בלי להתנפח: ליהי שני בגלריה של קרן בר גיל

״מצד אחד אני מבקרת את המנגנון. מצד שני אני משתפת איתו פעולה״, אומרת ליהי שני, שמציגה בימים אלה את תערוכת היחיד Useless בגלריה של קרן בר גיל ברמת השרון. בתערוכה, שמוצגת בקומת הכניסה של הגלריה (במקביל לתערוכת יחיד של אלון קדם בקומה התחתונה), מציגה שני גוף עבודות מהשנים האחרונות שמבוסס ברובו על שימוש ברדי־מייד: אוביקטים מתנפחים מפלסטיק שנמכרים בזול באתרי מכירות סיניים למיניהם.

שני (34) היא בוגרת לימודי אמנות במדרשה שחיה ועובדת בהרצליה. ״כבר במהלך הלימודים התחלתי לעסוק בנושא, כשאבא שלי התמכר להזמנות מאתרים כאלה והייתי יושבת איתו ומבקשת ממנו שיזמין לי גם דברים״.

המשיכה לאמנות היתה שם הרבה קודם, בין השאר הודות לבית שבו גדלה: סבה, אהרון שני, פיסל לאורך כל השנים באופן אינטנסיבי (כשבמקביל עבד כעורך דין). ביריד ״צבע טרי״ האחרון אצרה שני תערוכה מעבודותיו שזכתה להדים רבים ובהמשך הוצגה בקניון רמת אביב. דודה של שני הוא גיל מרקו שני, אמן פעיל ומשמעותי בסצנה המקומית, ודודתה היא שרית שני חי, מעצבת שמוכרת בעיקר הודות לעיצוב שלה לילדים.

״האוביקטים הראשונים שהייתי מבקשת מאבא שלי שיקנה לי, עוד בתקופת הלימודים, היו פסלי פורצלן קטנים והזויים. הייתי מצלמת אותם ומייצרת מהם קולאז׳ים באמצעות פוטושופ. ואז הבנתי שאני בכלל לא צריכה לרכוש אותם, הרי הסוחרים מצלמים כל פריט ב־360 מעלות בעצמם. התחלתי לאסוף את הדימויים הווירטואליים ולעבוד איתם, ויצרתי מהם הרבה עבודות קולאז׳.

״אחר כך גיליתי את המתנפחים והתפתחה אובססיה שעדיין חיה ובועטת. אני ממשיכה להזמין ולאסוף את המוצרים חסרי התועלת האלה, ומכניסה אותם לתוך העבודות שלי. הם מופיעים בצורות שונות: לפעמים אני מייצרת מהם דימויים, חלקם מחוות לעבודות איקוניות שונות.

״בחלקם אני משתמשת כדי לייצר מחדש דימויים של צילומים שצילמתי שמתעדים רגע במציאות, ובחלקם אני משתמשת כרדי־מייד ללא התערבות ומכניסה אותם כמו שהם למסגרת. המחשבה היא שיום אחד יגיעו היסטוריונים וארכיאולוגיים וימצאו את העבודות שלי, והן אלה שיעידו על הדור המטומטם שחי פה במאה ה־21״.

המחשבה היא שיום אחד יגיעו היסטוריונים וארכיאולוגיים וימצאו את העבודות שלי, והן אלה שיעידו על הדור המטומטם שחי פה במאה ה־21

רוב המוצרים המתנפחים ששני משתמשת בהם נועדו בצורה כזו או אחרת לציפה, אבל יש גם אוביקטים שהמטרה המקורית שלהם היא אחרת (אם קיימת בכלל) – כמו לשמש כצעצוע לילדים או כבובת מין. אחת העבודות המוכרות שלה היא זו שהציגה במסגרת חממת האמנים של צבע טרי בשנת 2017, ובה דימוי מוגדל שהוא מחווה ל״ריקוד״ של מאטיס, כשאת הרקדניות יצרה מבובות מין מתנפחות, שכמו ברוב העבודות שלה – מרוקנות מאוויר.

״רוב המוצרים שאני קונה הם בסופו של דבר חסרי תועלת וחסרי שימוש. דברים שלגמרי היינו יכולים להסתדר בלעדיהם בעולם. באמצעות השימוש בהם אני מנסה להפנות תשומת לב לתעשייה הזאת, לזיהום שהיא יוצרת, להשפעה שלה על הסביבה. לשים לצופים מראה בפנים ולגרום להם להזדעזע מהדבר האמיתי״.

העובדה שהיא בעצמה תורמת לתעשייה הזאת לא נסתרת מעיניה. ״זה מטריד אותי כל הזמן. אני משתפת פעולה עם התעשייה, אבל אני גם מבקרת את המנגנון כולו. אני מתנחמת בזה שבבית אני משתדלת לקנות יד שנייה או לצרוך דברים מספסלי נתינה ומציאות, כדי לנקות קצת את המצפון.

״הנזק האקולוגי שהתעשייה הזאת מייצרת הוא נורא ואיום, ולפעמים יש תקופות שאני מנסה להתרחק ולעשות דברים אחרים. אבל אז אני נתקלת באיזה מתנפח ומתעקשת למצוא כמה שיותר ממנו. זה תוקף אותי כל פעם מחדש״.

לתפוס את רגע השיא

קו רעיוני נוסף שנכנס אל העבודות הוא הניסיון של הדור הנוכחי לחפש כל הזמן את מה שמצטלם הכי טוב כדי לגרוף עליו לייקים. ״כולנו מחפשים לתפוס את רגע השיא. אנחנו קונים את מזרון הים בצורה של הדונאט כי אנחנו יודעים שהוא יצטלם יפה.

״חלק ניכר מתרבות הצריכה שלנו היא כזו שנעשית לטובת תפאורה או תמונה, כי אחרת להרבה ממה שאנחנו קונים אין שום היגיון. בחלק מהעבודות אני מנסה לדמות את אותם רגעים, כמו צילום של שקיעה או דולפינים שתפסתי ברגעים מסוימים, שאת הקומפוזיציות שלהם אני מרכיבה אחר כך מאותם אוביקטים חסרי תועלת״.

שתי הקלטות הגדולות שמוצגות בתערוכה גם הן אוביקטים מתנפחים במקור, שכנראה מיועדים לשמש כמזרוני ים. במקביל מוצגת גם עבודה שבה טלפון סלולרי מתנפח, אבל כזה מהדור הראשון של הטלפונים – הגדולים והכבדים. האובייקט המתנפח הוא אפילו גדול יותר מאלה המקוריים שהיו גדולים בעצמם.

״אלה מוצרים שהיו קיימים ועכשיו כבר לא, וחוזרים בוורסיה המתנפחת שלהם. את אחת הקלטות חילקתי לדיפטיך כדי לעסוק בנושא של חיקוי ומקור – מה שמופיע פעמים רבות באתרי המכירות – כשבתמונה אחת נכתב ׳מקורי׳ ובזו שלידה ׳זיוף׳. הרי בסופו של דבר כולם מיוצרים באותו המפעל, אז מה זה בעצם משנה״.

עוד מהטרמינולוגיה של אתרי מכירות נכנסים בצורת טקסט לתוך העבודות במשפטים שמופעים על חלקן כמו Best Seller / Available in Pink / Limited Adittion ועוד. ״הרבה פעמים אני קונה דברים שאני לא צריכה לקנות. הם שוכבים אצלי בסטודיו כחומרי גלם, ערימות של פלסטיק, כדורים, מזרונים – הכל ממוין לפי צבעים ולפי סוגים. לאמנים אחרים יש קנבסים, צבעים ומכחולים – אלה הם חומרי הגלם שלי״.

לצד עבודות המתנפחים יוצרת שני עובדת שני על סדרה של יציקות בחומרים שונים, שבהן היא מנפחת את האוביקטים אפילו יותר, לממדים שגדולים מהגודל המקורי שלהם. ״כשאת רואה משהו גדול יותר מהגודל המקורי שלו הוא מקבל אפקט מאיים. כך אני מנסה להראות שזה לא המוצר עצמו שמאיים, אלא מה שעומד מאחוריו״.

בתערוכה הנוכחית היא מציגה יציקת אלומיניום של גלגלי בריכה צהובים, שניצבים אחד על השני באלכסון, כמחווה לפסל ״התרוממות״ של קדישמן שמוצב בכיכר הבימה. ״העבודה הזו החלה כשהצגתי פסל כזה שעשוי מגלגלים מתנפחים מקוריים, ואחר כך החלטתי לצקת אותם באלומיניום, מה שמאפשר לפסל – כמו לפסל המקורי של קדישמן – להיות מוצב בחוץ, תחת כיפת השמיים, מבלי שייהרס״.

לצד כל אלה מפסלת שני בקרמיקה באופן שוטף ורציף, ובשנים האחרונות יצרה כמה סדרות שהפכו למזוהות איתה – כמו אלה של אוביקטים קטנים דמויי גפילטע פיש, פסלי בננה שיצרה אחרי תקרית הבננה של מאוריציו קטלן, או חבילות דולרים ריאליסטיות ומפתות – שהחלה לפסל אחרי שבן זוגה ביקש ממנה ״להתחיל לייצר כסף״.

בימים אלה היא עובדת על סדרה חדשה של עבודות לתערוכה שתתקיים במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד (שמועדה נדחה כבר כמה פעמים בגלל המלחמה) שעוסקת בקשר שבין צעצועי ילדים למלחמה. ״זו סדרה שהתחלתי לעבוד עליה עוד לפני שהיתה פה מלחמה, ועכשיו היא מקבלת משמעויות הרבה יותר גדולות. היא מורכבת מצעצועים שמוגדלים באופן גרוטסקי ויוצרים תחושת מועקה – חלקם עשויים רדי־מייד וחלקם יציקות.

״אספתי את כל האמל״ח המתנפח שקיים ברשתות: כלי נשק, רובים, סכינים, טנקים, רימונים. יש בלי סוף ורק לחשוב על העובדה שילדים אמורים לשחק בזה זה מטריד מראש. האוביקטים הלכאורה תמימים האלה שמיועדים לילדים נפגשים עם המציאות הכוחנית, אבל הכוחניות שהם טמונה בהם גם בלי שתתקיים מלחמה במציאות״.

---

ליהי שני | Useless
אוצרת: קרן בר גיל
הגלריה של קרן בר גיל, נווה רעים 29 א׳, רמת השרון