כל מה שחשוב ויפה
מתוך NOVA#. צילומים: yes דוקו

סיכום 2023 / אחרי 7.10, מה שנשאר הוא רק הדימוי

האירועים הקשים שאירעו ב־7.10 נמצאים בימים האלה בלב העשייה הקולנועית התיעודית בישראל - מתוך תחושת שליחות ודחיפות. אבל האם המהירות מאפשרת למי שהיה בתוך האירועים עצמם, לספר את הסיפור שלו?

כשהתחלתי לכתוב את הרשימה הזו נזכרתי ברשימת הסיכום של השנה שעברה; כתבתי אז על קרנות הקולנוע הדרומיות. מנהלי הקרנות ספרו אז בין השאר על הרצון שלהם לאפשר ליוצרים מהאזור לפעול, על תסריטים שהם מקבלים מיוצרים מהמרכז שמדמיינים את הדרום כמו איזה מקום שומם שכולו נועד למסעות נפש והתבודדות, ועל הרצון לצור קולנוע אחר, מאתגר, שמספר סיפורים שנשארו מחוץ לפריים הישראלי.

חשבתי על השיחה הזו בחודש האחרון, על העובדה שחלק מקרנות הקולנוע הדרומיות – כמו הסינמטקים באופקים ושדרות – הם בלב הטלטלה של החודשים האחרונים. איזו מין תמונה של הדרום תכנס לפריים אחרי השבת האיומה ההיא?

אחד הסרטים שקבלו תמיכה מקרן קולנוע נגב הוא הסרט הארוך שצילם יהב וינר ז״ל בקיץ האחרון בקבוץ כפר עזה. בסרט הזה שיחקו חברי הקבוץ. באיזו משמעות נטען סרט שהצטלם בכפר עזה כשהבמאי וחלק מהשחקנים נרצחו בשבת ההיא? ההפקה הזו, במבט לאחור, הפכה במובנים רבים להפקה תיעודית. 

האירועים הקשים שאירעו בדרום ב־7 באוקטובר, בבסיסי צה״ל, בקיבוצים, באופקים, במושבים, בשדרות, בבתים פרטיים, במסיבה ליד קיבוץ רעים, נמצאים בימים האלה בלב העשייה התיעודית בישראל. הם מתועדים בימים אלה בסרטים קצרים, ארוכים, באנימציה ודרך סיפור עלילתי; והם נעשים על ידי במאים, גופים ממסדיים (הספריה הלאומית לדוגמה), גופי תקשורת ועוד. בעוד שבשבועות הראשונים אחרי הטבח רבים דברו על ״העדר המילים״ אל מול הזוועה, הדימויים הוויזואליים והעבודה הקולנועית באמצעותם, רק הולכים ומתרבים. 

מתוך NOVA#. צילומים: yes דוקו

מתוך NOVA#. צילומים: yes דוקו

העשייה הזו כמובן מתבקשת וחשובה, אבל הממדים שלה יוצאי דופן. קודם כל הריבוי. כשאני כותבת את הדברים האלה Nova#, הסרט הראשון על הפסטיבל כבר מוקרן ביס (והפך לסרט הדוקו הכי נצפה בתולדות החברה), ואילו השני על אותו פסטיבל עלה לשידור השבוע בכאן 11. השלישי כנראה בדרך. מלבד הריבוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתיעוד קורה וגם עולה למסכים בזמן שהמלחמה עדיין בעיצומה ורובם של החטופים עדיין ברצועה. כלומר, בעוד שהאירועים מתרחשים, המבט מופנה אל מה שלכאורה כבר קרה ואין לשנותו.

בצד זה ״חומרי הגלם״ של חלק מהסרטים האלה מורכבים בו זמנית מחומרים שתועדו על ידי החמאס עצמו ומעדויות של השורדים את הטבח. כל זה מעורר כמובן שאלות קולנועיות ואתיות: לא רק השאלה אם ההתמסרות לתיעוד מסיטה את המבט מהדברים שאפשר אולי עוד להשפיע עליהם (המאבק לשחרור החטופים לדוגמה), אלא גם על השימוש הקולנועי בחומרים שהופצו ברשתות חברתיות או בתקשורת.

בהקשר הזה מעניין לחשוב על ההבדל בין הסרט שהמדינה והצבא הפיקו לצורך הסברה, לבין הסרטים התיעודיים שמיועדים לקהל הרחב. הסרט שהמדינה הפיקה כונה ״סרט הזוועות״ והוא כולל תעודים שהופצו בטלגרם על ידי החמאס עצמו. המדינה מקרינה אותו בהקרנות סגורות על מסכים גדולים כחלק ממדיניות ההסברה הישראלית לחברי כנסת, שגרירים, אנשי ממשל, אנשי תקשורת, ואפילו לאנשי התעשייה ההוליוודית.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתיעוד קורה וגם עולה למסכים בזמן שהמלחמה עדיין בעיצומה ורובם של החטופים עדיין ברצועה. כלומר, בעוד שהאירועים מתרחשים, המבט מופנה אל מה שלכאורה כבר קרה ואין לשנותו

כשעלתה האפשרות שהסרט הזה יוקרן גם לקהל רחב יותר או שהוא ״ידלוף״ ברשת, אנשי בריאות הנפש בישראל מחנכים ועוד, הזהירו מפני הצפייה בו. בעיקר הם התריעו מפני דליפה אפשרית שלו שתחשוף אותו גם לצעירים, חשיפה שהוגדרה כמסוכנת. 

השימוש של הצבא ושל יוצרים באותם מקורות של חומרים לסרטי הסברה או לסרטי קולנוע לקהל הרחב מעלה שאלות מורכבות. האם העיסוק בתיעוד לצורך הסברה מפנה את המבט והעשייה אל מול כתובות בחוץ, ומטשטש את הצורך או האפשרות לפעול ולהשפיע על המדיניות הישראלית? האם יש קטעים, זוועתיים ככל שיהיו, שראוי להקרין על מסך גדול במסגרת מאמץ הסברה ישראלי, אבל ״קשוחים מדי״ מלהיכלל בקולנוע דוקומנטרי?

האם האזהרות של אנשי המקצוע הטיפוליים להיזהר מלהתבונן בסרטונים שהופצו על ידי החמאס, וגם בסרט הזוועות שנערך מהם, ואפילו מצריכה מוגברת של צפייה בחדשות, בשל המחיר הנפשי שהצפייה הזו תובעת מן הצופה חלות גם על הצפייה והעשייה של הקולנוע הדוקומנטרי? 

וגם, איך אפשר בתוך התיעוד האינסופי, ובקצב שבו הדברים נעשים, ליצור עבודה שיש בה קול מובחן וייחודי, שאפשר יהיה להקשיב לה בשקט פנימי, או לראות דרכה דבר אחר בתוך כל ים הדימויים הויזואליים שמציפים אותנו מאז השבעה באוקטובר. והאם בכלל כל השאלות האלה רלבנטיות בתיעוד של אירוע בממדים כאלה, ובשל החשיבות של התיעוד הזה מותר או ראוי בכלל לשאול אותן? 

ההפרה הבוטה של הסיפור בדיעבד

הנה לדוגמה שאלה שהעסיקה אותי כשצפיתי ב־Nova#, הסרט שביים דן פאר ליס. הסרט שערוך מסרטונים שצולמו על יד מי שהיו חלק מהטבח הנורא ההוא מצמרר. כולו ערוך מחומרים שתועדו תוך כדי המסיבה והטבח. הוא מורכב בעיקר מחומרים שצילמו משתתפי המסיבה, אבל יש בו גם חומרים שהחמאס תעד והפיץ.

אחד הדברים המטלטלים בצפייה, מלבד הארועים המחרידים, הוא האופן שבו משתתפי המסיבה ממשיכים לצלם תוך כדי שהם נסים על נפשם מהמחבלים, מתעדים גם כשהם מסתתרים במקומות מסתור שקשה מאוד להרגיש בתוכם בטוחים, ובתוך הגהנום הזה יש מי שמצלמים גם סרטוני פרידה מהיקרים להם – בידיעה שהאפשרות שהם ירצחו בעוד זמן קצר היא יותר מסבירה.

היוצרים בנו את הסרט על פי לוח הזמנים של היום. יום שישי בערב, ה־6 באוקטובר, אשה צעירה מצלמת את עצמה מתכוננת למסיבה שאליה היא תכף יוצאת. יש בטח מיליארדים של סרטונים כאלה בטיקטוק או באינסטגרם של צעירים שמצלמים את עצמם יוצאים למסיבות.

אבל דווקא התבנית הגנרית כל כך מקבלת בסרט הזה איזו משמעות אחרת. לא רק בדיעבד, אלא גם בהשפעה שאולי תהיה לה על משתתפי מסיבות טבע עתידיות בישראל. האם אפשר יהיה ״להתלבש למסיבות״, שלא לומר לחגוג בהן, מבלי שסיפורי המסיבה ההיא בנובה יפלשו אליהן?

מתוך NOVA#. צילומים: yes דוקו

מתוך NOVA#. צילומים: yes דוקו

בסרטון אחר מבלים מצלמים את עצמם חוגגים במסיבה, רוקדים, מלאים אופטימיות. חלק מהם אפילו מדבר על הסמיכות לעזה (מה הם יודעים על אנשים שחיים בה? כנראה שמעט מאד). גם סרטונים כאלה של חוגגים במסיבות יש כנראה מליארדים, אבל על זה בדיוק הסרט הזה בנוי: על הדבר הכל כך מובן מאליו שמתרחש, ועל ההפרה הבוטה של הסיפור בדיעבד. גם ״הגילוי״ שיש עזה מקבל משמעויות אחרות ומורכבות בדיעבד.

ככל שמתקרבים אל הדבר עצמו, שבת בבקר ה־7 באוקטובר, הצילומים הגנריים האלה מתחלפים בדבר שקשה להתיק ממנו את העיניים ובו זמנית בלתי נסבל להתבונן בו. מחבלים רכובים על אופנועים או מכוניות בדרכם אל הגבול, אל הטבח, מצלמים את עצמם באיזו התפעלות עצמית. או הסרטון שבו מבלים במסיבה מבינים שיש טילים שנופלים מסביבם: הם עוד לא מבינים ממש מה קורה, אבל הצופה, כמו בכל טרגדיה קלאסית, כבר כן, הפער הזה הוא לב העניין. 

ככל שהיום מתקדם הסרטונים שאותם צילמו החוגגים, במחבוא, במנוסה, בהקלטה של שיחת פרידה עם ההורים, הופכים מצמררים יותר ויותר. הקצב והדריכות של הסרט בנויים בדיוק על זה. בשלב מסוים על המסך מופיעים במקביל הסרטים שצילמו המחבלים, ואלו שצילמו המבלים. הזמן אותו זמן, המרחב אותו מרחב, אבל רק הצופים יכולים בדיעבד לראות את הבו־זמניות המחרידה. נקודות התצפית המקבילות יוצרות מעין רשומון בלשי, אבל כזה שעשוי מחומרים של סרט אימה ממשי. 

הזמן אותו זמן, המרחב אותו מרחב, אבל רק הצופים יכולים בדיעבד לראות את הבו־זמניות המחרידה. נקודות התצפית המקבילות יוצרות מעין רשומון בלשי, אבל כזה שעשוי מחומרים של סרט אימה ממשי

אני כותבת את כל זה בזהירות, אבל תוך כדי, ובעיקר אחרי הצפייה, נזכרתי בסרט הצילום שצילמו הנאצים בגטו ורשה, ועל האופן שבו הוא נוכח בדמיון הקיבוצי שלנו. אני כותבת את זה כאן לא כדי להיכנס לוויכוח או לשאלה על הדמיון או השוני בין שני אירועי הזוועה הללו, בשבילי כל אחד מספיק לעצמו, אלא כדי לנסות להבין משהו שהעסיק אותי בצפייה בסרט הזה, ובכלל בהתייחסות לסרטונים שהפיץ החמאס.

כשקלוד לנצמן עבד על הסרט המונומנטלי ״שואה״, הוא ידע שיש בארכיון חומרים שצלמו הנאצים בגטו ורשה. באוטוביוגרפיה שלו הוא מסביר למה סרב להשתמש בהם. מבחינתו, להשתמש בחומרים של הנאצים, להטמיע את המבט שלהם אל תוך הסרט שלו, היה לחצות איזה קו גבול. 

שנים מאוחר יותר יעל חרסונסקי מחליטה בסרטה ״שתיקת הארכיון״ לעשות את הדבר ההפוך מלנצמן. החומרים שהנאצים צילמו הם היחידים שתעדו את הגטו מבפנים והיא לא רוצה לוותר על האפשרות הגלומה בהם. בסרט המרתק והמבריק הזה שלה, היא עושה פעולה רדיקלית וחושפת גם את מה שהארכיון שותק. כלומר, מספרת את הסיפור בניגוד לכיוון שממנו צילמו הנאצים, וחושפת את ריבוי האפשרויות לפענוח אותו דימוי עצמו. 

״לראות״ את הדברים עצמם

ובחזרה לתיעוד של ה־7 באוקטובר. כשהסרטונים המזעזעים שצילם החמאס הופצו בזמן אמת בטלגרם או בפייסבוק, משפחות, חברים וקהילות נאלצו להתבונן בזוועה גם על מנת לנסות להבין מה עלה בגורלם של היקרים להם. כשהחמאס התחיל לפרסם סרטונים של חטופים, המדינה וחלק מערוצי התקשורת התייחסו אליהם כסרטוני טרור פסיכולוגי, והכריזו על סירוב ״לשתף פעולה״.

האם קולנוענים שמשתמשים בהם חושפים גם את מה שהמדינה מבקשת אולי להסתיר מאיתנו? את אזלת היד, את הסיכון המתגבר שבו נמצאים החטופים לדוגמה, שמצויים בידיהם של אותם טובחים? האם השימוש בחומרים שצילם והפיץ החמאס מטמיע את נקודת המבט של החמאס בתוך הזיכרון הוויזואלי של האירועים, או שאולי הם דווקא חושפים דרכם את האכזריות הבלתי נתפסת של מי שגם רוצחים או אונסים וגם מצלמים בו זמנית. 

מאחורי הקלעים של 6:30. צילומים: מייקי מורג

מאחורי הקלעים של 6:30. צילומים: מייקי מורג

אחד הסרטים שמנסים להתמודד באופן אחר עם הדימויים הוויזואליים מהטבח הוא 6:30, סרט שמביים אלון דניאל שנמצא בימים אלה בתהליכי עריכה. את החומרים לסרט היוצרים תעדו ויצרו בעצם באופן כמעט מיידי.

בשבוע וחצי שאחרי שהטבח צילם דניאל עדויות של ניצולים מהקיבוצים, מכוחות הבטחון ומהמסיבה. בצד העדויות הוא חיפש דרך להראות את האתרים שבהם התרחש הטבח אבל מבלי להציף את הצופים בצילומי הזוועות. אלמוג סלע ואיתמר תורן, אמנים ומעצבים שעובדים בשיתוף פעולה תחת השם True Twins, לקחו על עצמם להוביל את החלק של העיצוב.

תוך כדי צילום העדויות צוות שלם של אנשי ארט בנה מיניאטורות של האתרים שבהם התרחשו האירועים שעליהם נסובות העדויות. מתחם מגורי הסטודנטים בכפר עזה, מכוניות שרופות, האתר שבו התקיימה המסיבה: כל אלה ועוד נבנו בהקפדה ובמקצועיות יוצאות דופן.

המיניאטורות הן שחזור מדויק ובפרטי פרטים של הדבר שהושחת. הן הדבר עצמו שמובנה מראש כדימוי, כדגם. המעבר בין העדויות, המיניאטורות המוקפדות, והאנימציה שתהיה חלק מהפרויקט, מאפשר גם ״לראות״ את הדברים עצמם, אבל בו זמנית להתבונן בהם באיזו הזרה או מרחק אמנותי שמזכיר בו זמנית את ממדי האסון. מה שנשאר הוא רק הדימוי.

המעבר בין העדויות, המיניאטורות המוקפדות, והאנימציה שתהיה חלק מהפרויקט, מאפשר גם ״לראות״ את הדברים עצמם, אבל בו זמנית להתבונן בהם באיזו הזרה או מרחק אמנותי שמזכיר בו זמנית את ממדי האסון. מה שנשאר הוא רק הדימוי

לסיום אני רוצה לחזור אל אנשי הקולנוע מהדרום שהזכרתי בפתיחה. חודש אחרי הטבח פגשתי באחד המלונות קולנוענית מאחד הקיבוצים, שהטבח הכה בהם בעוצמה בלתי נתפסת. בתוך הדברים הקשים שהיא סיפרה, נחרט לי משהו שקשור בעשייה הקולנועית עצמה.

היא סיפרה שכולם מפצירים בה להתחיל לתעד. הם מסבירים לה שיש עכשיו מלא קולות קוראים, ותקציבים, ומפצירים בה שתגיש מהר, כי זו הזדמנות וכו׳. אבל היא לא רוצה להגיש כלום, ובכלל עוד לא יכולה לחשוב על זה, אין לה עוד מילים או כוחות לעשות מכל זה סרט. 

הלכתי עם הדברים האלה שלה הרבה זמן. מה זה אומר הגודש הזה של הדימויים בשביל מי שעוד בתוך האירועים עצמם. האם המהירות שבה כל התיעוד נוצר (והוא חשוב כמובן מהמון סיבות) מאפשרת למי שהיה בתוך האירועים עצמם, שנמצא מחוץ לביתו, שעובר מלוויה לשבעה להפגנה להחזרת החטופים, לספר את הסיפור שלו?

האם, במילים אחרות, יהיה עוד זמן וקשב בתוך כל הריבוי הזה לסיפור ולנקודת התצפית של מי שעדיין בתוך האירועים עצמם? האם נהיה פנויים להקשיב לעוד שכבות בספור הזה?

מאחורי הקלעים של 6:30. צילומים: יובל דניאל

מאחורי הקלעים של 6:30. צילומים: יובל דניאל

birds

ולסיום ממש, אני רוצה לחזור לסרטונים של החמאס ולהזכיר תמונה אחת מתוך סרטון שלא צפיתי בו. בשבוע שעבר הופץ סרטון של שלושה אנשים מבוגרים שנחטפו מקיבוץ ניר עוז. לא בגלל האזהרות של המדינה מפני תעמולה לא צפיתי בו. לא היו לי כוחות. את אחד מהאנשים שהופיעו בו אני זוכרת מהימים שלפני ה־7 באוקטובר.

בשנים האחרונות נפגשנו באקראי כמה פעמים במחסום ארז. חיכינו שם שנינו לחולים מעזה שכל אחד מאיתנו הסיע דרך עמותת ״בדרך להחלמה״ לטיפולים מצילי חיים. אני זוכרת היטב את הפנים שלו, את צורת העמידה, את המבט שלו.

ביום שהסרטון הופץ ראיתי באחד העיתונים צילום מסך מתוכו שבו הופיעו שלושתם. התבוננתי וליבי נשבר. הפנים המוכרות לי לבשו כל כך הרבה שכבות של אימה וסבל שקשה היה להכיל. התמונה הזו מתוך הצילום שצלם החמאס הולכת איתי מאז.

שיחזרו כולם הביתה בשלום, עכשיו.


Nova#; בימוי: דן פאר, 54 דקות, yes דוקו
6:30; אלון דניאל (בעריכה)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden