סיכום 2024 / דונלד טראמפ והבננה של מאוריציו קטלן

״את היצירה הבאה אפשר לקנות גם במטבעות קריפטו״, הכריז מנהל המכירה הפומבית בסותבי׳ס ניו יורק, ונתן את האות לתחילת ההתמחרות, וכנראה גם את הרמז לזהותם של הקונים הפוטנציאליים שעליהם תכנן בית המכירות. לפעמים בננה היא רק בננה. לפעמים היא סמל סטטוס. או מקלט מס. העובדה שבכוחה של האמנות (או אולי של האמונה) להפוך בננה שנרכשה בדוכן הפירות ב־35 סנט לנכס יוקרתי ששוויו 6.2 מיליון דולר, מעידה על רמת הטרלול, שעליה בדיוק רצה להצביע האמן מאוריציו קטלן.

חשוב לומר שבסיבוב המכירה הזה קטלן לא הרוויח אפילו דולר אחד. לעומת זאת, הוא זכה ביושר בעוד ״15 דקות תהילה״, בשלל הכותרות והמחלוקות הפומביות שהבננה שלו מציתה. לא לעתים קרובות יצירת אמנות מצליחה לפרוץ מהעולם הסגור של קהילת האמנות אל מהדורות החדשות, למרחב התודעה של הציבור הרחב.

בעולם שבו מלחמות, אסונות, בחירות שערורייתיות, משבר אקלים ומכות כלכליות מזינים את סדר היום, לאמנות ולתרבות שמור בדרך כלל תפקיד של ועדת קישוט. כדי לפתוח מהדורות צריך להיות כאן משהו הרבה מעבר לרגיל. והבננה במקרה זה היא רק קצה הקרחון: סכומי הכסף הדמיוניים שעוברים בין הארנקים הווירטואליים – של הקונה, של המוכר ושל בית המכירות, שגוזר לו קופון עמלה לא צנוע, בסך מיליון דולר – הם לגמרי חלק מהיצירה.

הבננה של קטלן או בשמה הרשמי ״קומדיאן״ (קומיקאי) הפציעה לראשונה בדצמבר 2019, ביריד האמנות ארט באזל מיאמי. אין לדעת אם קטלן וגלריה פרוטן (Perrotin) שמייצגת אותו חשבו ברצינות למכור את ״היצירה״. אפשר לנחש שהכול התחיל מבדיחה פנימית, סלפסטיק של בדיחות בננה (כולל קופים והחלקה על השכל); משל עוקצני על עולם האמנות המתודלק בהון אסטרונומי, מתוח בניתוחים פלסטיים, מנופח בבוטוקס ומאמין בחיי נצח, בעודו הולך ונרקב – באופן מטאפורי כמובן – כמו דברים רבים בעולם.

הימים היו ימי ממשל טראמפ הראוותני (בקדנציה הראשונה), ערב הקורונה (אז עוד לא ידענו שהמגיפה תפרוץ) ואווירת ימי פומפיי האחרונים שרתה על היריד – שבמסגרת הנהנתנות הכללית היה בשל כמו הבננה עצמה, לצחוק על עצמו ולקחת הכול קל. ההצלחה הייתה פנומנלית. כולם רצו להצטלם איתה, להעלות לאינסטגרם ולהצהיר שהנה, גם אנחנו מבינות את ההומור המתוק והחריף של קטלן.

האטרקציה הקלילה קיבלה תפנית עם המכירה של שני עותקים ראשונים ב־120 אלף דולר ועותק שלישי ואחרון כבר עלה 150 אלף דולר; אחד מאלה נתרם לאוסף הגוגנהיים בניו יורק – והעניק עוד חותמת איכות וחשיבות לפרי עמלו של קטלן.

האספנים שרכשו את העבודה לא נפגעו (ואולי להיפך, הושפעו רק לטובה) מהעובדה שאמן אחר, דייוויד דטונה, תלש את הבננה מהקיר וזלל אותה לעיני המצלמות. גם היצירה לא נפגעה, כי במהותה היא עשויה מקונספט ותעודת בעלות. הבננה היא רק אמצעי המחשה, ואותה אפשר להחליף בקפיצה קטנה לדוכן הפירות.

העובדה שזוהי בננה ״אמיתית״ היא חלק מהמטען הסימבולי של היצירה, שקושר אותה לשוק הסחר הבינלאומי ולרשימה ארוכה של עבודות אמנות. הידיעה שהכול בר חלוף וחיי אדם קצרים, כפרי שבשלותו מסמנת את אחריתו

העובדה שזוהי בננה ״אמיתית״ – לא פסל, לא חומר יקר ערך, אלא פרי בר חלוף – היא חלק מהמטען הסימבולי של היצירה, שקושר אותה במגוון הקשרים לשוק הסחר הבינלאומי מצד אחד ולרשימה ארוכה של עבודות אמנות מודרניות וקלאסיות מהצד השני. מעטיפת האלבום של אנדי וורהול לוולווט אנדרגראונד ועד לציורי פירות ופרחים במסורת הוואניטס. באלה הנושא הנראה לעין הוא יופיו של העולם, פלא הבריאה, תענוגות החיים, שפע ופיתויים, אך בסמוי אורב זיכרון המוות, הידיעה שהכול בר חלוף וחיי אדם קצרים הם כפרח הנובל, כפרי שבשלותו מסמנת את אחריתו. כפי שהסביר הגלריסט, עמנואל פרוטן: ״הצענו למאוריציו כל מיני אופציות – לצקת אותה בברונזה, לייצר מחומר אקרילי, אבל הוא התעקש שהפרי הוא הדבר הנכון״.

הכול תלוי

עוד חשוב לדעת שקטלן אוהב לתלות דברים. הקיר, האוויר וסרט ההדבקה הם הקנבס וכלי הציור שלו. הוא תלה את כל העבודות שלו במובייל מפלצתי בתערוכת רטרוספקטיבה בגוגנהיים לפני כעשור. הוא תלה על הקיר סוסים ואנשים – מדמות אישה שמוצגת כשלל ציד מפוחלץ (מימוש של הביטוי המלעיג Trophy Wife) ועד דיוקן עצמי שלו משתלשל מענף. פעם בפתיחת תערוכה תלה את הגלריסט שלו, כשהוא חנוט אל הקיר בנייר דבק חזק – בדיוק כמו זה שהצמיד את הבננה למקומה. האיש בילה שם מספר שעות (בהסכמה מלאה מצידו) עד שכמעט התעלף.

למה הוא עושה את זה? קטלן, בן 64, יליד פדובה שבאיטליה, הוא אמן חכם, ביקורתי ונוטה להומור קיצוני, שלוקח על עצמו לא פעם את תפקיד ליצן החצר – זה שמותר לו לומר שהמלך עירום, בזמן שכולם מעמידים פנים שהכול בסדר. בלקסיקון שלו אין פרות קדושות, והעבודות שלו נושאות רמיזות לעולם שלם של מידע נוסף – שעליו אחראים אנחנו, הצופים, והאסוציאציות שלנו. הוא רק הניח את זה שם… בין אם זו בננה או סנאי, היטלר, האפיפיור, 9/11, וכאמור גם הוא עצמו וחבריו – כל עבודה היא פורטל למחשבה על צירי משמעות של כסף, אלימות, רשע, חיים ומוות, טבע האדם, היסטוריה ודת. מדהים שהוא מצליח לעשות זאת דרך לא מעט צחוק וחדוות יצירה.

הוא רץ למרחקים ארוכים, ורבות מעבודותיו חוזרות בגלגולים חדשים, כשהנעשה בעולם מטעין אותן במשמעות חדשה ועמוקה יותר. כך למשל, השנה הוזמן להציג את עבודת המפתח בתערוכת הוותיקן בביאנלה בוונציה: ציור קיר ענק שבו זוג רגליים מיוסרות וסמליות, המזכירות את ישו של קרוואג׳יו, משתקפות במי התעלה שלמרגלות הכנסייה. הייתה זו מחוות פיוס ומחילה, 25 שנה אחרי יצירה שערורייתית שבה ״השמים נפלו״, ומטאור הכריע ארצה את האפיפיור (בעקבות התפוצצות פרשת הפדופיליה בכנסיה הקתולית). בהצגת העבודה שלו בוונציה השנה, ביתן הוותיקן השתמש בתבונה בערך המוסף של קטלן – פרסום ופרובוקציה.

לקומיקאי טוב יש תזמון מנצח: אך סמלי הדבר שהבננה חזרה לכותרות דווקא עכשיו, בדיוק בזמן שטראמפ חוזר לבית הלבן, חמוש באילון מאסק ובשאר המיליארדרים המסוכנים שלו. חמש שנים הם חיים ארוכים לבננה, יודו גם הסקפטים שבינינו. וגם לבדיחה, שטעמה בדרך כלל קשור לנקודת הזמן שבה נשלפה. והנה היא נותרה רלבנטית, כמו אמנות טובה.

אז איך הגיעה היצירה השנויה במחלוקת למכירה בסותבי׳ס, ולמה המומחים העריכו את שוויה ב־1-1.5 מיליון דולר? יש דברים שבתי המכירות מקפידים לשמור על עמימות לגביהם. ברוב המקרים, כשמגיע מוכר שמחזיק ביצירה כל כך נפיצה, בית המכירות ישקול אם כדאי, ויציג אותה רק לאחר שאיתר קונה מעוניין, וסיכם על מחיר מינימום מראש, כדי להבטיח את הצלחת התרגיל. ואין לכם פדיחה גדולה יותר מבועה שהתנפצה לעיני כל באולם ההומה של ליל המכירה. אולי רק עבודה מתוקה כמו ילדה עם בלון אדום, שגורסת את עצמה רגע אחרי שנמכרה ב־1.6 מיליון דולר…

אבל כמו שכבר למדנו, זהו כוח העל של אמנות עכשווית: כל דבר, אם נעשה בקונטקסט הנכון ובידיים הנכונות, יכול להיכנס להיכל התהילה והערך הסחיר. עובדה: המבוכה והחלחלה על הרס העבודה של בנקסי התחלפה מיד בשמחה כפולה, של סותבי׳ס (שהגדיר אותה מחדש ״עבודת האמנות הראשונה שנוצרה בזמן אמת באולם המכירה ולעיני כל״) ושל הקונה – שהשאילה אותה לכמה מוזיאונים וגלריות, בטרם החזירה אותה לסיבוב נוסף באולם המכירות. מ־1.6 מיליון דולר ב־2018 זינק ערכה של הילדה עם המגרסה (טוב נו, עם הבלון והמגרסה) ל־25.4 מיליון דולר בפעם האחרונה שהוצגה למכירה, באוקטובר 2021.

וכך גם הבננה הצליחה לקפוץ מעל התהום הפעורה בדרך כלל בין האמנות לחיים האמיתיים ולפתוח מהדורות חדשות בכל העולם. זה קורה בדרך כלל כשהפרובוקציה מטורפת מספיק והאבסורד רושם עוד שיא, ובעיקר כשיש כסף בכותרת, הרבה כסף.

תופעה תרבותית

הפעם זה הגיע ל־6.2 מיליון דולר – כשיזם קריפטו צעיר, ג׳סטין סאן, החליט שזוהי ההזדמנות שלו להיראות. הוא רואה ביצירה של קטלן ״תופעה תרבותית״. במילים אחרות – גל של תשומת לב לרכוב עליו, או עקיצה לרשויות, שעוד לא יודעות איך לאכול את המטבע שלו. סאן בעצמו הוא תופעה תרבותית של העידן החדש: בן 34, שמוצאו מסין, ובעשור האחרון חי בעיקר בארצות הברית. הוא מייסד חברת הבלוקצ׳יין טרון ובשנה שעברה הוגשה נגדו תביעת ענק בחשד להונאת משקיעים. כמי שעוסק במטבעות וירטואליים, הוא מבין משהו בערך הסימבולי של דברים. הוא הרי לא קנה בננה, הוא קנה את הסיפור וסחט אותו עד טיפת הרייטינג האחרונה.

אירועים כאלה, לצערנו, דווקא לא מקרבים את הקהל הרחב לעולם האמנות, אולי אפילו להיפך – מעמידים את האמנות באור נלעג ובלתי מוסרי, מבלי לרדת לסוף דעתם של האמנים (ויש להם, תאמינו לי) או של השחקנים האחרים במגרש הסוריאליסטי של אמנות עכשווית.

ואם כבר סוריאליזם: בזמן שהסתנוורנו מבננות ומתעשרי קריפטו, נמכרה בכריסטי׳ס ״אימפריית האור״, יצירת מופת נדירה של רנה מגריט, מגדולי הסוריאליסטים, ב־121 מיליון דולר. גירסה אחרת של העבודה הזו שוכנת לבטח במוזיאון אוסף פגי גוגנהיים בוונציה. עותק מוזיאלי הוא הבטחה לציבור שיוכל לפגוש את היצירה והיא לא תיעלם מהזירה ותישאר נחלת האספנים הפרטיים והעשירים בלבד. גם ל״קומיקאי״ יש עותק מוזיאלי, כאמור, באוסף הגוגנהיים בניו יורק. המוזיאון קיבל את היצירה כתרומה מהרוכשים הראשונים, שהיו אלה ששמו את האצבע על התופעה ברגע האמת.

מה יעשה המוזיאון בבננה? ישמור אותה עד שיגיע הרגע הנכון לשלוף אותה ולתלות על הקיר, בזווית הנכונה, עם סרט ההדבקה המסוים שהגדיר האמן. היא מקוטלגת לבטח תחת שמו של קטלן/קומידיאן, C או אולי בננה, B. כך או כך, היא מגיעה מיד אחרי A – ״אמריקה״, אסלת הזהב 18 קראט שקטלן יצר, והתעקש שתוצג כאחרונת האסלות בין תאי השירותים של המוזיאון. כך הוא הופך את פעולתו של מרסל דושאן, שמאה שנים קודם הכניס משתנה מאגף השירותים לאולם התערוכות במוזיאון. קטלן רומז (צועק בקול?) שמאמנות טובה אפשר ליהנות בכל מקום, וביותר מדרך אחת.

אגדה אורבנית מספרת שבתקופת כהונת טראמפ (הראשונה) קיבל הגוגנהיים מהבית הלבן בקשה להשאיל יצירת אמנות של ואן גוך מהאוסף. הנהלת המוזיאון סירבה בנימוס והציעה במקום ואן גוך את ״אמריקה״. בדיחה נמוכה במיוחד על סיסמת הבחירות של טראמפ? תעלול מבריק? במקרה של אמנות, היא שווה הרבה יותר ממשקלה בזהב. אם כי לא בטוח שהגנבים־השרברבים, שהרימו אותה מתערוכה בלונדון ב־2019 יודעים את זה.

גנבים ונוכלים תמיד היו חלק מהמעגל המכושף של כסף ואמנות. אם לחזור לאיש השעה, ג׳סטין סאן, ברשימת הקניות שלו, מיד אחרי הבננה ב־6.2 מיליון דולר, הייתה השקעה של 30 מיליון דולר במיזם הקריפטו של משפחת טראמפ. הוא לא מסתיר את רצונו להתקרב לבוס החדש־ישן של אמריקה, ומצהיר שהוא שואף להיות אילון מאסק של הקריפטו. בעיני רבים (כולל רשויות החוק) הוא מייצג אזור דמדומים פיננסי שיש לבדוק את שחקניו ומהלכיו תחת זכוכית מגדלת. אם ניזכר שביצירת ״קומיקאי״ קטלן רצה להגיד משהו על מצב העולם, אין ספק שסאן מייצג אחת מנקודות השיא של הטרלול. ולפחות בינתיים הוא זה שנשאר עם הבננה ביד.