בית משלה: הגלריה החדשה של קרן בר־גיל

התערוכה שתוכננה לפתוח את חלל התצוגה החדש של קרן בר־גיל, בסמוך לביתה ברמת השרון, הייתה אמורה להיפתח ב־8.10 בתצוגה לקהל המקצועי. ״הכל עמד במקום, הבירות חיכו במקרר, אבל אז הגיע 7.10״, מספרת בר־גיל. 

״חודש לא הייתי מסוגלת להיכנס לגלריה. עסקתי בהסברה, בקטיף, בכביסה, בעבודה עם ילדים מפונים, ממש מסביב לשעון, הכל כדי להיות עסוקה ולהרגיש שאני עושה משהו. ואז קיבלתי פניה מקבוצת עזריאלי לאצור בחודש נובמבר את התערוכה שקראתי לה ׳עוטף ליבי׳. התערוכה, שהוצגה בעזריאלי שרונה בקו מקביל לקריה ולמשפחות החטופים, הפנתה זרקור לשתי גלריות בעוטף: בארי וניר עוז.

״המון אנשים ביקרו בתערוכה, כולל כאלו שנפגעו ישירות במלחמה, וראיתי שהאימפקט של התערוכה עליהם היה מאוד גדול, ושלאמנות יש כוח ריפוי. אנשים ממש יצאו אחרים מאיך שהם נכנסו לתערוכה, ואני לא באה להחמיא לעצמי. האמנות בזמן הזה ובמקום הזה, היה לה כוח״.

חד משמעית.

״יום אחד, תוך כדי, נכנסתי לגלריה לצלם גוף עבודות של העציצים של רחלי שרפשטיין, שיש בהם משהו מאוד אופטימי. הסתכלתי מסביב, היה אור יפה ואמרתי ׳איזה יפה פה׳. באותו רגע הבנתי שאני רוצה לפתוח את הגלריה״.

זה לא היה הדבר היחיד שהבינה בר־גיל: היא חשה צורך לעשות התאמות בעבודות ולשנות את שם התערוכה: ״סדר עדיפויות״; ״קשה לדבר על סדר עדיפויות כשהישרדות נהיתה אקוטית״, היא אומרת.

למה קראת לה מלכתחילה סדר עדיפויות?

״תקציב התרבות בארץ הוא פחות מאחוז אחד מכלל התקציב השנתי, ואני מדברת גם על מחול, על תיאטרון, על מוזיקה, לא רק אמנות פלסטית. ולכן כולם בשנור מתמיד, מהמוזיאונים החזקים ועד אחרון האמנים. הקורונה חידדה לי עד כמה נמוך המקום של אמנות בסדר העדיפויות הציבורי״.

ואנחנו רואים את זה גם במלחמה. 

״נכון. אצלי אמנות תמיד בסדר עדיפות מאוד גבוה, ואני מתפלאת כמה בתוך המילייה המבוסס שלי, רכישת אמנות לא נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות. אני לא מדברת על חוסר ברירה אלא על בחירה וסדר עדיפויות.

״מכוניות יקרות, תיקים, תכשיטים – זה כן – ואז כשאומרים להם מחיר של אמנות הם אומרים שזה נורא יקר. זה משגע אותי. זה הכל תוצר של חינוך״.

בואי ואראה לך מקום

בר־גיל היא אחת הנשים העסוקות בעולם האמנות המקומי: אוצרת עצמאית, מייצגת אמנים, יוזמת פרסים, מוציאה ספרים, בונה אוספים, מוכרת עבודות, מחברת בין אמנות ואוכל, ועוד. ואולי מכיוון שעד לאחרונה לא היה לה חלל משלה, היא תמיד הצליחה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש – מתערוכה ללהקת כנסיית השכל, דרך סלון מכירה בביתה הפרטי, וכלה בפרס שנתי בשיתוף מוזיאון הרצליה.

בחודש שעבר נפתח חלל תצוגה בהשקה שקטה עם התערוכה ״בואי ואראה לך מקום״, שורה משיר של נתן זך, ״שרק אחרי זה הבנתי ששם השיר הוא ׳כולנו זקוקים לחסד׳. אני באתי מהמקום, מהאישה״.

קטעים. אז מה קרה שהחלטת לפתוח חלל חדש?

״הגיע הרגע שבו גם לילדים שלי, והאמת שגם לי, נמאס מהעירוב של בית וקהל. הם גדלו והפרטיות שלהם היתה יותר חשובה, אי אפשר היה להמשיך עם אנשים שהיו באים הביתה על בסיס יום־יומי. ומכיוון שהאג׳נדה שלי היא פרו אמנים, אם אני לא רוצה שבסוף הכסף יילך לשכר דירה ולא לאמנים, ואם אני רוצה שהאמן ירוויח את החלק הארי ביצירה, אני חייבת להיות יצירתית. 

״זו גם אחת הסיבות שהפתיחה הייתה הרבה יותר צנועה. זה היה רק בתיאום מראש עם הרשמה לסיורים. חשוב לי לעזור לאמנים להתפרנס, פחות רציתי לבדר, שאנשים יעבירו שעה, שזה לגיטימי אבל כרגע הפוקוס הוא לעזור לאמנים להתפרנס. לכן זה היה בתיאום מראש, לשם כיוונתי את האנרגיה שלי, אחרי שהאמנים ספגו כזו פגיעה כלכלית מהמחאה ועד המלחמה, חשוב שהזמן שלי יעזור לאמנים להתפרנס״.

ובסוף את גם אוהבת להציג בחללי תצוגה לא קונבנציונליים.

״נכון. ההיסטוריה של צפיה באמנות היא לא בהיכלים יעודיים לאמנות: כנסיה, ארמונות וכן הלאה; מוזיאונים הם המצאה של המאה ה־20. הדבר הזה מייצר פן פטישיסטי כלפי האמנות: אתה עוזב את הרחוב ונכנס לגלריה או למוזיאון וזה אתה מול האמנות. זה מייצר גם דברים נפלאים אבל לפעמים גם מרתיע או מנוכר.

״התערוכה הראשונה שאצרתי ב־2005 הייתה גם היא בבית; אמנם בית השגריר בלונדון, בית מידות, ועדיין בית מגורים. זו הייתה תחילת דרכי. כשחזרנו לארץ (2007) שוב הייתי אמא לתינוק, הרביעי שלנו, והבית היה קודם כל המקום הפרקטי לעבוד ממנו. בנוסף קיבלתי פידבקים שכשמגיעים לבית זה עושה לך חשק שתהיה לך אמנות.

״כך, ב־15 השנים האחרונות אני אוצרת מדי שנה תערוכה אחת בבית וחמש־שש תערוכות בחללי תצוגה שונים, חלקן הקטן בווייט־קיוב וחלקן בחללים שאני המצאתי. וכשהיתה לנו הזדמנות להרחיב את השטח שלנו ולבנות חלל ייעודי שהוא בין בית לאכסניה להצגת אמנות, הלכתי על זה״.

את מבנה הגלריה תכננה האדריכלית דפי הלף, והיא כוללת שתי קומות תצוגה לתערוכות מתחלפות, שואורום בקומת המרתף ותצוגת חוץ. ״היה לי חשוב להתייחס גם לעבודות חוץ, מה שנקרא גן פסלים, שכמעט אין להן נוכחות בארץ, והסיבה היא תקציבית. זה פשוט מאוד יקר״. 

באופן מפתיע, בר־גיל מספרת שהיא כמעט ולא הייתה מעורבת בתכנון ובבניה. ״הדבר היחיד שבחרתי זה את הצבע הסגול של המטבח״, היא אומרת בחיוך. ״רציתי ורוד, אבל דוגמת הצבע יצאה מזעזע, אז בסוף לקחתי את הסגול מהתערוכה של דוד עדיקא במגזין III״.

מה היה הבריף?

״בית מגורים שיש בו הרבה קירות, עם חללים נפרדים לתצוגת אמנות. שלא יהיה ׳היכל׳, שתהיה בו תחושה של מעברים ושיהיה אפשר להציג תערוכות נפרדות – כמובן עם כל מה שקשור לתאורה ורצפה שמתאימה לתצוגה. 

״וגם סמכתי על רן, בן זוגי. לדוגמה, הוא תכנן מרתף שישמש לאכסון. ירדתי אליו פעם אחת כשהבית כבר היה בנוי, ואמרתי מה זה הדבר הזה, זה פרוג׳קט רום מהמם. הוא התמוטט מזה, אבל בסוף המרתף הפך לשואורום והסתדרתי עם מה שיש. הוא חשב שתהיה מנורה שיורדת מעל שולחן האוכל. באתי, ראיתי, הזדעזתי, אמרתי מה, נברשת? כמובן הורדנו את זה. הבדיחה שלנו הייתה שאני נכנסת לשם רק כשאני רואה מובילים״.

איך את רואה את עצמך: אוצרת? גלריסטית? מייצגת אמנים?

״אני נמנעת מהמילה מייצגת ואני משתמשת ב׳עובדת עם׳. אני עובדת עם כ־20 אמנים באופן קרוב ואקסקלוסיבי. זה נולד מהצלחה ולא מחוזה או חיוב חוזי. זה יחסים פוריים ונוחים לשני הצדדים, אני לא מכריחה ולא מחייבת. רק אם זה עובד״.

מבחינה כלכלית?

״לא רק. פה אני משיגה מימון לקטלוג או מכניסה אותם לאוסף ציבורי או לתערוכה קבוצתית. זה גם עזרה בקידום הקריירה״.

מחווה לגלריה נעולה ושוממת 

ביום שישי (26.1) תיפתחנה בגלריה שתי התערוכות שתאצור רוית הררי. התערוכה ״דנה שמה״, מחווה ל״דנה גלריה לאמנות״ בקיבוץ יד מרדכי, תציג תמהיל של עבודות אמנות שנוצרו בגלריה במהלך השנים – חלק קטן מתוך גוף עבודות משמעותי – המגדיר יחד את הדי.אן.איי האמנותי והאוצרותי של הגלריה ושל האזור. 

ב־13 שנות עבודתה כאוצרת הגלריה, הררי ליוותה עשרות תערוכות חדשות שנולדו ונוצרו בה, שהרבו להתכתב עם נושאים הרלוונטיים לקיבוץ ולסביבתו, והפכו את הגלריה לזירת יצירה משמעותית וייחודית למקום ולשדה האמנות הישראלי. ״כל אותם נושאים, המלווים את פעילות הגלריה מאז הקמתה, משרטטים היום תמונת מצב עכשווית לחלוטין, המתייחסת להיסטוריה הטעונה של המקום, לאתוס הזיכרון וההנצחה הישראלי והקיבוצי בפרט, ולמשמעות החיים באזור קונפליקט ותחת איום בטחוני מתמשך״, כותבת הררי.

״רוית, חברה וקולגה, באה לבקר אותי בגלריה״, מספרת בר־גיל. ״דיברנו באופן כללי, ואז היא אומרת ׳אני לא פותחת את הפה כי לא נעים לי. למרבה המזל, המתקפה על קיבוץ יד מרדכי נהדפה בשער, אך הקיבוץ מפונה מ־7.10 מתושביו ואין לדעת מתי תשוב הגלריה לפעול בביתה׳.

״כל כך הבנתי את המצוקה שלה, ואז העלנו את הרעיון שהתערוכה הבאה בגלריה, במקום הפרוגרמה שתכננתי לפני המלחמה, תהיה מחווה לגלריה שעומדת נעולה ושוממת, לצד תערוכת היחיד של איילת השחר כהן, מתוך הספריה החלופית. צילום: ליאת אלבלינג שנפתחה סמוך לפרוץ המלחמה, חולצה והועברה הגלריה הנעולה. את שתי התערוכות אוצרת רוית ואני רק מספקת את החלל״. 

כמה השיקול האמנותי, הרכב האמנים והעבודות היה שיקול בלהציע לרוית להתארח אצלך?

״כלום. אני כמובן אוהבת מאוד את מה שרוית עושה, את הטוטאליות וההתמסרות המטורפת שלה לעולם האמנות, כולל לגלריה פריפריאלית כמו דנה. היא עושה שם קסמים, לדוגמה התערוכה של נטע ליבר שפר שרשמה בפחם את כל הקליניקה של פרויד והקהל נהר לשם. וגם מה שהיא עושה בגלריה העירונית ברמת השרון, אני פשוט סומכת עליה בעיניים עצומות. נתתי לרוית את החלל ומפה זה שלה. ברור שהיא משתפת אותי בכל התהליך ואני לומדת ממנו המון״. 

מה התכניות לעתיד?

״בימים בטוחים ושמחים יותר, הייתי שמחה שהמקום הזה יהיה בית גם לאמנות וגם לתרבות, לחיבורים שאני אוהבת עם מוזיקה, אוכל, מחול. בנוסף תהיה הפעם הראשונה שאני אוצרת ומציגה תערוכות יחיד. בחודש מרץ נפתח תערוכות יחיד של עידו מרקוס ואילנה דותן, ולאחר מכן תערוכת יחיד על כל החלל ליצחק ליבנה, רטרוספקטיבה לאחד האמנים שאני הכי אוהבת; גדלתי עליו. וגם שיתוף פעולה עם דנה רוטנברג במחול, ומשהו עם מוזיקה״. 

---

הספריה החלופית | איילת השחר כהן
דנה שמה | בהשתתפות יאיר ברק, יצחק ליבנה, אירית חמו, אלונה פרידברג, אבישי פלטק, אורלי סבר, שחר מרקוס, חניתה אילן, נטע ליבר שפר
אוצרת: רווית הררי
Keren Bar Gil Art Contemporary, נווה רעים 29 א׳, רמת השרון
פתיחה: 26.1; נעילה 1.3