מני אבירם על השנה שהלוואי ולא הייתה הכי עמוסה בקריירה שלו

״תוך יום־יומיים הבנו – בעלי החברה אמנון רבי, מנהלת הדוקו ציפי ביידר ואני – שקורה פה משהו בקנה מידה היסטורי שצריך לתעד אותו בכל זירה אפשרית״, אומר מני אבירם, מנכ״ל קסטינה תקשורת, על השנה האחרונה – זו שהיתה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל וגם העמוסה ביותר בתולדות חברת ההפקות.

מזה שמונה שנים שעומד אבירם בראש החברה, שהקים אמנון רבי בעשור הראשון של שנות ה־2000 (ועדיין משמש כיו״ר שלה וחלק פעיל ביצירת תוכן). לפני כן שימש בה בתפקיד מנהל תכניות וברזומה שלו תפקידים משמעותיים רבים – ביניהם עורך מגזין רייטינג ז״ל, סגן עורך עיתון העיר (גם הוא ז״ל) ועוד.

״דוקו הוא בלב העשייה שלנו עוד לפני ה־7 באוקטובר. שבועות ספורים לפני שודרה ׳האחת׳ (סדרת דוקו בת ארבעה פרקים אודות טייסת 201 במלחמת יום כיפור, ששודרה בכאן 11) והיא היתה לרגע כל מה שהמדינה דיברה עליו. האחת נוצרה 50 שנה אחרי האירוע. ואז, מהרגע שקרה מה שקרה, עלתה המחשבה לפיה יש לנו את הזכות ואת החובה לתעד את מה כל מה שקורה פה – בזמן אמת. אחד ההבדלים המרכזיים הוא זה שהיום גם כולם מתעדים את עצמם ואת האירועים, לא נצטרך לחכות 50 שנה כדי לספר את הסיפור הבלתי נתפס של איך ומה קרה, לא נצטרך לדבר ברטרוספקטיבה״.

העבודה על סרט או סדרת דוקו, מסביר אבירם, יכולה להתחיל בכמה אופנים – ״או שפונים אלינו יוצרים או במאים שיש להם רעיון, או שאנחנו יוזמים משהו ומגייסים אליו את היוצרים. הסרט הראשון שהתחלנו לעבוד עליו היה #NOVA, סרט שהבמאי דן פאר התחיל לעבוד עליו בעצמו, אחרי שהתנדב בחמ״ל הנעדרים והבין שבכל החומרים שקיימים מסתתר סיפור שהוא חייב לספר. אנחנו עזרנו לו להפוך את זה מרעיון למשהו ממשי, כולל להביא את גוף השידור, במקרה הזה yes, שישר אמרו שהם בעניין.

״הסרט יצא חודשיים וחצי אחרי האירוע. זו תקופה שאף אחד עדיין לא הבין בה לגמרי מה קורה, אנשים עוד היו בעומק של התופת. היה דיון לגבי האם זה לא מוקדם מדי לשדר סרט כזה והאם מישהו בכלל ירצה לצפות בו. בהמשך זה הפך להיות סרט הדוקו הנצפה ביותר בתולדות yes״.

״זעקות ואז שתיקה״ הוא כנראה הסרט הכי משמעותי שעשינו כי האימפקט שלו הוא הכי גדול. הוא באנגלית, הוא נצפה בעשרות מיליוני צפיות. קמלה האריס ארגנה הקרנה שלו בבית הלבן ואפילו דונאלד טראמפ צייץ עליו. הקרנות שלו ממשיכות ברחבי העולם כל הזמן

בהמשך יצרה החברה סרט שביים דורון ג׳רסי שליווה את מטה משפחות החטופים כמה ימים לאחר שהוקם; ובמקביל עבדה על סרט של גל רז לקשת שליווה משפחות לילדים שהיו חטופים וחזרו. במאי שודר ״חיילות של אף אחד״ של נועה אהרוני בכאן 11 שעוסק בתצפיתניות, ואחר כך ״קצינת נפגעים גולני״ של ציפי ביידר ב־yes שליוותה את הקצינה של גולני, חטיבה שספגה אינספור הרוגים במלחמה. לאחרונה שודר בקשת ״ארבעה בתים וגעגוע״ של יסמין קיני ושמעון אלקבץ שאיבד את בתו ב־7 באוקטובר וגם ״יהלום משגע״ אודות ירון שי שנפל ביום הראשון למלחמה, בעוד שהוא מגן על כרם שלום (וישודר בקשת מחר, 6.10).

״יש עוד סרטים בקנה״, אומר אבירם. ״גולת הכותרת תשודר החל מהערב בכאן 11, סדרת הדגל של התאגיד ׳היום שאינו נגמר׳ – חמישה פרקים שמתארים דקה אחרי דקה מה שהתרחש ב־35 זירות באותו היום, שיצרו אמנון רבי וגלעד טוקטלי. הפרויקט הזה נוצר בין השאר הודות לתמיכה כספית של ג׳ואי וקרול לואו, פילנתרופים אמריקאיים וציונים נלהבים (שתמכו גם בפרויקטים נוספים של קסטינה). בעתיד, כשירצו לדעת מה בדיוק קרה שם לאורך היום הזה, אפשר יהיה לצפות בסדרה, שמראה בעיקר את גודל ההפקרה והכישלון של מדינת ישראל להגן על תושביה״.

במקביל, המשיכה החברה לעבוד על התכנים השוטפים שהיא מפיקה, גם בהם יש הרבה מעולמות הדוקו: התכנית השבועית ״סוכן תרבות״ עם קובי מידן בכאן 11, ״מתחזים״ ו״חשיפה״ עם חיים אתגר בקשת, התכנית היומית ״אברי ושרקי״ בחדשות 12 וסדרות הדרמה ״הטבח״ שעונה שנייה שלה שודרה השנה ב־yes, ״בלאדי מורי״ שנמצאת בימים אלה בשלבי הפקה של העונה השנייה ועוד דברים שנמצאים בשלבים שונים של פיתוח.

ההבנה של גודל ההפקרה

הסרט התיעודי הכי מדובר שהפיקה קסטינה השנה, זה שיצר הכי הרבה באזז וזכה להכי הרבה תשומת לב – בארץ ובעולם – הוא ״זעקות ואז שתיקה״, של הבמאית ענת סטלינסקי, בהובלתה ובהפקתה של שריל סנדברג היהודיה־אמריקאית, לשעבר סמנכ״לית מטא (פייסבוק). הסרט עוסק בפשעי המין של מחבלי החמאס במהלך אירועי ה־7 באוקטובר, והוא זמין לצפייה חופשית ביוטיוב, גם במקרה הזה הודות לתמיכה כספית של ג׳ואי לואו.

״זה כנראה הסרט הכי משמעותי שעשינו כי האימפקט שלו הוא הכי גדול. הוא באנגלית, הוא נצפה בעשרות מיליוני צפיות. קמלה האריס ארגנה הקרנה שלו בבית הלבן ואפילו דונאלד טראמפ צייץ עליו. הקרנות שלו ממשיכות ברחבי העולם כל הזמן״.

עד כמה אתה מעורב בכל אחד מהפרויקטים האלה?

״ברזולוציות משתנות בפרויקטים שונים. אני תמיד מנסה להיות מעורב כמה שיותר, ובמקביל יש לנו א.נשים מדהימים כמו ציפי ביידר מנהלת הדוקו, אמנון רבי עצמו והמפיקה הראשית מור טרגר; וכל הצוותים, הבמאים, העורכים שעושים את זה יחד איתנו. מעורבת פה תחושת שליחות גדולה של כולם, ברצון להביא את הסיפורים האלה לעולם. כדי שיבינו״.

ההתעסקות הזו על בסיס יומיומי, לא מקשה עליך לנשום?

״קשה לנשום. אבל בשבילי העיסוק המתמיד והיומיומי הזה, גם אם זה בחומרים שקשורים במלחמה, משאיר אותי עסוק וחי. מאז ומתמיד אני מז׳אנר האנשים שמתעניינים בהכל ורוצים לדעת הכל. יש דברים מאוד קשים, ובאמת ראינו הכל. סיפורים קורעי לב שהם עדיין בלתי נתפסים. העובדה שאני מעורב במאמצים או בניסיון לספר אותם היא זכות בשבילי, והיא גם מאפשרת לי איזו התמודדות עם מה שקרה.

ברמת העשייה זו היתה השנה הכי עמוסה שלנו מאז ומעולם, אבל אנחנו כל הזמן אומרים שהלוואי ולא היינו צריכים והיינו יכולים להתעסק רק בשוטף. זו הרבה פעילות לשנה אחת, ואני חושב שמיצבנו את עצמנו בזכותה, בטח בתחום של הדוקומנטרי

״מבחינתי החלק הכי נוראי הוא שבגלל שיש כל כך הרבה סיפורים של אנשים רגילים, כמונו, יש הבנה שכל אחד מאיתנו היה יכול להיות שם. זו מחשבה שמפוצצת את המוח, ותמיד מתלווה אליה גם המחשבה של מה אני הייתי עושה, האם הייתי מצליח להגן על המשפחה שלי או על החברים שלי. בסוף הכל זה דלתות מסתובבות וגורל, העובדה שלא היינו במקום מסוים בזמן מסוים.

״עוד תחושה נוראית היא ההבנה של גודל ההפקרה, וההבנה שמחלחלת כל הזמן ביתר שאת ולא נגמרת – שאנחנו לא מי שחשבנו שאנחנו או לא מי שמכרו לנו שאנחנו. אנחנו לא חזקים, עוצמתיים וכל יכולים. ומצד שני, יש לנו עם שהוא ברובו מדהים והוא התקווה שלנו להמשיך לחיות פה. רק צריך לחכות למנהיגים שיהיו ראויים לעם הזה״.

איך היוצרים עצמם מתמודדים עם החומרים הקשים?

״יש לזה השפעה ישירה וקשה מאוד על כל מי שמעורב בהפקות. לי יש את הפריבילגיה לפקח מלמעלה, אבל על הבמאים, הצלמים, העורכים ועל כל שאר אנשי הצוות – זה משפיע לעומק. על כל אחד ואחת. קיימנו במהלך השנה הזו מפגשי חוסן למי שרצה ומי שהיה צריך, אבל זה דבר שללא ספק משאיר צלקות לכל מי שמעורב בעשייה שלו.

״הכי קורעי לב הם הסיפורים האנושיים. זו התמודדות עם צער עמוק, שאין לו בסוף מזור. אין התרה או האפי אנד. זה רק להבין את אופן ההתמודדות של אנשים עם מה שקרה״.

אתה רואה שיש לסרטים השפעה על דעת הקהל הישראלית בעולם?

״כמובן. הסרט על נובה עדיין עושה סיבוב ברחבי העולם ומצליח לפתוח לבבות ולגרום להקשבה. הסרטים שיוצאים מחוץ לגבולות ישראל מעוררים תחושות אקלקטיות, אבל לרוב המכריע בסוף קשה להישאר אדישים וקשה להתווכח עם מה שרואים, זה כן פותח שיח״.

יש יותר קושי היום בעבודה מול גורמים בעולם בגלל דעת הקהל הנוכחית על ישראל?

״כל יחסי העבודה עם חו״ל, עם גופי שידור בעולם ועם מפיקים בעולם השתנו, כי כרגע לא ששים לעבוד איתנו. הם רואים סיפור שהוא לא רק שלנו אלא סיפור רחב יותר, וזה יוצר קשיים. אנחנו מקווים שזה עם הזמן יתחיל להשתנות״.

אתה מרגיש שהחברה הפכה למזוהה עם סרטי מלחמה? 7 באוקטובר? זה מפריע באיזשהו אופן?

״זה מה שעשינו השנה אז זה מה שמדברים עליו. ברמת העשייה זו היתה השנה הכי עמוסה שלנו מאז ומעולם, אבל אנחנו כל הזמן אומרים שהלוואי ולא היינו צריכים והיינו יכולים להתעסק רק בשוטף. זו הרבה פעילות לשנה אחת, ואני חושב שמיצבנו את עצמנו בזכותה, בטח בתחום של הדוקומנטרי.

״כשתצא הסדרה על ה־7 באוקטובר אז ידברו עליה, אבל כשתצא העונה השנייה של בלאדי מורי, או כשתצא טפו טפו בחודשים הקרובים הסדרה המונומנטלית של דורון צברי על אביתר בנאי – ידברו גם עליהן״.