להיט בראש // ליל האימה

אני לא אוהב סרטי ערפדים. אוקיי, אחדד: אני לא אוהב סרטי ערפדים חוץ מאלו שנוצרו בשנות ה־80 בואכה ה־90. עד שנות ה־80, הקולנוע הוצף בערפדים רציניים, קודרים ומורבידיים, כמו בגרסאות של כריסטופר לי ובלה לוגוסי. אפילו כשניסו לשבור את הדימוי הזה בשנות ה־70, הסרטים עדיין שמרו על רצינות תהומית.

ואז הגיעו האייטיז העליזות והצבעוניות, והקונספט התהפך לגמרי: ערפדים כבר לא היו מפלצות מיוסרות ודכאוניות, אלא אייקוני תרבות, מסיבות ופנטזיות גלאם מלאות סקס אפיל. קולנוע האימה כבר לא ניסה רק להפחיד – הוא שאף להיות כיפי.

הערפדים של שנות ה־80, בשונה מדרקולה או נוספרטו העתיקים והוותיקים, היו חתיכים פצצות, יפים, צעירים ונוטפים מעודף של טסטוסטרון מהול באפטר שייב ״ברוט״ (מי שיודע יודע). עם ליהוקם של פנים יפות לגילום יצורים צמאי דם, היו גם מוטיבים ויזואליים, אפקטים פרקטיים נהדרים ופסקולי סינתייזרים מקפיצים, שתרמו לאווירה הכללית ולמהפכה הגדולה בז׳אנר. לא עוד ערפד מורבידי שבוכה על מר יגונו ומותה של אהובתו. אלה היו ערפדים מגניבים, שיודעים להתלבש, לדבר, לענטז, לעשות עיניים ולמרוח קילו של ברילנטין על שיער שופע.

סרטים כמו ״נשיכה קטלנית״ (1985) עם ג׳ים קארי הצעיר או VAMP (מ־1986) עם גרייס ג׳ונס האדירה, וכמובן״ – נשיכות קטנות״ (1987) עם קיפר סאת׳רלנד – לא היו, למראית עין לפחות, פיצ׳רים כבדי משקל עם תמות שמצריכות פרשנות רש״י.

ליל האימה היה אחד מחלוצי הז׳אנר שהגדירו בצורה נפלאה איך אפשר לשלב אימה, קומדיה וסקסיות בסרט ערפדים מודרני. לראשונה, הערפד לא היה רק דמות מפחידה או מסתורית, אלא כמעט פנטזיית נעורים

להפך: בשנות ה־80 הקאמפיות והטראשיות כולם חגגו, וכך גם בקולנוע, ובפרט בסרטי האימה שנועדו לבדר את שכבות הגיל שבין 16-30. יחד עם סרטי ההתבגרות הנפלאים של ג׳ון יוז, נוצרו קומדיות אימה שנגעו בנושא הזה בתוספת יצורים ליליים כסמלים לנעורים, חיי נצח ותשוקה בוערת.

״ליל האימה״ (1985) לא רק רכב על הטרנד הטראשי, הקליל והמוגזם – הוא היה אחד מחלוצי הז׳אנר שהגדירו בצורה נפלאה וייחודית איך אפשר לשלב אימה, קומדיה וסקסיות בסרט ערפדים מודרני. לראשונה, הערפד לא היה רק דמות מפחידה או מסתורית, אלא כמעט פנטזיית נעורים.

עלילה: על ערפדים ונערים

העלילה הפשוטה ונטולת המאמץ מספרת על צ׳ארלי ברוסטר (ויליאם רגסדייל), מתבגר חרמן שמנסה להשכיב את חברתו איימי (אמנדה בירס, מארסי מ״נשואים פלוס״). לילה אחד, בעודו מנסה להיכנס לתוך מכנסיה של איימי, צ׳ארלי קולט ששכן חדש עבר לבית ממול. יותר מדי סימנים מחשידים – ארון קבורה, תריסים מוגפים וזעקות של נשים באמצע הלילה – לא משאירים לצ׳ארלי ברירה, והוא מגיע למסקנה הבלתי נמנעת: השכן החדש שלו הוא ערפד.

את ג׳רי דנדריג׳, השכן החשוד, גילם כריס סרנדון, כוכב האייטיז, המוכר בעיקר מתפקידו בתור הנסיך המעפן ב״הנסיכה הקסומה״ של רוב ריינר. עם הזמן, צ׳ארלי החרדתי מגבש תיאוריה משכנעת ששכנו השרמנטי אכן מוצץ דם בלילות ומנמנם בארון הקבורה שלו במהלך היום.

הוא מנסה להתעמת עם בילי, העוזר האישי של דנדריג׳, אך זה מפריך כל טענה מול המשטרה. בלית ברירה, הוא מגייס לעזרתו את איימי, חברו הקרוב אד ״רשע״ ואת פיטר וינסנט (רודי מקדואל, ״כוכב הקופים״ המקורי) – מנחה סדרת טלוויזיה של סיפורי אימה. והשאר? תשמרו לצפייה ביתית עם הפופקורן וכל השאר.

הנשיכה שמוציאה מהארון

יוצר ״ליל האימה״ טום הולנד (כן, יש עוד טום הולנד בעולם, והוא לא מגלם את ספיידרמן), ציין בכמה וכמה ראיונות במהלך השנים שלסרטו יש תמה להט״בית מובהקת. אחרי שנהנים באופן בלתי מחייב מהסרט הזה, בצפייה שנייה ושלישית לא קשה במיוחד לאתר את ההוכחות לכך.

הדבר הבולט ביותר הוא העובדה שיש כאן שני גברים בוגרים שגרים בדירה אחת – ג׳רי ובילי. ועל אף שאין כאן אמירה ברורה שהשניים הם זוג, קשה להתעלם מהאינטימיות ביניהם. הדאגה והקרבה שבילי חש לג׳רי ברורות, ומגיעות לשיא בסצנה שבה הוא מטפל בפצע בידו ו מביט בו מלמטה כמו מעריץ או מאהב, אם תרצו.

הערפד הפתיין

תחילה, ״ליל האימה״ עלול להיראות כקומדיית התבגרות מטופשת (ולרגעים הוא באמת כזה) עם אפקטים פרקטיים לא רעים בכלל. אבל ניתוח נוסף, והפעם בעזרתו האדיבה של אד ״רשע״ – מעלה רובד שמכניס עוד ממד מרתק לסרט. אד הוא בחור מוזר ודחוי חברתית. הוא מתנהג בצורה משונה, יש לו צחוק מטורלל, והוא כנראה מאלה שיעדיפו לשבת מול המחשב כל היום.

וכמו בכל סיפור ערפדים טוב, ג׳רי הוא לא רק טורף – הוא מפתה. הוא לא סתם מוצץ דם, הוא מציע לאד בריחה מהדחייה החברתית שהוא חווה. פתאום, הילד המוזר עם הצחוק הדבילי, שלא מצא את מקומו בעולם האנושי, מקבל הזמנה לעולם אחר, שבו השוני שלו הוא דווקא הכוח שלו. זה לא רק תהליך של הפיכה לערפד – זה רגע קלאסי וסימבולי של יציאה מהארון.

לאורך השנים, ערפדים בקולנוע ובספרות היו סמל לפיתוי, מיניות ותשוקה, ולא פעם הולחמו לתוכם תמות הומוסקסואליות וקוויריות שונות. במבט ראשון, ״ליל האימה״ עלול להטעות. הוא נראה בסך הכל כמו קומדיה מטופשת עם מוטיבי אימה ערפדיים ואפקטים בניחוח אייטיזי משומר. אבל מתחת לפני השטח מדובר בסרט כיפי לצפייה ומרתק לניתוח.

אגב, ״ליל האימה״ לא רק נראה כמו סרט אייטיז – הוא גם נשמע ככה. בראד פידל, המאסטר של הסינת׳ווייב האפל שאחראי לנעימה האדירה של ״שליחות קטלנית״, יצר פסקול מעולה שמגשר בין אווירת הפחד לבין תחושה של מסיבה. המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהסגנון של הסרט.

קאט אחרון לסיום

גם 38 שנים אחרי יציאתו, ״ליל האימה״ עדיין עובד. הוא לא רק סרט אימה־קומדיה מהנה, אלא גם מראה איך הקולנוע של שנות ה־80 ידע לשלב טראש עם תמות עמוקות יותר. זה סרט שנשאר רלוונטי לא רק בגלל הערפדים שבו, אלא דווקא בגלל הפחדים, הדחפים והמתחים שהוא מציף. בטח בצורה מרשימה לאותה התקופה.

המלצות לסרטים בסגנון

״נשיכות קטנות״, ״באפי ציידת הערפדים״, ״מצאת החמה עד צאת הנשמה״.

---

ליל האימה
בימוי: טום הולנד
103 דקות; ארצות הברית, 1985