כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

כרם נאטור (רישומים דיגיטליים)

שלוש הישויות של כרם נאטור

כרם נאטור הפתיע גם את עצמו כשעבר מווידאו לציור ממוחשב ומהזדהות עם ליצן החצר הפרוע לדמות החכם המיושב בדעתו. בתערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, ״גוף בעקבות רוח״, הוא מגלה פנים חדשות

בעבודת הווידאו ״חזרו אחריי״ שזורים זה אחר זה 14 קטעים קצרים, שבכולם משחקים בני משפחתו של כרם נאטור. נאטור פנה לקרוביו בבקשה שייקחו חלק בסדרת סרטים שתכנן – חלקם הזויים ומצחיקים יותר מאחרים – שבהם הוא מנהל דיאלוג עם השפה הערבית, עם תולדות האמנות ועם קהל הצופים, דוברי עברית ברובם, ובעיקר עם עצמו. אחת מדודותיו שאלה אותו בכעס אם הוא מתכוון לעשות צחוק מהמשפחה לעיני כל העולם. אבל בעבודה, שמוצגת בתערוכת היחיד שלו בגלריה רוזנפלד ״גוף אחרי רוח״, יש הרבה יותר מצחוקים.

״כשהחלטתי ללמוד אמנות הרגשתי שנוצר נתק מהמשפחה שלי והסרטים האלה היו ניסיון לקרב אותם לעולמי. התחלתי עם אמא ועם אח שלי ואחר כך המשפחה המורחבת״, מספר נאטור, כיום בן 26 וחי בתל אביב. ״זרות מלווה אותי מגיל צעיר. במקור אני משפרעם, נולדתי למשפחה מוסלמית מודרנית. ההורים שלי משום מה בחרו לשים אותי ואת אחי בחינוך של נזירות (יש בשפרעם בית ספר של הנזירות מנצרת), כך שעולם הדימויים שלי הוא מהכנסייה. כשהייתי קטן חזרתי הביתה יום אחד עם שרשרת של צלב, ואמא שלי אמרה לי שזה לא הדת שלנו אבל אם זה יפה בעיניי אז זה בסדר״.

כרם נאטור (צילומים מ״ל)

אביו נפטר כשהיה נער והוא נשאר עם אמו ואחיו התאום (״לא זהה״). בתקופת לימודיו בבצלאל – לתואר הראשון באמנויות המסך ומיד אחריו לתואר השני באמנות – התרחק עוד יותר ממשפחתו ובפרויקט הנוכחי ניסה לבנות מעין גשר, שמכיל מרכיבים מכל העולמות שנוגעים בחייו.

״זה היה סיוט לצלם את זה. לא ידעתי למה אני מכניס את עצמי ובזמן העבודה חשבתי מדי פעם למה אני צריך את זה? במקום לשבת בסטודיו ולצייר בולבולים״, הוא צוחק, ומתייחס לציורי העירום המוכרים שלו. ״אבל זה כן פתח הרבה צ׳אקרות. הרוב השתכנעו ושיתפו פעולה, אם כי היו גם כאלה שלא הסכימו״.

למה ״חזרו אחריי״?

״זה מנגנון שאני משתמש בו לא פעם ויוצר חוקיות – במקרה זה החוקיות היא שיש רצף של פעולות וחזרה על הפעולות. העבודה מתעסקת בזרות ובמקום שלי כאמן בתוך המשפחה ובאותה עת מדברת על חזרתיות, על שפה. החלטתי שהכל יהיה בערבית ובלי כתוביות – הדגש הוא על הביטוי הוויזואלי. אני רואה לא פעם שכשיש כתוביות אנחנו נתקעים על השפה הכתובה (מטאפורית ומילולית). יש כאן שפה אבל היא לא מילולית. שפה היא כלי תקשורת, אבל יש עוד אפשרויות, צבע תמונה״.

באחת הסצנות נאטור עומד יחד עם שלושה מבני דודיו, והם מבצעים מעין פרפורמנס, שבו הם ממלאים פיותיהם במים צבעוניים מבקבוקי מים מינרליים, ומתיזים אותם זה על זה כאילו היו מזרקות אנושיות. קשה שלא להידבק בהתקפי הצחוק שאוחזים אותם תוך כדי פעולה. לדברי האוצרת, מיה פרנקל טנא, ״הסיטואציה המשחקית־ילדותית והצילום הביתי הפשוט לכאורה, הם חלק מהאמצעים שבהם משתמש נאטור להעברת מסר מורכב ומרובד״.

פרנקל טנא מזכירה את הרפרנס של הסצנה לעבודה ״דיוקן עצמי כמזרקה״ של האמן האמריקאי ברוס נאומן: ״נאומן השתמש בגופו שלו ככלי לבחינת מקומו של האדם בעולם… כרם נאטור משתמש בגופו ובדמותו, כאמצעי לבחינת גבולות המרחב התרבותי, החברתי והגיאוגרפי שבו הוא חי ופועל״.

אתה מצטט את נאומן אבל לא ממש מגלה את זה לצופים.

״אני תופס את עצמי כאמן וידאו – וידאו הוא שפת האם שלי. את התואר הראשון בבצלאל למדתי במחלקה לאמנויות המסך והתשוקה שלי מגיעה מעולם הקולנוע והווידאו – מהדימוי הנע״, אומר נאטור ומגלה שיש בעבודה עוד כמה ציטוטים שיהיו גלויים רק ל״מיטיבי לכת״ מתולדות האמנות והקולנוע. ״הפוקוס שלי הוא על תולדות האמנות ועל תרבות ערבית. אני חוזר לכל מיני מאסטרים שאני אוהב ומעריך ומתרגם את העבודות שלהם לביטוי משלי״.

לצד הווידאו מופיעים בגלריה רישומים שכבר הפכו למזוהים עם נאטור – שבהם הוא נראה כדמות סכמטית בעירום, תמיד בעיצומה של פעילות כלשהי. באחד מהם הוא רוקד עם דמויות מציור הריקוד של מאטיס; באחר הוא נמצא בכאוס שמזכיר קומפוזיציות של ברויגל או הירונימוס בוש, ולרגליו פסל HOPE של רוברט אינדיאנה, בחלקם הוא חוקר בכלים אופטיים, שכמו הדמות המצויירת – כאילו יצאו מספרי מדע עתיקים. בגדול שבהם הוא מציג את עצמו כגוליבר בארץ הגמדים – שוב מדבר על אי־התאמה לסביבה. על קיר הגלריה שלושה ציורים עגולים דומיננטיים, מסקרנים. גם הקיר הצבוע כתום, ועליו ציור דיוקן עצמי בלתי שגרתי, מעלה תחושה אניגמטית. החלל גדוש בשאלות לא פתורות.

״העיגולים הם משהו חדש שאני עובד עליו, מסלול חדש. כבר חמש שנים אני עובד עם אותה דמות עירומה ברישומים. העיגולים הם דימויים דיגיטליים וכל אחד מהם הוא פלנטה – יש כאן שמש, שבתאי וונוס״.

למה דווקא הם?

״השמש – משם אני, כרם נאטור, בא – אני מזל אריה ואני מרגיש חיבור לשמש ולאור מאז שהייתי ילד קטן. שבתאי הוא הכוכב של ליצן החצר, ג׳סטר, הישות שליוותה אותי בשנים האחרונות. ונוס היא הפלנטה של הישות החדשה שאני עובד איתה. לכל פלנטה יש ספרות משלה, ספרות מיסטית, ספרות קלאסית כמו אלף לילה ולילה וגם התכתבות עם תולדות האמנות״.

תסביר בבקשה את עניין הישויות.

״זה משהו שהתחיל לפני כמה שנים. אני בתור סטודנט שנה שלישית מקפיד להיות ילד טוב ולעשות את התרגילים שנתנו לי, אבל זה לא מספיק. ומכיוון שאני מתעניין במיסטיקה, אפשר לומר שחיפשתי הנחיה, דמות של מנטור.

״ישבתי על המיטה וזימנתי לי דמות, ומי שהופיע הוא ליצן החצר – שהוא מאוד מתאים לי, אני אוהב הומור ואני עובד איתו. זה לא אלתר־אגו פרוידיאני, אלא יותר מעולם הארכיטיפים של יונג. בעקבות זה שיניתי את השם שלי בפייסבוק לג׳סטר, ליצן החצר. זה נשמע כאילו פעולה מינורית, אבל זה מאוד משמעותי – זה יצר שינוי בעולם שלי״.

״משם התחלתי לצייר ברישום דיגיטלי את הדמות של הגוף הפיזי העירום. עירום בשבילי הוא ממד של חופש, אני חושב הרבה על שירה של ויליאם בלייק או של יונה וולך – הגוף שואף להיות חופשי. חמש שנים אני עובד עם ג׳סטר. הוא מאוד פראי, עם ה׳פאק יו אטיטיוד׳ לצחוק על הכל, ועם הרבה תסביכים. ובזמן האחרון התחיל משהו חדש״.

פרנקל טנא רואה ברישומים של נאטור ״מסע בזמן, בתרבות, ובחלום. זהותו של נאטור מיוצגת על ידי דמותו המצוירת, בהשראתו של ג׳סטר – ליצן חצר ימי־ביניימי, המגלם את הפראי האפל והארוטי. בן דמותו העירום משוחרר מעכבות, מוסכמות, ומגבלות חברתיות. מלהטט בין רוח וחומר, מדע ודמיון היסטוריה ותולדות האמנות, אגדה ומיתולוגיה. מחד, ביקורתי ובוטה, ומאידך פגיע ועדין״.

את ג׳סטר דחקה בזמן האחרון הישות החדשה – סייג׳ – דמות החכם הרוחני. ״האנרגיה שלו מאוד זן, קשורה לשקט פנימי ומדיטציה״, אומר נאטור. ״זה תואם תהליך שעברתי, מלהיות נגד מוסכמות להיות הרבה יותר רגוע.  ועשיתי שוב את הפעולות הפשוטות של שינוי שם בפייסבוק, ושוב ראיתי איך דברים משתנים. אין לי מילים להסביר איך זה פועל כמו קסם. אבל באמת ישבתי מול המחשב והתחלתי לצייר והעבודה הראשונה הייתה ונוס״.

דווקא הציורים העגולים (והמיקום שלהם על קיר גלריה רוזנפלד) מזכירים רפרנס נוסף, קרוב יותר – לעבודותיו של רועי רוזן, אמן שעבודתו רוויית ישויות חלופיות. אן דמיון סגנוני בין עבודותיהם של השניים, אבל הפיתוח של דמויות משמעותיות המניעות את היצירה דומה משהו.

אתה מתייחס למרחב של פייסבוק ואינסטגרם כחלק משמעותי מהעולם המקצועי שלך?

״אני תופס את המטריה שלי כחומר וירטואלי – שמתקשר למרחבים אלטרנטיביים, אינטרנטיים, חלופיים, פלטפורמות שהולכות ומתרחבות. זה משנה את התפיסה של המפגש עם קהל. במקום שהקהל יבוא למקדש הלבן – אני יוצא החוצה, לאינסטגרם ולפייסבוק ופוגש אותו בכל מקום.

״אני מרגיש בפייסבוק כמו מחסן עבר. הפעולה הזו של הגלילה למטה בפיד, הדברים הולכים מהר מאוד לאיבוד וצריך כל יום להתעדכן. לעומת המוזיאון או הגלריה, שם התערוכה עמידה ויציבה. לתערוכה יש קצב שונה לגמרי״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden