כל מה שחשוב ויפה
ניבי אלרואי, תהום מריאנה במוזיאון הרצליה. צילומים: ניבי אלרואי, לנה גומון, מיה גורביץ׳, נטע הררי נבון

ניבי אלרואי מציגה את תהום ההזדמנויות

בתערוכת היחיד ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה, ניבי אלרואי מזמינה את הצופים לסוף העולם, ולהתחלה מחדש

ניבי אלרואי מזמינה את הצופים בתערוכת היחיד שלה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה לביקור בשנת 2150. היא מתבססת בעבודתה על מחקרים מדעיים ודמויות אמיתיות, אך משם היא מפליגה בדמיון חופשי ומתווה מהלך בדיוני ופואטי: ברוכים הבאים אל המקום האחרון שנשאר עומד על תילו בעולם שנמחק וטבע כמעט לגמרי.

Hagit

הי ניבי מה שלומך?

Nivi

אני בטירוף. צריכה עוד לנסוע למוזיאון פתח תקוה להשאיר זנב רישום. תקופה מאתגרת

Hagit

הגיוני – את מתרוצצת בין תערוכת יחיד גדולה בהרצליה והשתתפות בתערוכה ״Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית״ (אוצרת: נוהר בן אשר) בפתח תקוה, והתערוכה בהרצליה מלאה פעילות. ספרי קצת על הפרויקט לטובת מי שלא ראה את התערוכה

ניבי אלרואי. צילום: שחף דקל מתוך סדרת הי(ו)צרים

ניבי אלרואי. צילום: שחף דקל מתוך סדרת הי(ו)צרים

Nivi

הפרויקט ״תהום מריאנה״ נולד בתקופה שבה הייתי אמנית אורחת בפקולטה למדעים ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. קיבלתי מתנה – שנה שבה זכיתי לשתף פעולה עם חוקרים מהאוניברסיטה. במהלך התקופה הייתי מוצפת במנגנוני ידע, וניסיתי להבין איך אני מחזירה את השיחות עם החוקרים אל תוך התהליך שלי. יום אחד אבא שלי נתן לי מעטפה מצהיבה, מלאה במפות יפיפיות המתעדות את תולדות התרבות המערבית מיוון עד שנות ה־80 של המאה ה־20. המפות צויירו על ידי סבי, יהודה אלרואי. הראיתי את המפות לחוקר פרופ׳ לירן כרמל ופענחנו אותן יחד. הוא הסביר לי שהנוסח של המפות מזכיר רצפים אפיגנטיים (מעקב אחר העברה ושינויים בין דורות). הדבר הסעיר את דמיוני, כי הבנתי שסבא שלי ייצר מעין גנום של התרבות. משם יצאתי לדרך

Hagit

אוקיי, לא הבנתי כלום. תמשיכי

Nivi

במרכז התערוכה מוצגת מפה ענקית, בעקבות המפות של סבא שלי, ובאולם נוסף מופיעות המפות המקוריות. באותה תקופה קראתי ספר מרתק שזכה בפרס הפוליצר, שנכתב על ידי אליזבת׳ קולברט, כתבת המדע של מגזין ניו יורקר, ״ההכחדה השישית״. הספר עוסק בתרחישים של הכחדת החיים על פני הארץ. בעקבות הספר פיתחתי דמות ושמה מארי, הדמות האחרונה בעולם אחרי ההצפה. במיצב אנחנו בשנת 2150, רגע אחרי ההצפה, במקום הכי עמוק בים, מקום ושמו תהום מריאנה (יש מקום כזה).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המיצב כולו נולד ברישום, שהראיתי לאיה לוריא כשביקרה אותי באוניברסיטה, ומשם יצאתי למסע בן שלוש שנים לברוא את העולם לאחר ההצפה במוזיאון. תקרת האולם הגדול במוזיאון הרצליה נראתה לי כמו פני הים והחלטתי ליצור מיצב תלוי חלל, המתרחש בין פני הים לרצפת הים. אני חושבת ברישום ואז מתרגמת את הרישומים לפיסול ומיצב. המסע לעבר תהום מריאנה היה מסע לתרגם רישום לחלל. אני רואה את כל חלל האולם במוזיאון כרישום ענק שאפשר לצעוד בתוכו

Hagit

צריך דמיון מפותח, אבל אני יכולה לראות את זה קורה עם המבנה הגלי של התקרה והאולם השקוע אכן יכול להרגיש כמו ״תהום״

Nivi

פיתחתי דמות ובניתי את העולם של האישה האחרונה בעולם אחרי ההצפה, דמות ושמה מארי, בעקבות מארי ת׳ארפ, חוקרת וקרטוגרפית אמריקאית שמיפתה בשנות ה־50 את קרקעית האוקיינוס האטלנטי. היא הצליחה למרות שהקשיים שהופעלו עליה בשל היותה אישה ומנעו ממנה לצאת למשימות שטח באוקיינוס עם עמיתיה הצוללנים הגברים. היא שיתפה פעולה עם ברוס היזן, גיאולוג שירד בצוללת אל קרקעית הים ושידר משם אותות סונאר, והיא תירגמה אותם לרישום. הרעיון שאישה אחת מיפתה ברישום את מה שלא ראתה ותרגמה קולות לרישום מאוד הסעיר אותי. עד היום כל מה שיודעים על רצפת הים מבוסס על הרישומים המופלאים שלה.

חשבתי על סבא שלי שמיפה את תולדות התרבות ומארי ת׳ארפ שמיפתה את רצפת הים, שניהם משולחן העבודה, ויצרתי מיצב על מסעות רחוקים מבלי לעזוב את הבית. במיצב בניתי את הדירה של הדמות מארי; את העולם סביבה בשנת 2150. התערוכה מורכבת ממיצב תלוי חלל, תערוכת מפות ורישומים וסרט אנימציה ותסכית רדיו בשם ״הצפה״ שכתבתי עם מורן שוב, שסיפרה לי על המקום הזה לאחר שהדמות של מארי היתה כבר קיימת והשם היה נשמע לי מתאים למקום שבו היא ודאי מתגוררת

Hagit

השם תהום מריאנה מיד שולח אותי לתהום נפשית

Nivi

גם, אבל הרעיון הגיע מהנקודה הכי עמוקה בים, נקודה שאפשר להגיע אליה רק בצוללת לאדם אחד. כשמסתכלים עליה ממטוס היא נראית כמו כתם דיו על פני הים, כי היא כל כך עמוקה. זה היה נראה לי כמו המקום שממנו יגיע סוף העולם. התערוכה עוסקת בחוסר שליטה: מבחינתי, מארי עשתה ספונג׳ה שיצאה מכלל שליטה והביאה לסוף העולם, להצפה. עכשיו היא תקועה לבד בחלל המוזיאון, מנסה לייבש את העולם. אין בזה שום דבר הרואי, רק השלכות של איבוד שליטה

Hagit

הדימויים של הצפה (מים) תהום (עומק) והאישה האחרונה בעולם (בדידות) שוב ושוב שולחים אותי לחשוב על תוהו ובוהו פנימי. את דווקא נשמעת מאוד מתודית. האישה שהביאה את סוף העולם, שוב הנשים לוקחות אחריות על ה־כ־ו־ל?  כמו האמא שאשמה בכל?

Nivi

תוהו ובוהו זה משהו שאני מכירה טוב; גם הצפה. כמו חשיבה מאגית: התובנה הכוזבת ששיבוש אחד יכול לגרור בעקבותיו עולם שיוצא משליטה. אבל יש שם גם התחלה של עולם חדש

Hagit

וכשאנשים נכנסים לחלל – הם חושבים על עצמם, הם חשים בבדידות של האישה האחרונה ביקום? מה קורה להם?

Nivi

תלוי בגיל שלהם וברקע. ילדים רואים את זה כמו לונה פארק ענקי אחרי סוף העולם. ילדה אחת אמרה שזה מרגיש כמו מדפסת של זכרונות. היום התקשר אלי אמן חבר שהתרגש מאד וכתב לי שיר

Hagit

זה באמת מרגש. מצמרר אפילו. אבל אני רוצה לקחת אותך יותר לרובד הרעיוני. את הרעיונות החזותיים אני מבינה, אבל ברמה הרגשית והרעיונית, המחשבה על מה שיבוא אחרי סוף העולם מעוררת בך אימה או תחושה של הזדמנות?

Nivi

אני רואה בזה הזדמנות אדירה. אני חושבת על זמן שבו נולדת תרבות חדשה על חורבות כל התרבות והחפצים שאנחנו משאירים מאחורינו; על מחזור חיים שבו נעלמות ההפרדות בין חי, צומח ודומם ונוצרים אורגניזמים חדשים מכל מה שהשארנו אחרינו. העולם הזה הוא מחשבה על החיים היום, כמו משקפת זמן, מבט חזרה על הזמן שלנו משנת 2150. זאת עבודה על עכשיו, לא על העתיד, על כל מה שאנחנו משאירים אחרינו

Hagit

מעבר לעבודה האישית שלך, את רואה את זה מסביבך ״ברוח הזמן״, את ההתעסקות של אמנים (ואנשים בכלל) בסוף העולם?

Nivi

חלק גדול ממערך התערוכות הנוכחי במוזיאון הרצליה עוסק בחזיונות עתידיים. כמעט קראו למחזור התערוכות במוזיאון אחרית ימים. אני חושבת שאיה לוריא הצליחה לגעת בצייטגייסט: נסעתי להדריך בביאנלה בוונציה מייד לאחר הפתיחה, וכל כך הרבה מהפרויקטים שם עוסקים בדיוק בזה. ההצהרה האוצרותית של אוצר הביאנלה הנוכחית נוגעת לזה, לתחושה של אמנים שהם יושבים על סיפו של סוף עולם. אני גם מנסה לקפוץ קדימה ולחשוב על התחלה

Hagit

אופטימיות מעולם לא הייתה יותר חשובה. את יכולה לספר משהו על העבודה בתערוכה שנפתחה בפתח תקוה?

Nivi

כן, התערוכה שם נפלאה. נוהר בן אשר אצרה תערוכה שנוגעת בקשר בין אינטליגנציה מלאכותית ורגשות. אני מאד גאה להציג ליד יוצרים כל כך פורצי גבולות.

לעבודה שלי קוראים פסאודו זמן. היא מבוססת על שני מנועי חיפוש, אחד מבוסס על דימויים מתולדות האמנות והשני יוצר אסוציאציות מילוליות. הקלדתי רגשות אל מנועי החיפוש וניסיתי להבין מה קורה לתולדות האמנות ומה קורה לרגשות במדיום מבוסס אלגוריתמים. יש שם מפה לשום מקום ומטמורפוזה בין דימויים, תולדות האמנות הופכות לאורגניזם אחד בתנועה מתמדת.

העבודה משלבת רישום, אנימציה פיסול וגילוף בעץ, מעניין היה לי לי להשתמש במדיום מסורתי, כדי להבין משהו על עתיד הדימוי בעידן של הצפת דימויים. אני מרגישה שהעבודה מקשרת בין התערוכה במוזיאון הרצליה לאטלס שעליו אני מתחילה לעבוד

ניבי אלרואי, המיצב פסאודו זמן במוזיאון פתח תקוה

Hagit

את עוסקת באמנות מאוד קשה ל״תפיסה״ במובן שזה לא אוביקט ולא מדיום מובהק, משהו אמורפי, חסר גבולות והגדרות. יש גם שאלה: את עושה גם אמנות שאפשר לקנות? חומרים לאוסף המוזיאון?

Nivi

אני רשמת ואנימטורית ופסלת, אבל מבחינתי הקסם באמנות הוא להבין איזו שפה מתאימה לכל רעיון. זה רב תחומי. אני בונה עולם ברישום ומתרגמת אותו למרחב. לעולם הזה אני מזמינה יוצרים לשתף איתי פעולה ולהתערב בו. כך היה קונצרט לשבע צ׳לניות על הרפסודה שהגתה מורן ויקטוריה סבג; כך היה המופע הצפה וכך גם התסכית שיצרתי עם מורן שוב.

העבודה היא טרילוגיה, הפרק הראשון הוא המיצב בחלל, הפרק השני הוא סרט האנימציה ותסכית הרדיו. על הפרק השלישי – ספר אמן – אני מתחילה לעבוד בימים אלה. לא מזמן קיבלתי את מענק מפעל הפיס לספר אמן, שיהיה אטלס לעולם אחרי ההצפה. אני מתרגמת את המיצב בחזרה לרישום וספר פופ־פפ

Hagit

את רוצה לנדוד עם העבודה הזו הלאה?

Nivi

כן, אני מקווה. זה פרויקט מתמשך. יש משהו מתבשל אבל אין לדעת

Hagit

תוכלי לומר משהו על התגובות? הקהל?

Nivi

התגובות חזקות: כמו בפרויקט מונומנטלי, אנשים מתרגשים ואוהבים או מצד שני כועסים. זה סוג של קפיצת בנג׳י ויש בה גם סיכון. מצד שני, אני כל כך שמחה כשאנשים מתרגשים ושולחים לי הודעות כל כך נוגעות. לא רציתי להרשים, רציתי לגעת. היה לי חיזיון אקסצנטרי ויצאתי למסע בלתי אפשרי להגשים אותו. אני מחכה לחזור עכשיו לתקופה יותר אינטימית של רישום על שולחן עבודה

Hagit

מאחלת בהצלחה

Nivi

המון תודה!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שושי

    מרגש

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden