״נוספרטו״ גרסת 2024: ערפדים עם גבריות רעילה

עותקים בודדים בלבד – זה כל מה שנותר מ״נוספרטו: סימפוניה של אימה״, סרטו פורץ הדרך של פרידריך וילהלם מורנאו משנת 1922. הם אלה שנותרו אחרי שאלמנתו של הסופר בראם סטוקר ניצחה בתביעה כנגד מפיצי הסרט, ובית המשפט הורה להשמיד את כל העותקים של הסרט הנ״ל. איזה מזל.

״נוספרטו״ מוכר וידוע כחיקוי הגרמני אקספרסיוניסטי לרומן האלמותי של סטוקר אודות הרוזן דרקולה ועל תאוותו לדם, ארונות קבורה ונשים יפות. אבל יותר משהיה חיקוי, ״נוספרטו״ היה (ועדיין) סרט מכונן – בתרבות הפופולרית בכלל ובקולנוע בפרט. השימושים יוצאי הדופן של מורנאו באור וצל, הבחירות האמנותיות מרהיבות, טכניקות הצילום, עיצוב דמות הערפד והדהוד מסרים רלוונטיים לתקופה באמצעים קולנועיים – כולם היו לאבן דרך בז׳אנר האימה והיוו השראה ליוצרים אחרים.

ממרחק הזמן אי אפשר שלא להעריך את ההשפעה ארוכת השנים של הסרט, ואם צריך כאן חותמת גומי נוספת אז הנה אחת: הרוזן אורלוק הופיע במספר פרקים של סדרת האנימציה ״בובספוג מכנס מרובע״. איי רסט מיי קייס.

בשנת 1979 היה זה ורנר הרצוג שיצר את ״נוספרטו הערפד״ כהומאז׳ לאותו סרט פורץ דרך ובשנת 2000 יצר אליאס מריג את ״צלו של הערפד״, על מעשייה בדיונית לפיה השחקן היהודי מקס שרק (שגילם את הרוזן אורלוק ב־1922) היה ערפד בחיים האמיתיים. מכיוון ש״נוספרטו״ הוא מסוג הסרטים שדורשים עיבוד חדש ועדכני, גם הבמאי רוברט אגרס הפשיל את שרווליו בניסיון להפיח חיים חדשים ביצירת האימה העל־זמנית הזו. והוא מצליח. ביג טיים.

האימג׳ים של ״נוספרטו״ נוגעים בשלמות סינמטית, לא פחות, כשכל שוט מרהיב מקודמו, לופת, כובש ומרחיב אישונים. קולנוע מסוג כזה לא רואים בכל יום, ובטח לא בכל שנה

ניקולס הולט הוא תומאס הוטר, נדל״ניסט צעיר שנשלח הרחק מביתו, כחלק ממזימה שנרקחה מאחורי גבו, כדי להחתים את הרוזן אורלוק (ביל סקארסגרד) על שטר מכר של נכס בוויסבורג, עיירת מגוריו של תומאס ואשתו אלן (לילי רוז דפ). הרוזן, כך נאמר לתומאס, רוצה להעביר את ימיו האחרונים בעיר.

אבל מה שתומאס לא יודע הוא שאלן ואורלוק חולקים קשר מנטלי רב שנים, ושהרצון של הרוזן להגיע העירה הוא הרבה יותר מחופשת בטן גב עד שייתן את נשמתו לבורא. כשאורלוק מגיע, אלן לא נענית ל״חיזוריו״, מה שגורם לו להטיל את אימתו על קרוביה ועל תושבי העיר. כדי להרוג את אורלוק צמא הדם, תומאס מגייס לצדו את חברו פרידריך (אהרון טיילור ג׳ונסון) ופרופסור פון פרנץ (ויליאם דפו).

״נוספרטו״ גרסת 2024 עמוס ברבדים תמטיים, פולקלוריסטים, חברתיים ופסיכולוגיים, אבל לפני כן מדובר ביצירה קולנועית מפעימה ביופיה המיסטי, הגותי והאפל, ושווה להתעכב על הנושא הזה בפסקה אחת לפחות. רוברט אגרס ידוע ביצירותיו המוזרות והקשוחות לצפייה.

צופי ומעריכי ״המגדלור״ החידתי ו״המכשפה״ הקרינג׳י של אגרס, יקבלו כאן מנה נוספת עם סינמטוגרפיה יפהפייה, שוטים ארוכים ומהפנטים, שיחד עם פסקול מצמית יוצרים חוויה על־חושית מקריפה, מרהיבה ומלהיבה. אגרס יודע איזה תוצר הוא רוצה להפיק, ולצד ההומאז׳ים לקלאסיקה מ־1922 (משחקי אור וצל בולטים בנוכחותם), הוא סוחט כל מילימטר מחומר הגלם שעומד לרשותו, מנצל כל מרחב וכל פינה בתוך הפריים.

במאי שמוציא את האקסטרה משחקניו

האימג׳ים של ״נוספרטו״ נוגעים בשלמות סינמטית, לא פחות, כשכל שוט מרהיב מקודמו, לופת, כובש ומרחיב אישונים. קולנוע מסוג כזה לא רואים בכל יום, ובטח לא בכל שנה, כך שרצוי ואפילו חובה להקדיש לסרט הזה כמה עשרות שקלים ולצפות בו על המסך הכי גדול שיש בסביבה.

אגרס מקבל ציון מצוין כסינמטוגרף וגם כבמאי מעולה שמוציא את האקסטרה משחקניו. כולם כאן מצויינים, ובמיוחד ניקולס הולט, לילי רוז דפ וביל סקארגרד, שהסרט הזה הוא גאולתו המיוחלת מ״העורב״ (שלקרוא לו סרט יהיה עלבון לכל יצירה קולנועית – עכשווית או קלאסית).

לצורך התפקיד, סקארסגרד התכסה בחליפת לטקס מרקיבה, שפם של פרדי מרקיורי וקול בס עבה פלוס מבטא רומני עם ר׳ מתגלגלת לפנתיאון. בילי בוי, שנהנה כנראה לגלם יצורים מהגיהנום (פניווייז שלו גאוני), מלהטט באיטיות מקריפה, נהנה מג׳סטות וממניירות ערפדיות וכובש בהופעה מצוינת, גם אם לא רבת דקות (באסה, אבל זה מה יש).

רוז דפ עושה גם היא עבודה טובה כאישה־קורבן לאנס ערפדי בפוטנציה, עם משחק כמעט טוטאלי. יש לבת האצולה הזו עוד דרך לעשות כדי להגיע לטופ או לרמה של אבא שלה, אבל היא בדרך לשם והתפקיד הזה הוא אבן דרך מרשימה בקריירה שלה. הולט, שזוהי ה־שנה שלו, חוזר לסרט ערפדים אחרי שכיכב בשנה שעברה ב״רנפילד״ התזזיתי. הפעם הוא זז מעמדת המשרת הנלוז לעמדת הקורבן ומפגין יכולות משחק מעולות. יש כאן סטאר שבקרוב יהפוך לסופרסטאר.

הצורניות היפה והגותית־קרינג׳ית של ״נוספרטו״ היא רק חלק קטן בפאזל ושכבה עליונה ועבה שמכסה תועפות של רבדים (כמו כל יצירה של אגרס) שנוגעים בפסיכולוגיה וצוללים עמוק בלי שנורקל לתוך בור בלי תחתית.

אם הגרסה הקלאסית מ־1922 הדהדה את הפחדים והחרדות של גרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, אז ״נוספרטו״ של 2024 הוא מן הסתם רלוונטי לימינו ועוסק (גם) בגבריות פגומה, מסורסת ורעילה ובגברים עלובים בעלי רף מוסרי נמוך ביותר. באופן מפתיע, סצנות רבות מתוכו מהדהדות לסיטואציות מוכרות ופרשיות מין מחליאות שהמילים ״משחקי״ ו״חברה״ קשורות בהן. וגם יש בו נבל קירח ומבוגר. רק אומר.

סרטו של רוברט אגרס הוא יצירה מרשימה ביופיה שמתכתבת עם שאר היצירות האניגמטיות שלו, וקשה להתעלם מהכישרון שלו, כי הוא יודע לעשות קולנוע. בין אם מבינים אותו או לא (ושוב שלום ל״המגדלור״), מדובר באיש רציני עם חזון, קצת פאק׳ד אפ, מוזר, סאדיסטי וקריפי להחריד – אבל ברור.

חובבי הקולנוע ה״אגרסי״ יבואו על סיפוקם ב״נוספרטו״, שאולי לא יהיה קלאסיקה או ייחשב לפורץ דרך ויצירת מופת על־זמנית כמו הסרט שעליו הוא מבוסס, אבל הוא חריץ ראוי בשנת 2024, שהרבה אוהבים לרדת עליה כאחת השנים הדלות ביותר ביצירות קולנועיות ראויות. ״נוספרטו״ הוא הוכחה אמיתית שיש קולנוענים יצירתיים, חתרניים מקוריים ובעיקר – בעלי חזון וטונה של מעוף ודמיון.

---

נוספרטו
בימוי: רוברט אגרס
132 דקות; ארצות הברית, 2024
4.5 כוכבים