כל מה שחשוב ויפה
צילום: Matteo de Mayda / La Biennale di Venezia
קולקטיב מאהקו מברזיל, על חזית הביאנלה. צילום: Matteo de Mayda / La Biennale di Venezia

הביאנלה בוונציה 2024: הופכים את העולם

מהביתן הישראלי הממתין לשחרור החטופים ועד ביקור האפיפיור בתערוכת הכלא; בין תרבות קווירית למצוקת הפליטים והילידים. הביאנלה בוונציה מציגה את המצב האנושי בזמנים של זרות וניכור (ופוליטיקת זהויות), וקוראת להביט בעולם מזווית חדשה

האפיפיור ביקר בוונציה לפני כשבועיים, ושוב התחוללה סערה סביב הביאנלה: זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהכס הקדוש מבקר בביאנלה לאמנות, מאז שנוסדה ב־1895. הסיבה לכך טמונה בקשר ההדוק בין אמנות לאג׳נדה חברתית, שבביאנלה ה־60, ברוח התקופה, מגיע ״עד אבסורדום״.

עולם האמנות ציפה למהדורת 60 משגעת ומלהיבה בעטיפת צלופן מבהיקה, אבל האירועים בעולם האמיתי והאוצר אדריאנו פדרוסה מברזיל ארגנו לנו חגיגה אחרת. את הרעש הראשוני עוררו המחאות והעצומות נגד ישראל והדרישה להחרים את הביתן הישראלי, עוד לפני הפתיחה. האמנית והאוצרות של הביתן מינפו בחוכמה את תשומת הלב התקשורתית, והודיעו על העמדת התערוכה של רות פתיר מוכנה וסגורה, בהמתנה להפסקת אש ולהחזרת החטופים. ״אנחנו מאוד מקוות שנוכל לפתוח בקרוב, ולא בגלל התערוכה״, הדגישה האוצרת מירה לפידות את הדבר החשוב באמת בימים אלה.

יעל ברתנא, בין גרמניה. צילום: מ"ל

יעל ברתנא, בין גרמניה. צילומים: מ"ל

יעל ברתנא, בין גרמניה. צילום: מ"ל

ברט גראהם. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

ברט גראהם. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

מאוריציו קטלן, ביתן הוותיקן בכלא הנשים. צילום: מ"ל

מאוריציו קטלן, ביתן הוותיקן בכלא הנשים. צילום: מ"ל

אחר כך היה זה ביקור האפיפיור – לראשונה ב־130 שנות הביאנלה! ולבסוף, זהו היומיום של האירוע בעצם מהותו: צבעוני, מגוון ומרתק, אך כזה שמעמיד אתגרים חדשים בפני השחקנים השונים בעולם האמנות.

כבר בכותרת התערוכה השנה – המשפט הפשוט והטעון ״זרים בכל מקום״ שנכתב ב־60 שפות ומציג מעין מגדל בבל עכשווי – אפשר לחוש ולהבין שהביאנלה השנה דוחפת אותנו אל מחוץ לאזור הנוחות. אחד מתפקידיה של האמנות בחברה מאז ומעולם היה לא רק להוסיף יופי אלא גם לטלטל את הצופה ולהזיז משהו. בביאנלה הזו, תחושת הזרות היא זו שמערערת על הסדר העולמי הקיים, בכוונה (טובה בעקרון) להביא אותנו לנקודת התחלה מחדש.

הרצאה ראשונה של חגית פלג רותם על הביאנלה בוונציה: 9 ביוני במרכז תאו, הרצליה >>>

הנוכחות המוגברת של אמנים מ״הדרום הגלובלי״ – מדינות אפריקה ודרום אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד (בדגש על נציגי העמים הילידיים), אסיה והמזרח התיכון (לא כולל ישראל), מייצרת הזדמנות לפגוש אלטרנטיבה לתרבות המערב, ומשבשת את המבט האוטומטי שלנו

האוצר פדרוסה מזמין לקדמת הבמה ולמרכז השיח של עולם האמנות את הזר, המוזר, הקהילה הילידית הנגזלת, האחר, המודרת, הקוויר, המהגרת, הפליט והפושעת, האאוטסיידר והיוצרת העממית – שולי החברה מתכנסים למולנו ותובעים תשומת לב לתוצרי התרבות שלהם.

אפשר לומר שפדרוסה ממשיך בוונציה את מה שהתחילו אוצרי הדוקומנטה בקאסל לפני שנתיים, ועיקר מטרתו להפוך את העולם, תרתי משמע: הנוכחות המוגברת של אמנים מ״הדרום הגלובלי״ – מדינות אפריקה ודרום אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד (בדגש על נציגי העמים הילידיים), אסיה והמזרח התיכון (לא כולל ישראל, המואשמת בין היתר בהיותה ילדה מקובלת בכיתת האמנות של המערב) – מייצרת הזדמנות לפגוש אלטרנטיבה לקאנון האירופו־צנטרי (תרבות המערב, בשבילכם). במקביל היא מספקת נקודת התייחסות שונה ומשבשת את המבט האוטומטי שלנו.

ממרטיניק ומגאנה, מגרינלנד ומיערות האמזונס

ברוח האוצר הראשי ובעקבותיו הולכים לא מעט מהביתנים הלאומיים, שהקצינו עוד יותר את המגמה שכבר החלה בפעם הקודמת (2022) והזמינו גם הפעם נציגים מקהילות הילידים והמהגרים – ממרטיניק (ביתן צרפת) ומגאנה (ביתן בריטניה), מגרינלנד (ביתן דנמרק) ומיערות האמזונס. את הביתן הנורדי מאכלסת אופרה סינית, בביתן של אוסטריה אמנית שהיגרה לשם מברית המועצות לשעבר. את גרמניה מייצגים בג׳רדיני יעל ברתנא הישראלית וארסן מונדטאג – דור שלישי למהגרים מתורכיה (וכמותו האוצרת ממוצא תורכי).

בביתן אוסטרליה – זוכה פרס אריה הזהב של הביאנלה – מציג ארצ׳י מור שמוצאו אבוריג׳ינלי־סקוטי (וזה גם נושא העבודה שלו) ובביתן האמריקאי ג׳פרי גיבסון – נייטיב־אמריקן וקוויר גאה, שעבודתו עוסקת בשתי הזהויות הללו, ובעימות שלהן עם הצהרות השיוויון במגילת העצמאות ובחברה האמריקאית.

מור כותב ומשרטט את עץ המשפחה שלו עד 65 אלף שנה אחורה, פחות או יותר עד לראשוני בני האדם בעולם. הוא עושה זאת בגיר לבן על קירות הביתן השחורים, כמעין ציור מערות שהתחבר לגרפיטי עכשווי (ומזכיר גם את סצינת הפתיחה האלמותית של משפחת סימפסון, כשחושבים על זה).

ארצ׳י מור. צילומים: אנדרה רוזטי

ארצ׳י מור, ביתן אוסטרליה. צילום: אנדרה רוזטי

ז'וליאן קרוזה, ביתן צרפת. צילום: Matteo de Mayda / La Biennale di Venezia

ז'וליאן קרוזה, ביתן צרפת. צילום: Matteo de Mayda / La Biennale di Venezia

ביתן צרפת. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

ג'פרי גיבסון, ביתן ארצות הברית. צילומים: מ"ל

ג'פרי גיבסון, ביתן ארצות הברית. צילומים: מ"ל

גיבסון צובע את הביתן האמריקאי המרשים באדום (צבע העור לכאורה של האינדיאנים, לכאורה, שכונו אדומי הפנים). לזה הוא מוסיף עיטורים ודוגמאות גרפיות פסיכדליות, שבהמשך מתברר שהן שואבות השראה ממוטיבים שבטיים, ואצלו מופיעות בכל צבעי הקשת. הוא קושר עבר ומורשת עם העכשווי ואורח החיים היומיומי – מעין אמירה על מה זה בכלל להיות אמריקאי בשנות ה־20 של האלף החדש. אול־אמריקן.

הוא עושה זאת בשילוב של עבודות קיר, ציור ופיסול בטקסטיל ושזירת חרוזים מרהיבה, בתוספת טקסטים (חלקם ציטוטים מהחוקה האמריקאית) בפונט גרפי שעיצב. לסיום הוא מקרין סרט שבו דמות בלבוש מסורתי עטוי נוצות, מתחילה במחול שבטי אינדיאני בקצב שהולך ומואץ, והופך למקצב טכנו מדבק. במקביל היא מוכפלת עוד ועוד עד שהיא הופכת לתמונת קליידוסקופ צבעונית ומרצדת.

בתערוכה המרכזית קיי ווקינגסטיק (בשפת המקור: Walkingstick – מקל הליכה, שם נייטיב אמריקאי) מפליאה לצייר את נופי מולדתה – מדבריות אריזונה והמרחבים האמריקאים הגדולים – ובדומה למוטיבים בעבודתו של גיבסון, היא מטביעה עליהם בגרפיקה עדינה את חותם השבטים הילידיים שנושלו מהם.

הביאנלה מורכבת מביתני המדינות – שבהם תערוכות עצמאיות (ועל כמה מהם הרחבנו בכתבה נפרדת), ומהתערוכה המרכזית שאצר פדרוסה. בכניסה לתערוכה המרכזית בג׳רדיני (האתר הראשון של הביאנלה) מקבל את פנינו ציור קיר ענק ועוטף־כל שיצרו במיוחד למקום חברי קולקטיב שבטי מצפון ברזיל, על גבול פרו. הם עבדו במרץ וברצף, מיד אחרי שסיימו טקס איווסקה מעורר חושים (והזיות) ומחול ריטואלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהאמנות בתרבות שלהם.

שוניברי רומז במקביל לתופעות הקולוניאליזם וההתנערות ממנו, לאפרו־פיוצ׳ריזם, לשאפתנות ולחוסר תוחלת, ומעל כל אלה לבדידות גדולה – מה שפדרוסה מכנה ״זרות פנימית״ – שבסופו של דבר עוטפת כל אדם בחלל הפרטי שלה/ם

בצעד הראשון פנימה בארסנלה (האתר השני של הבינאלה) ניצב איש חלל חבוש בקסדה ולבוש בבגד אפריקאי מסורתי, נושא שק עמוס לעייפה על כתפו. זהו ״אסטרונאוט־פליט״, עבודה של ינקה שוניברי הניגרי־בריטי הוותיק והידוע, שרומז לחיפוש אחר עולמות חדשים ומעמת את הריחוף בחלל עם הכובד הארצי של מצבי הגירה.

שוניברי רומז במקביל לתופעות הקולוניאליזם וההתנערות ממנו, לאפרו־פיוצ׳ריזם, לשאפתנות ולחוסר תוחלת, ומעל כל אלה לבדידות גדולה – מה שפדרוסה מכנה ״זרות פנימית״ – שבסופו של דבר עוטפת כל אדם בחלל הפרטי שלה/ם.

במנעד שבין מלאכה מסורתית לעבודות אמנות קונספטואלית, נמצא לדוגמה וידאו־דאנס של אייזק צ׳ו וויי מהונג קונג, שיצר את Falling Reversely (נפילה ברוורס) כוריאוגרפיה המבוססת על תנועת גוף שחטף מכות. הוא מתייחס לאירועי אלימות כלפי זרים אך רושם רק את גוף הקורבן ללא התוקף. התוצאה אסתטית ומצמיתה.

ינקה שוניברי וקלייר פונטיין. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

ינקה שוניברי וקלייר פונטיין. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

לואיס פרטינו. צילום: מ"ל

לואיס פרטינו. צילום: מ"ל

מופאט טקאדיווה, ביתן זימבבואה. צילום: מ"ל

מופאט טקאדיווה, ביתן זימבבואה. צילום: מ"ל

סנטיאגו יאהוארקני. צילום: מ"ל

סנטיאגו יאהוארקני (האב). צילום: מ"ל

רמבר יאהוארקני, צילום: מ"ל

רמבר יאהוארקני (והבן). צילום: מ"ל

ברט גראהם. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

ברט גראהם. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

פדרוסה שם דגש על קשרים משפחתיים בין דורות של אמנים, ויש לא מעט אבות ובנים המוצגים זה לצד זה, או אמניות צעירות שיוצרות רפרנס מפורש לאמניות ותיקות מהן – כמעין אילן יוחסין פנים אמנותי. אוולין טאוצ׳ונג וואנג, סינית שהיגרה להולנד, מנהלת רב שיח עם אמנית המופשט הגיאומטרי אגנס מרטין, וגם עם ארצות מוצאה ומקומה העכשווי.

במרחב הקווירי לואיס פרטינו הניו יורקי מפליא לצייר ולתת ביטוי לתשוקה שלו לגוף הגברי; אמנ.י.ת ששמה המקצועי ״פפיס פפיס״ מציגה פסל אנדרוגני או טרנס ג׳נדר, בכיתוב בולט המציין כי (גם) זה גוף נשי.

מיצב וידאו מצוין של בושרה חלילי שמוצאה ממרוקו מציג מסעות של מהגרי עבודה בחיפוש אחר פרנסה בעולם העשיר. בסדרת סרטי מסע על ריבוי מסכים, קולות מספרים וידיים משרטטות מסלולי הגירה על מפה של הים התיכון והמדינות הסובבות אותו. יוצא דופן הוא סיפורו של פלשתיני מרמאללה שמתאר את המסלול שעליו לעבור כדי להגיע לעבודה בשכונת רמות בירושלים.

דניאל אוטרו טורס מקולומביה מציג פסל־בית־מזרקה בתוך בריכה שבה מים זורמים נאגרים במיכלים וחביות, בטפטוף בלתי פוסק. העבודה משחזרת את שיטת איסוף מי הגשמים של קהילה ילידית באחד מיובלי האמזונס, שלמרות שהיא חיה על גדת נהרות שופעים, המים במקום כה מזוהמים מתעשייה הפוגעת בטבע, שהם נאלצים לאגור מי גשמים.

הגשם כנושא ודימוי אוניברסלי מופיע גם בעבודתו של ג׳ון אקומפרה בביתן הבריטי שכותרת עבודתו ״מקשיב כל הלילה לגשם״ (ועוסק ב…הגירה והתאקלמות בתרבות זרה, זכרונות ומראות שנשארים מאחור או נותרים חקוקים). גם נציגת יפן לביאנלה, יוקו מורי, מציגה מערכת של דליפות ואיסוף מים במערכת מאולתרת, בעבודה שמרמזת על התפוררות תשתיות וריקבון מערכות החיים, במובן הפיזי והמטפורי (במקרה זה ההשראה מגיעה מטיפול בדליפות ברכבת התחתית בטוקיו).

תערוכות מרתקות, תחושה של הזרה

88 מדינות מציגות ביתנים השנה ו־330 אמנים משתתפים בתערוכה המרכזית – מספר עצום שמקורו בין היתר בגרעין ההיסטורי של התערוכה, שבו לכל אמנ.ית יש עבודה יחידה, בעוד שבחלק העכשווי מוצגים פרויקטים מורחבים. ״הבחירה האמנים שטרם הציגו בביאנלה בעבר היא עקרון מכונן״, הצהיר פדרוסה – וזו אחת הסיבות שקשה כל כך להקיף ולהפנים את כל המידע החדש וה… ובכן, זר.

יש איזו סתירה פנימית בנוכחות הגבוהה של נייטיבים מתרבויות רחוקות, שמביאים איתם טעמים ורעיונות בלתי מוכרים ובאותה נשימה אומרים לנו – לא עוד אקזוטיקה וקסם צבעוני ״תיירותי״. בשם האג׳נדה המכלילה, פוליטיקת הזהויות והארגון מחדש של עולם אובר־פוסט־קולוניאליסטי, שדה האמנות מתבקש לקבל את המגוון הזה בזרועות פתוחות, לוותר על ההיררכיה, על השמות הידועים ועל עוד כמה הרגלים ישנים וטובים. אך עדיין לא ברור מה יהיו הערכים והמסננים שיחליפו אותם.

וזו לא רק הביאנלה – גם התערוכות הסובבות אותה ברחבי וונציה – מהאמנים הכוכבים במוזיאונים היוקרתיים, דרך הכנסיות שמארחות תערוכות ממש לא דתיות, ועד לתערוכה בבית כלא; מהדיסטופיה של הטבע, עם בעלי חיים (חיים!) ושלטון המכונות (AI!) בתערוכה של פייר וויג; דרך מכירת החיסול של החוב העולמי שמציג כריסטוף בושל בפונדציונה פראדה, ועד למעגל החיים המוזהב בציורי הכנסייה של יו הונג מסין – יש כשרונות גדולים ותערוכות מרתקות, אבל התחושה הכללית היא של הזרה.

אנחנו, הצופים, המבקרים, המתווכים והמדווחים, הולכים לאיבוד בתרגום, ליטרלי. קוראים לזה אמנות, וגם אם היא מבלבלת ולא תמיד ברור למה – היא מרתקת, עשירה, צבעונית, מוגזמת, ולפעמים לוחשת ומהרהרת. והיא נותנת לנו מסגרת להביט ממנה אל העולם. כזה הוא לדוגמה ביתן זימבבואה, שבו האמן מופאט טקדיווה יוצר אסמבלז׳ים מעולים מהזבל שהעולם המערבי שולח לאפריקה: מברשות שיניים משומשות, אבזמים, כפתורים, פיסות בד, שטרות כסף זר שיצאו מהמחזור.

בושרה חלילי. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

גבריאל גוליית. צילום: Matteo de Mayda / La Biennale di Venezia

ביתן מקסיקו. צילום: Andrea Avezzù / La Biennale di Venezia

אנה סגוביה. צילום: Andrea Avezzù / La Biennale di Venezia

צילום: מ"ל

צילום: מ"ל

לורן הלסי. צילום: Marco Zorzanello / La Biennale di Venezia

אז מה חיפש שם האפיפיור? מדינת הוותיקן מציגה מזה שנים ביתן לאומי בביאנלה. הפעם בחרו אוצרי הביתן של הוותיקן להציג את התערוכה בתוך כלא הנשים של ונציה. כלא פעיל, שהאסירות בו אירחו את האמנים ולקחו חלק פעיל ביצירות בתערוכה הקבוצתית In My Eyes (״במו עיניי״). והאפיפיור בא לראות אותן ואת האמנות במו עיניו, כחלק מהקריאה החברתית להפסיק להסב את המבט ולא לראות את האנשים שבשולי החברה – בכלל זה פושעים, א.נשים בזנות ובסמים, עניים, פליטים, פגועי נפש וגוף, אנשים במצבי מצוקה קיומיים.

התערוכה סיפקה גם הזדמנות לפיוס בין הוותיקן לאמן האיטלקי המבריק והפרובוקטיבי מאוריציו קטלן, שביצירותיו בעבר ביקר את הכנסייה באופן בוטה. זכור במיוחד פסל האפיפיור נפגע ממטאור (ב־1999, עם התפוצצות פרשות הפדופיליה בכנסייה הקתולית). קטלן, שבעצמו היה נער מקהלה בצעירותו, מציג על חזית הכלא ציור קיר עצום, ובו זוג כפות רגליים עייפות ופצועות, סמל לנדודים בדרך החיים הקשה, והומאז׳ לציור ישו של קרוואג׳ו איש הרנסנס.

שאר העבודות בביתן אינן ניתנות לצפייה מבחוץ, והן מחייבות סיור מודרך שמעבירות אסירות, תחת עינן הפקוחה של סוהרות הכלא (לאחר רישום קפדני והזמנת מקום מראש. לתקופה הקרובה אין מקומות כלל). האמנית סימון פטאל, ממוצא סורי, עבדה עם האסירות על טקסטים אישיים מרגשים ששולבו בציוריה ונצרבו בגלזורה על אבן וולקנית. האמנית הצרפתיה קלייר טבורה מציגה ציורים על בסיס צילומים וזכרונות מהחיים המשפחתיים של האסירות.

כך נוצר קשר אמיתי בין האמנים ויצירות האמנות לתושבות הכלא, והן לא רק משמשות כמוצגי ראווה (אבל אולי גם?). עוד במשתתפים: כוכבת הקולנוע זואי סלדנה ובעלה הבימאי מרקו פרגו, שיצרו סרט מרגש במיוחד לתערוכה ובו היא מגלמת אסירה ביום השחרור (רוב השחקניות בסרט הן האסירות האמיתיות); וכן זוג האמנים קלייר פונטיין, שמושבם בפלרמו, והם שהעניקו את הכותרת לביאנלה כולה – ״זרים בכל מקום״.

זואי סלדנה ומרקו פרגו, ביתן הוותיקן. צילום Marco Cremascoli

זואי סלדנה ומרקו פרגו, ביתן הוותיקן. צילום Marco Cremascoli

קלייר פונטן

קלייר פונטן, ביתן הוותיקן. צילום Marco Cremascoli

תחת קולוניאליזם או תחת קונצנזוס

באמנות, כמו בכל זירת תוכן, אוהבים דברים שהם ״לראשונה״. ביקור האפיפיור הוא רק דוגמה אחת. פדרוסה הוא האוצר הראשון של הביאנלה שמגיע מאמריקה הלטינית. הוא נכנס לנעליים הגדולות שהשאירה האוצרת של הביאנלה האחרונה, צ׳צ׳יליה אלמני, שהציגה ביאנלה בדגש נשי מובהק ומכוון. כמוה גם הוא מחזיר ב״גרעין ההיסטורי״ מעין חוב של כבוד לאמני המאה ה־20 (והפעם אלה שפעלו בדרום הגלובלי) על מנת שלא יישכחו.

בין שלל שמות בלתי מוכרים זורחים פה ושם אמנים בולטים כמו אתל עדנאן הלבנונית, סמיה חלבי הפלשתינית (עם עבודה משנות ה־70) או ״הזוג המלכותי״ פרידה קאלו ודייגו ריברה המקסיקנים – ציור של זה לצד ציור של זו. ריברה מיוצג בציור קוביסטי מצעירותו, ומפתיע לגלות שקאלו – מהאמניות המוכרות ביותר בעולם, מעולם לא הוצגה בביאנלה בוונציה. מ.ש.ל. אם תשאלו את פדרוסה.

בגרעין ההיסטורי של ה״מופשט״ או ״דיוקנאות״ פדרוסה מנסה לתת תמונה פנורמית של טעם שונה, צבעוניות או סגנונות אחרים. אך בהשוואה לאלמני ולעבודת האוצרות בביאנלה של 2022, הנושא פחות ממוקד והשילוב של עבודות האמנים מהעבר אינו מנומק עד הסוף. חלק מזה בגלל הזיקה והדמיון הניכרים לאמנות המערב, שלמרות מאמצי המסגור מחדש, שימש בית הגידול למרבית הזרמים האמנותיים של ארצות הדרום – תחת קולוניאליזם או תחת קונצנזוס. פריז, לונדון, ניו יורק או ונציה, משכו אמנים מכל העולם ופיזרו את תורתן לכל התפוצות.

והביאנלה אכן מציגה מגוון אתני, סגנוני, רעיוני ואמנותי רחב יריעה ועשיר ביטוי. בהיעדר קאנון חסרים לנו העוגנים ונקודות המיקוד של המוכר והנוח, שיסייעו ליצור תמונה קוהרנטית מתוך פסיפס הזרויות הזה. מבחינה זו, התערוכה המרכזית של פדרוסה היא ספר פתוח, אתגר גדול למי שיבוא לכתוב את ההיסטוריה החדשה של האמנות. ופדרוסה משאיר לצופים חלק גדול מהעבודה.


הביאנלה ה־60 לאמנות בוונציה | זרים בכל מקום. נעילה: 24.11.24

הרצאה על הביאנלה בוונציה: 9 ביוני במרכז תאו, הרצליה >>>

סיורים עם חגית פלג רותם לביאנלה בוונציה >>>

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. במבי

    זה שהכותבת מתרעמת פעם אחר פעם שפדרוסה לא הגיש לה את ה"מוכר והנח", שרשימת האמנים לא כללה ברובה את ה"חשודים המידיים" שהיא ושכמותה ציפו למצוא שם ושדברים הלכו לאיבוד בתרגום מעיד על 2 דברים- שהיא אינה מבינה אמנות מה היא ושהיא אינה מטיבת לכת בעולם האמנות הבינ"ל, כי חלק מהשמות שנראו לה אקזוטיים ושהיא שמעה אודותם פעם ראשונה, הם אמנים פעילים, מציגים חיים ובועטים בזירת האמנות הבינ"ל שמי שמצוי בה נתקל בהם לא פעם ולא פעמיים. ג'ון אקופרה שייצג את בריטניה, מוסגר אצלה בתואר גנאי בריטי, אבל הוא לא נבחר כי הוא מגאנה במקור אלא כי הוא אחד האמנים הכי מרכזיים, משמעותיים ומרכזיים שפועלים בבריטניה ובזירה העולמית כבר שנים ארוכות. גבריאל גוליית, מופאט טאקאדיווה, לורן האלסי, לואיס פרטינו, ג'פרי גיבסון ועוד הם אמנים מאד מדוברים כבר מזה זמן. הכתבה שטחית ומתייחסת בביטול ובארוגנטיות ישראלית טיפוסית, באמצעות שימוש בביטוי פוליטיקה של זהויות, לחשיבות של חשיפת אמנים מצויינים מאיזורים שאף פעם לא קיבלו חשיפת יתר או חשיפה בכלל כי היו רחוקים מהמרכז ונושאים שמעסיקים כבר מזה זמן את עולם האמנות הבינ"ל ולא רק באמנות הפלסטית, כי אם גם בספרות, שירה ומוזיקה.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden