השראה והשפעה: אורי קצנשטיין כמורה דרך במוזיאון רמת גן

ענבל: הי רונית, מה שלומך? כאן קר וחורפי, אבל אולי את רגילה לחורף כזה באמסטרדם?

רונית: הי ענבל, אני בסדר אם מסכמים את הכל למילה אחת. לצערי לא התרגלתי לחורף, בטח לא לזה ההולנדי. מהגרת נשארת מהגרת

ענבל: איך התגלגלת להולנד?

רונית: בן הזוג שלי, שהוא הולנדי, היה אוצר ראשי של בית התפוצות. הכרנו כשעבדתי על תערוכה שם. בשלב מסוים הוא הוזמן לנהל את המוזיאון היהודי באמסטרדם. ארזנו את הבית ואת שלושת הילדים ועברנו לשם

ענבל: ועכשיו את כאן, לרגל התערוכה שאצרת על אורי קצנשטיין. אולי ״על״ זה מינוח לא מדויק: איך היית מתארת את התערוכה?

רונית: צדקת כששמת את ״על״ במירכאות, כי היא לא עליו – היא איתו. התערוכה חוקרת את המורשת שלו. הרבה אמניות.ים, עד היום מספרות.ים לי עד כמה הוא היה חשוב עבורן.ם. כשאני מנסה להבין את החשיבות, לפעמים הן.ם עצמן.ם לא יודעות.ים – על זה התערוכה.
אורי השאיר לנו מורשת של אמנות שיש בה גם מנעד גדול של נושאים וגם מנעד גדול של מדיות ושותפויות שונות. התערוכה מציעה הקשרים לאותם נושאים שונים. לפעמים ההשפעה או הקשר הם ויזואליים, ולפעמים הם ברעיון

ענבל: מה מחבר אותך לקצנשטיין? איך הגעת לעסוק בעבודה שלו?

רונית: ב־2008 אצרתי תערוכת פיסול של 16 אמניות.ים מישראל במוזיאון לפיסול בהאג. אורי היה ביניהם. הוא הגיע להעמיד את העבודה שלו בתערוכה. אחר כך במטבח הבית שלנו, התחלנו לדבר על הדברים באמת. נשארנו בקשר קרוב עד שהוזמנתי ב־2017 לאצור תערוכה במוזיאון היהודי באמסטרדם לציון 70 שנה לישראל (בן הזוג שלי כבר יצא הרבה לפני כן לפנסיה ולא ניהל את המוזיאון)

ענבל: המטבח… מקום מיתולוגי 😊 מה דובר שם?

רונית: אורי סיפר לי שהוא סובל מפוסט־טראומה. לא תאמיני מה עניתי לו

ענבל: סקרנית לשמוע

רונית: אמרתי לו ששמעתי את הביטוי הזה אבל אולי הוא יכול להסביר לי למה הכוונה. הוויסקי זרם וההסברים שלו היכו בי

ענבל: הפוסט־טראומה בוודאי שונה אצל כל אדם. מה הייתה החוויה שלו?

רונית: הוא סיפר על כך שבתוך חובש במילואים במלחמת יום כיפור הוא נשלח להתמודד עם פצועים במצבים איומים. כשחזר הביתה הבין לאט לאט שקרה לו משהו. המשהו הפך להתקפי זעם וכמעט אלימות נגד אהוביו. בשלב הזה הוא ארז את עצמו ונסע לארצות הברית

בניתי את החלל כך שישנה חלוקה קצבית של שלושה קירות סמוכים שחוזרת על עצמה. בקיר האמצעי נמצאת תמיד העבודה של אורי ומשני צדדיה עבודותיהם של האמנים האחרות.ים. כך העבודות של אורי יוצרות רצף שהוא מעין עמוד שדרה של התערוכה

ענבל: נורא לחשוב על הזוועות שאנשים נחשפו אליהם, אז, ולא פחות עכשיו

רונית: לגמרי. כל יום, כל רגע. זוועה יכולה לבוא לביטוי בדרכים שונות. גם במילים. בזכות השיחה המסוימת הזו עם אורי הבנתי דברים ממש בסיסיים על עצמי ועל קרובים אליי. הבנתי שגם אני פוסט־טראומטית

ענבל: זו בוודאי היתה הכרה מטלטלת ולא פשוטה עבורך. אם חושבים על העבודה של קצנשטיין, איפה ראית את הפוסט־טראומה מופיעה בה?

רונית: היא לא מופיעה כנושא או עניין בפני עצמו. אם הוא מצייר בדם זה משם, אבל זה גם נוזל החיים וזה גם לצייר עם עוד חברים שמציירים איתו, עם הדם שלהם. זה קשור גם לנושא של משפחה שאורי עסק בו הרבה – איך תראה משפחה בעתיד? מי יהיו בני המשפחה? עם עבודות הדם שלו ושל השותפים הוא יצר משפחה חדשה שיש לה קשרי דם.

פוסט־טראומה בעיניי לא עומדת בפני עצמה: היא כרוכה בחיים, ואצל אורי באמנות. היא חלק ממכלול אחד גדול

ענבל: בתערוכה את בוחנת כמה מהנושאים שהעסיקו אותו, המשפחה הוא רק אחד מהם. את מציגה אמנים נוספים שמתייחסים לעבודות שלו, איך הם מתקשרים לנושא הזה?

רונית: משפחה היא חלק מהסביבה שלנו שעוזרת לנו להבין ולהכיר את עצמנו. בנושא הזה מוצגים בין השאר הווידאו המקסים של כרם נאטור ״חום בראש שלי״ מ־2015, שבו רואים אותו ואת התאום שלו משתעשעים ומשגעים את אמא שלהם, ובו זמנית מנסים ללמוד על עצמם

ענבל: אילו עוד נושאים עולים בתערוכה?

רונית: התערוכה מחולקת ל־13 פרקים, לכל אחד יש שם. יש בה עיסוק במגדר, בטקסים שלנו כחברה, בחפצים וכלים שסובבים אותנו וביחסים התלותיים שלנו בהם, בזהות האישית שלנו ובזו הקולקטיבית, וגם בשאלה מה צופן לנו העתיד

עמוד השדרה של התערוכה

ענבל: ספרי רגע על הרקע שלך בעולם האמנות, כדי שנבין מהיכן הגעת לאוצרות וגיבשת את תפיסת העולם שלך?

רונית: למדתי אדריכלות. עבדתי במוזיאון ישראל עם מעצב מיתולוגי שעיצב את רוב המוזיאונים בארץ (זה היה לפני 200 שנה…). מאז, בכל תערוכה שאני אוצרת, אני מעצבת את החלל. חוץ מזה אני עוקבת מקרוב אחרי סצנת האמנות בישראל. בכל התערוכות הקבוצתיות שלי משתתפות.ים גם אמניות.ים מישראל

ענבל: התחלת מעיצוב תערוכות ועברת לאוצרות?

רונית: אפשר לומר. עבדתי כאדריכלית ומעצבת תערוכות, הפכתי לאוצרת ומעצבת לפני כ־20 שנה

ענבל: איך את יוצרת התרחשות בחלל?

רונית: אנסה להסביר דרך התערוכה הנוכחית: חלל המוזיאון ברמת גן הוא מדהים, ומאוד גדול. רציתי ליצור מהלך מסוים כך שלא הכל מתגלה בבת אחת, ויש מקום לראות עבודות ולהבין חיבורים ביניהן. בניתי את החלל כך שישנה חלוקה קצבית של שלושה קירות סמוכים שחוזרת על עצמה. בקיר האמצעי מבין השלושה נמצאת תמיד העבודה של אורי ומשני צדדיה עבודותיהם של האמנים האחרות.ים. כך העבודות של אורי יוצרות רצף שהוא מעין עמוד שדרה של התערוכה

ענבל: מעניין לחשוב על עמוד שדרה של תערוכה. איך בחרת את האמנים שמשתתפים בה?

רונית: זו הייתה מהות המחקר. קצת אחרי שאורי נפטר, וכשחשבתי על רעיון התערוכה – היה לי ברור שסטודנטיות.ים שלו לשעבר וכאלה שעבדו איתו ישתתפו בה. עם הזמן זה התרחב. אני עוקבת לדוגמה כבר שנים אחרי העבודה של ניבי אלרואי. הבנתי שהיא בונה עולמות שלמים. היא משתמשת ברעיונות, במדיות, בחומרים ובמכונות כדי ליצור חוויה טוטאלית. זה הזכיר לי את הראייה של אורי לגבי מקומו שלו עצמו באמנות. לכן הזמנתי אותה להשתתף

ענבל: זו אולי העבודה שעל פניו פחות מתחברת ישירות לעבודות של קצנשטיין, שלא כמו העבודות האחרות שאפשר להרגיש את הקשר הנושאי או החומרי. אולי היא מתחברת יותר במובן המושגי.

רונית: אני חושבת שהיא מתקשרת ישירות לעבודות שלו. אורי יצר עולמות עתידניים שבהם שילב מכונות, פסלים ותנועה כבר בווידאו שיצר ב־2006 – Hope machines

ענבל: אלו עוד חיבורים עשית?

רונית: חיבור אחר הוא למעיל של איש הקקטוס של מיטל כץ־מינרבו. לאורי יש מעיל דובון שעליו מתנוססת המילה VALUE שיצר על ידי כדורים שירה בעצמו. מבחינתו מעיל הדובון הוא סממן של גבריות, של ישראליות ושל אופנה. הוא אמור להגן עלינו.

גם המעיל שיצרה מיטל אמור להגן על מי שלובשת אותו, אבל זהו מעיל מליין אופנה עבור דמות בדויה, שיוצר מעין קליפה למי שלובשת אותו. המעיל מושפע מגותיקה וגם מהסגנון של הקפוצ׳ונים שלובשים חבורות רחוב, עם כובעים שמסתירים את הפנים ובו זמנית הופכים אותם לאחד מהקבוצה. לחלק מהחבר׳ה. כמו מעיל הדובון של אורי

ענבל: איך בחרת את העבודות של קצנשטיין? או את התמות?

רונית: אחרי שהזמנתי אותו להשתתף בתערוכה באמסטרדם ב־2018, עבדנו יחד כשנה וחצי. הגעתי לכמה ביקורים בארץ כדי לעבור איתו על קרוב ל־40 שנות יצירה. תוך כדי הבנתי את העושר והמורכבות של מה שהוא יצר ויוצר. הנושאים התגבשו באופן אורגני, עד שלפני שנה וחצי שרי גולן פתחה בנדיבות את דלתות המוזיאון לרעיון התערוכה.

התחלתי כבר אז לכתוב ובעיקר עברתי על המחברות שלי מהשנה וחצי שבהן עבדתי איתו. גם כשאני מדברת וגם כשמדברים אליי – אני כותבת. זו הדרך שלי להתרכז. היו לי מחברות שבהן היו כתובים ציטוטים שלו ודברים שאמר על העבודות שלו. לאט לאט נוצרה רשימה של נושאים, מתוך המוני השיחות שלנו

ענבל: ראויים להערכה בעיניי (מעבר לתערוכה המרתקת בעצמה), הטקסטים שכתבת בכל מקטע ומעשירים את ההתבוננות

רונית: תודה לך! אני שמחה שהיה לך מעניין לקרוא. חשוב לי שהטקסט יהיה קריא ומעשיר

ענבל: יש עבודה של קצנשטיין שאהובה עלייך במיוחד?

רונית: שאלה קשה. כל אחת מהן החזקתי ביד וסובבתי מכל הכיוונים תוך כדי שיחה עם אורי. כל אחת נושאת איתה זיכרונות משל עצמה. אז אני מחוברת אל כולן, כל אחת בפני עצמה

ענבל: עבדת כמה שנים על הפרויקט הזה, מה בסל שלך להמשך?

רונית: כבר עכשיו התבשרתי שקיבלתי תקציב לשני פרויקטים, אחד במרכז לאמנות באתונה ואחר בהולנד, אז מחכה לי הרבה עבודה בבית. חוץ מזה אני מצפה לנכד שני, ומתכוונת להמשיך ולארגן הפגנות באמסטרדם – עד שהטירוף הזה ייפסק

ענבל: תודה רבה על השיחה רונית, נשמע שאת עסוקה בדברים טובים, ומזל טוב לנכד המתקרב ובא. מחזיקה איתך אצבעות שהטירוף הזה ייפסק. הלב שלנו לא עומד בזה

רונית: תודה גדולה על השיחה ענבל, וכמו שאורי אמר – רק כשעומדים מול הרוע, אפשר להילחם בו

---

תערוכה קבוצתית עם אורי קצנשטיין
אוצרת: רונית עדן
מוזיאון רמת גן, אבא הלל סילבר 146, רמת גן
נעילה: 30.6