כל מה שחשוב ויפה
טום הולנד וזנדאיה ב״ספיידרמן: אין דרך הביתה״
טום הולנד וזנדאיה ב״ספיידרמן: אין דרך הביתה״

למכורים, ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ דווקא מרגיש בבית

הממתק החדש מבית החרושת של מארוול עשוי היטב, לפי הנוסחה המנצחת, ומוכיח שוב את מגע הזהב שהופך סרטי קולנוע לכסף

ההצלחה הפנטסטית של היקום הקולנועי של מארוול הפכה מזמן לחרב פיפיות. כל סרט מלווה בציפייה עצומה, שכן המעריצים למדו לזהות את מארוול עם מגע מידאס. רף הביצועים הקולנועיים אכן עלה עם השנים, אולם הסרטים לא תמיד עומדים באתגר, כל סרט יחוויר לעומת רמת הציפיות ממנו (לא שזה משנה למארוול, כי באופן מאוד מילולי מדובר בחברה שכל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב, יותר נכון לכסף). יש סרטים ש״זוכים״ להייפ המפוקפק הזה בצורה מוגזמת, מופרזת, חסרת פשרות, שעלול בקלות להכשיל יצירות – לא משנה עד כמה טובות הן. וההייפ מתחיל ברגע שמכריזים על הכותר.

אחד הסרטים הללו היה ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״. שמועות בלתי פוסקות על קו העלילה שטפו את האינטרנט ותאוריות של מעריצים צצות כמו פטריות לאחר הטריילר. שמועות אלו היו קשורות במעורבות־לכאורה של שני השחקנים שנכנסו לחליפת איש העכביש בסבבים הקודמים – טובי מגוויר ואנדרו גרפילד. אלה, יחד עם ספקולציות וניתוחים מופרכים באשר למה שיתרחש בסרט, יצרו הייפ שלא האמנתי שיוביל לדבר מלבד אכזבה.

טום הולנד בתפקיד ספיידרמן

ספיידרמן: אין דרך הביתה

ב״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, מסכמת זאת MJ (זנדאיה) באנקדוטה משעשעת: ״צפה להתאכזב ולעולם לא תתאכזב״. המשפט האירוני מתברר כנכון במיוחד, שכן ספיידרמן החדש, למרות הציפיות, הוא ההיפך מאכזבה. ציפיתי להתאכזב וממש לא התאכזבתי.

אחד הטובים

הסרט מתחיל במקום שקודמו הסתיים, אחרי שמיסטריו חשף את זהותו של פיטר פארקר כספיידרמן. השמים נופלים עליו. הוא כבר אינו יכול להחזיק בזהות כפולה, הופך לדמות שנויה במחלוקת בעיני העולם ושנוא על ידי רבים. חבריו, משפחתו ומכריו, כולם, אך בעיקר הוא, סובלים מכך. בצעד נואש פיטר פונה לדוקטור סטריינג׳ (בנדיקט קמברבאץ׳) על מנת לעשות את כישופיו ולהשכיח מהעולם שפיטר פארקר שווה ספיידרמן. הדברים כצפוי משתבשים ומובילים לשרשרת של טרגדיות ומכשולים, שעליהם הגיבור וחבריו צריכים להתגבר.

הכישוף של סטריינג׳ הופך את העולם על פיו, ופותח פתח למה שמכונה ״המולטי־וורס״ – יקומים מקבילים הנשזרים זה בזה. וכשיקומים מקבילים – עלילתיים וקולנועיים גם יחד – מתערבבים יחד, נפתחת ההזדמנות לשלב פרצופים ישנים־נושנים ולהפוך את היצירה למגרש משחקים של זיקה בין־טקסטואלית עם אפשרויות בלתי מוגבלות.

קשה לכתוב על ספיידרמן, כי זהו שדה מוקשים של ספוילרים: אישוש או הפרכה של אינספור תאוריות וספקולציות, אזכור של דמויות שאולי ואולי לא נמצאות שם. אך בסיכומו של דבר מדובר באחד הסרטים המוצלחים של מארוול בכלל, ובפרט הטוב ביותר מאז ״הנוקמים: סוף המשחק״.

הפתעות עלילתיות יש והרבה. אני לא זוכר אולם שמחאו בו כפיים כל כך הרבה בשעתיים וחצי. זה תענוג צרוף למעריצי מארוול, ומכיוון שאני אחד מהם, לא אסתיר את התלהבותי מהסרט ואתוודה שרצתי באמצע כל כך מהר לשירותים שכמעט נפלתי (לא ניחם אותי ללמוד אחר כך ששני אנשים נוספים חוו דבר דומה ונקעו את רגלם. אחת אפילו התעקשה לסיים לצפות בסרט לפני שיפנו אותה למיון). כן, קהל קצת משוגע. וכן, אני יודע שאני אחד מהם.

בסופו של דבר, כמו כל טקסט, קולנועי או אחר, סרט הוא מוצר. במקרה הנידון לדעתי מדובר במוצר מסחרי מבריק, שכן הוא רותם את המנגנונים שלו עצמו ומוביל אותם לרמה שאינני יודע איך להגדירה מלבד אמנות

כל מה שאפשר לצפות מהצד המוצלח של הספקטרום המארוולי נמצא שם: אקשן מעולה, דמויות מוכרות, חוש הומור שנון והרבה, כל כך הרבה, בדיחות פנימיות. מהבחינה הזו מארוול ממשיכה לפרוח בתוך הקודים הפנימיים שהיא שכללה והפכה לסימן ההיכר שלה.

נקודה חיובית נוספת קשורה בפיתוח דמותו של פיטר פארקר – בסבלנות, תוך קבלת החלטות נבונות, שישפיעו הן על עתיד הזיכיון והן על הכיוונים שדמותו תוכל לנדוד אליהם בעתיד. זאת, בעוד היא יוצאת מהתבנית הרגילה והמעט משעממת שדמות זו מצויה בה כבר עשורים.

גם מעורבתם של שחקני המשנה, ובעיקר דוקטור סטריינג׳, מעשירה את עולם התוכן המרתק שהסרט פורש בדיוק רב. כיוון שאת דוקטור סטריינג׳, באופן ספציפי את סרטו הראשון (והיחיד נכון לרגע זה), מאפיינים גם רכיבים וויזואליים מהפנטים וייחודיים, נוצר נתיב לפיוז׳ן מוצלח ומענג אסתטית.

הנוסחה עובדת

במאמץ רב, אאלץ לצאת קצת מעצמי כמעריץ פנאטי של מארוול על מנת להביט על הסרט בצורה קצת יותר אובייקטיבית. מבט כזה יגלה שלמרות שזהו סרט מוצלח, כיפי ומשעשע במיוחד, הוא גם שבלוני להחריד, הישר מהמדריך לסרטי גיבורי־על לטמבלים. הנוסחה היא אותה נוסחה, הבדיחות הן אותן בדיחות, והמהלכים הופכים שחוקים וצפויים. אנשים כבר צוחקים מהבדיחות לפני שהן נאמרות.

ועל כך אני מצר. למארוול יש פריבילגיה לקחת סיכונים ולשבור מוסכמות. לא משנה מה הם יעשו, אנשים יגיעו. גם אם הם יחליטו לכופף את החוקים (והם עשו זאת מעט ביצירות קודמות), הקהל ינהר לאולמות; עם זאת, בצער רב, כאשר הם מנסים לעצב מחדש את הפורמולה נוצרת קטסטרופה – ראו מקרה ״הנצחיים״. נוסף על כך, יש מספר חורים משמעותיים בעלילה, אך אי אפשר להזכיר אותם מבלי לחשוף את מה שעלול להוביל להתנקשות בידי מעריצים.

בסופו של דבר, כמו כל טקסט, קולנועי או אחר, סרט הוא מוצר. במקרה הנידון לדעתי המוצר מעולה. באשר לשאלה האם הוא מוצר אמנותי… הדעות שונות ומגוונות. בכולן יש טעם. מדובר במוצר מסחרי מבריק, שכן הוא רותם את המנגנונים שלו עצמו ומוביל אותם לרמה שאינני יודע איך להגדירה מלבד אמנות.

יש כאלו שיעקמו את פרצופם, אולי יגחכו אפילו, למשמע הגדרתי סרטי גיבורי על כאמנות. יש בכך הגיון, שכן הם גם דוגמה ומופת לקפיטליזם חזירי. ועדיין, אין ספק שהשלב שבו מארוול – כז׳אנר בפני עצמו – נמצא עכשיו כל כך מודע למנגנונים של עצמו, שהוא גם שכלל אותם לשלמות על מנת לספק את מעריציו. מתישהו הם יאלצו למצוא קונצים אחרים, אבל בספיידרמן, בדומה לסרטים כמו הנוקמים, הקונץ הזה מגיע לדרגת שלמות.

אלפרד מולינה

אפשר למצוא עניין גם באופן שבו מארוול ממשיכה להשתמש בהצלחה יתרה במנגנונים טלוויזיוניים במקורם. כל הזיקה הבין־טקסטואלית והעונג הנובע מהסרט קשורים בחבל הטבור להיכרות עם מופעים קודמים, בין אם לפני שנה או עשרים שנה.

הסרטים הללו כבר מזמן אינם סרטים, אלא עונות או סדרות טלוויזיוניות המשתלבות זו בזו באירועי קרוס־אובר. הצחוק בוקע, הלב פועם בהתלהבות, רק בהתאם לרמת ההיכרות והזיכרון של הצופה עם מה שכבר אירע, נאמר, נעשה; העונג נובע ישירות מהיכולת לזהות את המטען הרגשי המשוייך הן לאובייקטים הקולנועיים, הן לדמויות והן לאינטראקציות, להיסטוריה הקולנועית כולה עד הפרטים הקטנים.

birds

הפער בין תאריכי העלייה לאקרנים לא רלוונטי. הוא יכול להיות גם מיידי, למשל מסרט שהוקרן רק שבועות לפני. את התופעה הזו כינתה דנה גרין ״אינסטנט נוסטלגיה״. זוהי נוסטלגיה מלאכותית ומהונדסת עד לדיוק מדעי. מארוול רותמת את הגעגוע והרומנטיזציה – המזויפת והמתעתעת – למה שלמעשה קרה ממש לפני שבוע, חודש, שנה. לא קרה באמת. קרה שם, ביקום המומצא הזה על המסך. זהו המטבע שבו מארוול סוחרת והערך עולה ויורד בהתאם ליצירה ודרכי השימוש.

חוכמה גדולה אין פה, בדיוק כפי שאין חוכמה גדולה בלהכין כוס נס קפה באמצעות מעט אבקה, סוכר וחלב. ב״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, ערך המטבע הזה, רוצה לומר המניה, מגיע שוב לשיא, ואפשר לשתות לרוויה את המוצר הפשוט, הנגיש והטעים הזה. אז מה אם הוא בא מתוך שקית קטנה?

עבור מעריצי מארוול ככה גן עדן כנראה מרגיש. עבור אדם שאינו מביע עניין בסרטים מסוג זה, מדובר בעוד סרט הוליוודי, קלישאתי, שבלוני ולא מרגש במיוחד. אך כבר ידוע שקהל היעד הוא מהסוג הראשון, ועבורו, סביר להניח שזו תהיה חוויה קולנועית שאין שנייה לה. צפו לא להתאכזב, עדיין לא תתאכזבו.


ספיידרמן: אין דרך הביתה
בימוי:  ג'ון וואטס
ארה"ב, 148 דק'

ציון 4.5/5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. ירום

    הכל טוב ויפה
    אבל למה לרשום ספיידמן ולא ספיידר-מן כמו שצריך

  2. סתיו

    התרשמתי מהביקורת לחיוב, מסכימה מאוד עם מה שנכתב פה, למרות שלדעתי הציון היה צריך להיות 5/5 (אבל לא אתעקש על חצי נקודה). אצלי כל חלק בסרט עבד כולל הבדיחות (כל הבדיחות), מאוד אהבתי איך שהסרט הסתיים מבחינתי סוף זה לא יכל להיות טוב יותר. לגבי היציאה לשירותים בסרט, אני למדתי בדרך הקשה גם שצריך לצאת בקטעים שיש רגיעה כמו שיחות חולין סתמיות שהיה קטע בסרט שזה קרה. בנוסף, מסכימה מאוד עם מה שרשמת שמי שלא מעריץ מארוול אמיתי לא יתלהב מהסרט(למשל אחותי שהלכה איתי לסרט), לכן אני מתעלמת מהביקורות הנוקשות והרעות של אנשים שהם לא מעריצי מארוול כי מעריץ אמיתי לעולם לא יתאכזב מהסרט הזה כי פשוט אי אפשר. לסיכום, ביקורת מעניינת שמחזקת את הדעות שלי לגבי הסרט.

  3. אא

    אני באמת לא מבינה למה מבקרים מרגישים את הצורך לרדת על סרט של מארוול רק בגלל שהוא מעז להיות סרט של מארוול. אם הסרט עושה את מה שהוא נועד לעשות בצורה טובה ומושקעת, אז זה סרט טוב.
    כל הפלצניות של "נוסטלגיה מזויפת של מוצר מסחרי" לא מוסיפה שום דבר בעל ערך. זה רק ההפך המוחלט ממה שמעריץ יאמר רק כדי חס וחלילה לא להישמע כמו מעריץ. כאילו זאת מילה גסה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden