״הבנו שמשהו לא טוב קורה פה״. צפייה ב״האחת״ לאור ה־7.10

השנה האחרונה התאפיינה במבול של יצירות שעוסקות במלחמת יום כיפור, בצל הכבוד המפוקפק בציון 50 שנים למלחמה שנחרטה בתודעה הקולקטיבית, לרבות המחדל החמור שהתחולל. ״גולדה״, ״המזח״, ״מי ידע אם כך יהיה״ ועוד, שצפו את תרבות המסכים והציפו עמם את הזכרון העגום, הקולקטיבי של מה שאירע – מכיוונים שונים ובחזיתות הרבות. 

אחת מהיצירות הללו היא ״האחת״ (כאן 11), מיני סדרה תיעודית על טייסת 201, ״טייסת הפנטומים שהפילה הכי הרבה מטוסי אויב במלחמה״, כפי שנאמר בפרק הראשון. הסיבה המתבקשת לצפות ביצירה זו היא אירועי השעה, ובפרט האופן שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אולם ההקשר האקטואלי, חשוב ומשמעותי ככל שיהיה, הוא לא הסיבה המרכזית לצפות בה. 

לאורך ארבעה פרקים יושבת סימה קדמון, שהייתה פקידת המבצעים של הטייסת באותה העת, ומחלצת ברכות ועדינות עד אין קץ שביבי זכרונות וסיפורים מפי מרואייניה: הנווטים והטייסים. הן המראיינת, הן המרואיינים, מודעים לטבעו המתעתע של המוח האנושי ולאלסטיות הסלקטיבית וחסרת האמינות של הזיכרון.

לכן לא פעם, המרואיינים חוזרים בעצמם, עושים צעד אחורה, מגמגמים, תוהים ברפלקסיביות איך אפשר לזכור דברים מנקודות מבט שונות. אחד מהם אף מעלה את המונח ״רשומון״, לגבי תקיפה שנערכה במהלך המלחמה ואומר בענווה רבה שאין זכרון אחד שהוא ״האמת המוחלטת״. אכן. 

האחת. כאן 11

אולי אמת מוחלטת אין, אבל אמת רבה יש בראיונות הנפלאים ובקטעי הארכיונים הנשזרים זה בזה. אמת זו באה מהכוונה הכנה של המרואיינים ושל המראיינת – הלא אוביקטיבית במובן הקלאסי, יש לומר – לבחון את הדברים ביושר ובאומץ.

אולם רצונות לחוד והדחקה לחוד. התת מודע חוגג במהלך הראיונות: הפוסט טראומה לא טורחת אפילו להחביא את עצמה, שכן הנווטים והטייסים חוזרים בהם או מסרבים לחזור אל העבר המצמרר, פולטים אמירות קומפולסיביות או מנסים לנתב את השיחה למקום בטוח יותר, רחוק יותר מהטרגדיות שחוו.

והמראיינת, אם להשתמש בקצת פסיכולוגיה בשקל, חולקת עמם את אותה הטראומה. הרי היא הייתה שם איתם על הקרקע, חוותה דברים לא פשוטים בעצמה. היא לא אוביקטיבית; גם היא אבלה, לכן כמוהם, גם היא מעדיפה להימנע מתשובות אגרסיביות לשאלות חשובות. 

רצונות לחוד והדחקה לחוד. התת מודע חוגג במהלך הראיונות: הפוסט טראומה לא טורחת אפילו להחביא את עצמה, שכן הנווטים והטייסים חוזרים בהם או מסרבים לחזור אל העבר המצמרר, פולטים אמירות קומפולסיביות או מנסים לנתב את השיחה למקום בטוח יותר, רחוק יותר מהטרגדיות שחוו

קדמון היא מראיינת נפלאה. אך מפאת קשרה הלבבי לנפשות הפועלות, המתודה שלה מועדת והופכת לחרב פיפיות ברגעים מהותיים. היא אמנם נוהגת במרואיינים בכפפות של משי – דבר לאו דווקא רע כשלעצמו – אבל כתוצאה מכך דברים מתפספסים. נדמה שהיה מקום לחדור יותר לעומק, מעט ללחוץ או להרחיב בדיוק בקטעים שאנשים בחרו, לא מפאת צנזורה, אלא בגלל אי־רצון להרחיב ולהיזכר. חסרים חלקים בפאזל. 

הבעיה השניה בסדרה היא רוחב היריעה. היא נמתחת לפרקים ובמקום למצות או לבחון פרספקטיבות מגוונות, ״האחת״ חוזרת על אותן עובדות שוב ושוב גם כשאין לכך תרומה רבה. החזרתיות ניכרת גם ברובד האסתטי, שם לסדרה אין רטוריקה רעננה או מחדשת להעניק לעולם היצירה התיעודית.

הגיהנום עולה לפני האדמה

מנגד, התוכן חשוב ומרתק, מעורר השתאות לעיתים. זאת בגלל שני מרכיבים עיקריים. האחד עגמומי ומורבידי למדי: הוא נכפה על הסדרה בצל התקופה, שעלתה למסכים בספטמבר 2023. פחות מחודש לפני אירועי השבת האיומה של ה־7.10.

הסדרה עוסקת במופגן ובפירוט מזעזע בתנאי שבי ובאכזריות המלחמה. יש לשער שאם הסדרה הייתה נעשית לאחר האירועים האחרונים, היוצרים היו מעדנים חלק זה, שכן ברגעים שבהם צפיתי ב״האחת״ בסוף אוקטובר, מספר החטופים רק המשיך לעלות במספר. כך גם הדאגה, שהייתה מפרוץ המלחמה דאגה קולקטיבית עמוקה. 

יתרה מכך, הסדרה מעצימה את התחושה סביב מחדל השביעי באוקטובר ומראה שלא רק שההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה, היא עלולה לחזור על עצמה בריבית דה ריבית. ״הבנו שמשהו לא טוב קורה פה״, אומר אחד המרואיינים, דבר שמהדהד לאחרונה בעיתונות שוב ושוב ושוב, כמו רזוננס בלתי נגמר.

אולם למרות שהבינו פה, כשם, שמשהו לא טוב קורה; למרות ש״המחדל״ הוא אירוע לאומי שחולל שינויים רבים הן במערכת הצבאית והן במערכת הממשלתית, זה לא הפריע לו לשוב ולחזור בתלבושת אחרת. אולי זו כפיית החזרה הקולקטיבית, שאין ממנה מנוס אם לא מתמודדים עם הטראומה. אולי פשוט מטעויות לא תמיד לומדים, גם הגדולות שבהן. חטא ההיבריס והעולם הפוליטי מתאחדים שוב על מנת לאפשר לגיהנום לעלות לפני האדמה. 

רון חולדאי, האחת. כאן 11

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אך הזיקה בין המחדלים, חרף חשיבותה והאופן שבו היא מרתיחה את הדם מרוב כעס ומכווצת את הלב מרוב עצב, היא לא הסיבה המרכזית להשקיע את הזמן ב״האחת״. מה שהופך את ״האחת״ לסדרה לא רק טובה אלא גם חשובה הוא האופן שבו היא פורמת אט אט את אחד הדימויים הקאנונים, הצברים הוותיקים והמיתיים בצבא הגנה לישראל: הטייס.

מדימוי של ברונזה, מלח הארץ, הטובים שבטובים והגאווה הצהלית הגדולה, מתעצב לו דימוי אחר: אדם. אדם ככל האדם. ואדם שמעורב בנסיבות נוראיות. אדם מעונה – אם לא פיזית, אז לפחות נפשית.

זו דקונסטרוקציה נוקבת. פירוק שמצד אחד שולף את כל המאפיינים מלאי ההוד וההדר, ומצד שני מעניק אנושיות חומלת לדימוי הברזל הצה״לי הניצח. הדימוי של הטייס כחייל מושלם, אמיץ, בלתי פגיע כמעט, שקול בדעתו וקר רוח מתנפץ לחלוטין ומוחלפת, ובכן, באדם ככל האדם – הוא עושה טעויות, הוא מפחד, הוא חושש, הוא נכנע ללחץ חברתי ודינמיקה קבוצתית, הוא עשוי להיות יהיר ומתנשא, הוא עשוי לעשות טעויות שיעלו בחיי אדם – שלו, של אחרים, גם חפים מפשע. 

אולי זו כפיית החזרה הקולקטיבית, שאין ממנה מנוס אם לא מתמודדים עם הטראומה. אולי פשוט מטעויות לא תמיד לומדים, גם הגדולות שבהן. חטא ההיבריס והעולם הפוליטי מתאחדים שוב על מנת לאפשר לגיהנום לעלות לפני האדמה

המרואיינים עונים בכנות ועוזרים לפרק את הדימוי תוך מודעות מלאה אליו וכמו כן לחשיבותו. יש בכך רפלקסיביות אמיצה שהופכת את הסיפורים המבצעיים שמתפקדים בדרך כלל כאגדות, סיפורים מיתיים לדורות, לנרטיבים מלאים, אנושיים, מציאותיים. 

המיתוס נשבר. בגילוי לב, איני יודע איך אני מרגיש עם זה שהוא נשבר. בזמן שבמדיה מבקשים לשמור על הדימוי הזה, הן לטובת המורל הלאומי והחוסן האזרחי, והן למטרת אלמנטים פסיכולוגיים בעת מלחמה, ״האחת״ מרסקת את שלמות הדימוי ומצד שני נותנת לו פנים כנות ורגישות. 

ודבר נוסף שכדאי להתייחס אליו: לא מזמן הפכו ״הטייסים הסרבנים״ לסמל של התנגדות, שכן רבים מהם סירבו להתנדב למילואים באקלים הפוליטי של המהפכה המשטרית. במהרה הם הותקפו למרות הקרבתם בעבר, למרות שירותם ותרומתם שאין לה מחיר. לאחר השבת האיומה, הכל כלא היה ואותם טייסים התייצבו והצילו חיי אדם. 

״האחת״ מראה כי לוקחים זאת כמובן מאליו פי כמה וכמה. לאומץ של הטייסים (ולחיילים בכלל) יש מחיר כבד, הן בזמן הנתון שבו הם פועלים צבאית, הן זמן רב אחר כך, באזרחות, שבו נפשם, כמו כל נפש, נאלצת להתמודד עם הבחירות שעשו והחוויות שעברו. מכל הסיבות הללו ולמרות מגרעותיה, ״האחת״ מצליחה לנסוק למעלה בשמי גוף היצירות התיעודיות הלאומיות. 

האם כדאי לצפות בה כרגע? ממש בזמנים אלו? לא בטוח. כל אחד ואחת שיעשו את בחירתם אם זה העיתוי, שכן זה זמן רגיש. אך האם כדאי מתישהו להכנס איתה לקוקפיט ולגלות על התלאות שעברה הטייסת היוקרתית – בוודאי. ללא היסוס.  

האחת
יוצרים: אמנון רבי וסימה קדמון
בימוי: גלעד טוקטלי
כאן 11, 2023, ארבעה פרקים
4 כוכבים