רוטשילד 104 // שני אביבי

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

מי?

שני אביבי, בת 31, מירושלים. עובדת מסטודיו 9 בסדנאות האמנים בתלפיות. במקביל אוצרת של גלריה עזריאלי במכללה האקדמית הדסה בירושלים.
אתר / אינסטגרם

התערוכה

״בתערוכה מיינדפולנס ברוטשילד״ שאצרה נורית טל־טנא, עשרה אמנים מבטאים הרהורים טרנסצנדנטליים על המציאות העכשווית בהקשר של ״פוסט העידן החדש״ (שהחל במחצית השנייה של המאה ה־20), במקום שבו החומר נפגש עם הרוח, בתקווה לאתר חלופה לרציונליות החומרית שתספק מזור לנפש. האמנים מתייחסים להבטים מקומיים ואוניברסליים בהקשר של דתות, מדע בדיוני, גלגול נשמות, פולחן הטבע ופרקטיקות אחרות של חיבור בין גוף לנפש.

השיח העולה בתערוכה מבטא את הרהורינו שלנו בתקופה חשוכה שבה החברה הישראלית חווה שבר וכאוס חברתי, פוליטי וכלכלי, חברה שסועה ומדממת ללא רועה מכוון. בהקשר של התהליכים הפוקדים אותנו, האמנות מבטאת את החיפוש הרוחני אחר הדרך, אחר האור.

העבודה

A Place To Be, מיצב שבמבט ראשון נראה כמו הממ״ד הביתי שמכיל בתוכו אלמנטים שנאגרים לשעת חירום. במבט שני אפשר לראות שהוא מכיל בתוכו מוצרים בשתי שפות – עברית וערבית. על המדפים מונחת טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו שצילמתי בישראל ובפולין ב־2019.  חלק ממנה צולם בתוך נגמ״ש ביד לשריון וחלק צולם ביער בצפון פולין שבו גדלים עצים שהתעוותו בעקבות חום מכונות המלחמה של הנאצים במלחמת העולם השנייה, עצים שהם מעין תזכורת לעוולות האנושות והמלחמה.

במהלך השנה האחרונה כולנו אגרנו והתמגנו לקראת משהו מפחיד ולא ברור. משמעות המושג בית כבר לא ישר הולכת למקום הבטוח והמוגן

בווידיאו קיימת דמות אחת שחיה במציאות דיסטופית ולא ברורה, הנגמ״ש הוא המרחב הביתי שאותו היא מטפחת ומכבסת את לבניה על הגג שלו, והיער הוא מרחב פעולה אבסורדי שבו היא עוטפת וממספרת את העצים הפגועים בשמיכות טרמיות. כדי לצלם את הווידיאו הזה הצטרפה אליי דנה חרס שותפתי, שפשוט תיעדה אותי חיה בתוך הנגמ״ש, מבייתת אותו ממכונת מלחמה לבית.

את המיצב הזה הצגתי לפני כן בפולין, וישר הוא זכה מחמאות על המוטיבציה שלי לעלות מודעות לבעיית האקלים. זו כמובן לא המוטיבציה שלי בעבודה. מצחיק שאצלנו בארץ זו ממש לא המחשבה הראשונה שקופצת. עצוב. אחרי פולין הצגתי את המיצב הזה לערב אחד בלבד (לא במכוון) במרכז עמיעד ביפו, ערב פרוץ הסגר הראשון בעקבות מגפת הקורונה. א.נשים קראו לי נביאה ובו זמנית ביקשו את הנייר טואלט כי אזל בסופרים.

במהלך השנה האחרונה כולנו אגרנו והתמגנו לקראת משהו מפחיד ולא ברור. משמעות המושג בית כבר לא ישר הולכת למקום הבטוח והמוגן. תהיתי לגבי המיצב הזה והכאב שהוא מכיל בתוכו. אפילו התחלתי להילחץ שאולי בכל פעם שאציג אותו יקרה משהו נורא. אבל אני רוצה להאמין שהמפגש עם המיצב הזה תאפשר לכוון את הלב לכמיהה לחיים אחרים, שבהם אין צורך במכונות מלחמה אז הן יכולות להפוך לבתים זזים.

לימודים

אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי בחיי הייתה להתחיל תואר ראשון באמנות וחינוך בסמינר הקיבוצים. זכיתי לספוג וללמוד שם את היסודות הטובים ביותר עבור הדרך שלי, וחינוך הוא פשוט הדרך להכל בעיני. בשנה ג׳ נסעתי לחילופי סטודנטים באקדמיה לאמנות בשצ׳צ׳ין שבפולין, והפולנים שבאופן די מפתיע יחסית דומים לנו כעם, לימדו אותי שהומור באמנות יכול להיות מעולה.

את התואר השני באמנות בבצלאל התחלתי מיד כשסיימתי את הראשון. זו היתה אטמוספירה אחרת מזו של הסמינר, אבל היתה גם חלק הכרחי בדרך שלי. זה ללא ספק תואר שפותח המון דלתות אבל גם מדייק אותך ומפגיש אותך עם הקרקעית ועם השמיים של עצמך.

קילומטראז׳

בשנה ב׳ בתואר הראשון משהו בי נפתח, הפסקתי לנסות להרשים את הסביבה והתחלתי להתעסק במה שמעניין אותי. הפכתי את הכאב שלי לשליחות שלי והאמנות הפכה להיות השפה שלי לדבר אותו ולטפל בו. באותה שנה התחלתי גם להציג בחוץ ולצבור ניסיון.

בסיום התואר הראשון, תוך כדי שאני כבר טובעת במשימות לתואר השני, זכיתי להצטרף לתוכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שהעניקה לי המון ידע ודייקה לי את הדרך. גם בלכתוב פסקת ביוגרפיה של מי אני ואיפה הצגתי ומשום מה לא קל לי לשלוח אותה לפה. עשיתי הרבה בארץ ובחו׳׳ל ואני כל כך גאה בדרך שאני עושה. הפנים שלי קדימה.

עתידות

ספטמבר 2024 היה חודש מופרע לחלוטין. אני אישה של מרחקים ארוכים ויצא שקו הסיום של כמה דברים התנקזו לחודש אחד. אז שלחתי ידיים לכמה מקומות – אם זו התערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד ואם זו התערוכה המרכזית של אוהבים אמנות באוצרותן של טלי קיים והגר רבן שבה הצגתי את ״בארות״, מיצב סאונד ומופע שנע בין מיצב ומיצג שעליו עבדתי עם שלוש פרפורמריות מדהימות – שירה מטוסביץ, דנה חרס ורתם בלוטשטיין.

בסוף השבוע (28.9) אני פותחת תערוכת יחידה חדשה בשם ״דבש שחור״ באוצרותה של רווית הררי בגלריה דנה שבקיבוץ יד מרדכי. בתערוכה אציג את פרוייקט ארכיון הריבות שהיה הדרך שלי ושל הקהילה לדבר על בית והיעדר של בית בתקופה הלא פשוטה שעברו.

במקביל לכל זה אני מתרגשת להציג את עבודת הווידיאו ״בדרכה״ שזוכה לראות שוב אור בסלון  23-73 של זומו, ותוצג בכמה מוקדים שונים, ביניהם גם מוזיאון תל אביב. העבודה עוסקת במונולוג פנימי וחיצוני של האמא הישראלית דרך שתי דמויות-  אמא שלי ואני. אחרי כל זה אהיה חייבת לנוח אז אני נוסעת לרזידנסי קצר בפולין, אבל חוזרת מהר כי באמצע נובמבר אני פותחת את ״ויהי חלום״, תערוכה קבוצתית נוספת באוצרותי בגלריה עזריאלי.

ורגע של פרספקטיבה: במהלך חודשי המלחמה לא הצלחתי לפעול כל כך. האיש שלי היה בעזה וחוץ מלדאוג ולבכות לא עשיתי הרבה. זו המציאות של הרבה משפחות של אנשי ונשות מילואים, משפחות מפונות ומשפחות החטופים והחטופות כמובן. אני נושאת תפילה שכולםן יחזרו הביתה לשלום.

---

מיינדפולנס ברוטשילד
אוצרת: נורית טל־טנא
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104 תל אביב
נעילה: 24.10