מגלים אוצרות // חנה רוטשילד

הפעם הראשונה

התערוכה ״ירחים רבים״, שהתקיימה בגלריית עשוש בשנת 2021, הייתה התערוכה הראשונה שאצרתי וסימלה את חזרתי לעולם האמנות לאחר שנים בטיפול. בשנת 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, כשהמציאות התהפכה — ישראל הייתה ״אדומה״ וקנדה ״ירוקה״ — החלטתי לקחת פסק זמן מעבודתי כמטפלת בנפגעי טראומה ולשוב לאמנות, תחום שעזבתי ב־2004 עם מעברי לקנדה.

בצוקים שבערבה, יחד עם צוות מתנדבים, הקמנו את גלריית עשוש. במקביל, התחלתי את לימודי האוצרות בתוכנית הבינלאומית לאוצרות בעיצוב בשנקר, שם קיבלתי תמיכה מגלית גאון ותום כהן, שסייעו לי להשתלב מחדש בשדה האמנות בישראל.

התערוכה הציגה עבודות של יערה עשת – 54 הדפסי צבעי מים עמוסים בסמלים מתרבויות קדומות, ובצלאל בן חיים, שתיעד בצילומיו את מדבר יהודה בלילות ללא ירח לצד מחקר על מאורות מלאכותיים. התערוכה ביטאה את חיבור תושבי הערבה למחזוריות הירח והשפעתו על תחושת הזמן והתודעה. המרחב שהחל כמטבח נטוש של היאחזות נחל הפך למרכז תרבות חי, שבו אמנות השתלבה בחיי הקהילה.

משם המשכתי להקים גלריה בכפר ברא (2022), ובאוצרות משותפת עם ניר נאדר, אצרנו תערוכה לפרויקט של איזבלה וגלנדון A7, שבו הציגו נערים ונערות מהכפרים טורען וכפר ברא פנזינים של קומיקס שיצרו. הפרויקט העניק במה לקולות צעירים ולדיאלוג בין אמנות, זהות ומרחב.

המבקרים מוזמנים לנווט בתוך מבוך של יריעות פוליאתילן שקופות וחצי שקופות, המדמות את המודעות המקוטעת והתפיסה המעוותת שכרוכות בדיסוציאציה. הגבולות בין פנים וחוץ, מציאות וזיכרון, חיבור וניתוק מיטשטשים

בשנת 2023 אצרתי במרכז אניס ביפו תערוכה עם טאהר מאהר גרבוע ואסנת סנד ברנט, שנועדה לחבר בין קהילות וליצור שיח רב־תרבותי. הפתיחה הפכה למפגש משמעותי שבו השתלבו יהודים וערבים, אנשים עם מוגבלויות וכאלה בלעדיהן, בחגיגה יפואית של מרקם חברתי עשיר.

במאי 2024 יזמתי את תערוכת ההתרמה ״בין שחיקה לתקווה״ עבור מטה משפחות החטופים, שבה השתתפו כ־100 אמנים שנענו לקריאה לעבוד עם דגלי ישראל שנשחקו, כמטאפורה לשחיקת הביטחון, האחדות והיציבות לאחר ה־7 באוקטובר. התערוכה, שנדדה לכעשרה מקומות בארץ ולשתי תערוכות נוספות בחו״ל, אספה תרומה משמעותית למטה משפחות החטופים והעלתה מודעות לנושא. כעת אנחנו עומדים בפני הפקת ספר תערוכה שיתעד את התהליך, היצירות והשיח שנוצרו, מתוך מטרה להמשיך להדהד את הקולות שעלו במהלך זה, המאתגר את הסמל הלאומי דרך פעולה רגשית וביקורתית.

התחנה האחרונה

התערוכה ״דיסוציאציה – מרחבים של היעדר״, שמוצגת בגלריה פריסקופ בתל אביב (עד ה־5.4) נולדה מתוך המסע האישי שלי ועבודתי כמטפלת בתחום הטראומה, לצד פעילותי כאוצרת וכארטיביסטית. במשך שנים עבדתי עם שורדי טראומה מורכבת, שחוו מצבי הישרדות קיצוניים שבהם הדיסוציאציה הופכת לכלי חיוני להתמודדות. מנגנון זה, למרות היותו טבעי ובריא, נותר בלתי נראה ומעט מדובר.

בעקבות מלחמת חרבות ברזל, כששכבות של נתק והיעדר הפכו למציאות קולקטיבית, הרגשתי צורך להביא את הנושא למרחב הציבורי. התערוכה עוצבה בשיתוף עם המעצב יגאל שטיינר, שאיתו למדתי במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל לפני 32 שנים, ומשתתפים בה היוצרים והיוצרות אופיר טל, אריאל שפיגל, ברונו ניאצ׳וביץ׳, דורון עובד, דניאלה שריה, הדס טובל, יעל מילר, ליאור בן אריה, מרינה מוחין, נאווה וקסמן, נטע עמיר, ניר ג׳ייקוב יונסי, עדי עוז־ארי, עוזי עמרני, רעות דפנא, שירן בנבניסטה ותיאה ים פרנק.

המבקרים מוזמנים לנווט בתוך מבוך של יריעות פוליאתילן שקופות וחצי שקופות, המדמות את המודעות המקוטעת והתפיסה המעוותת שכרוכות בדיסוציאציה. הגבולות בין פנים וחוץ, מציאות וזיכרון, חיבור וניתוק מיטשטשים, והמרחב כולו הופך לתשתית חיה של החוויה הדיסוציאטיבית.

אמנים מתחומים שונים – וידאו, מחול, סאונד, ציור, פיסול וטקסטיל – מבטאים את המתח שבין פיצול לאחדות, בין ניתוק לכמיהה לחיבור. התערוכה היא מרחב דינמי שמתפתח תוך כדי הצגתה, וכוללת שיחות עם אנשי טיפול. העבודה על התערוכה היא המשך ישיר למסע האישי שלי, מתוך רצון לעורר שיח והכרה בתופעה שקיימת אצל רבים, ולפתוח אפשרות להתמודדות וריפוי.

מכל מלמדיי השכלתי

אחת התערוכות שהותירו עלי רושם עמוק, למרות שראיתי רק תיעוד שלה אונליין, היא Sensing Nature במוזיאון האמנות מורי בטוקיו. המוזיאון, שהוקם ב־2003, נועד להגדיר מחדש את יפן בתחומי האמנות המודרנית והארכיטקטורה. התערוכה, שאצרה מאמי קטאוקה, ביקשה לבחון את הזיכרון התרבותי של היפנים ביחס לטבע דרך חוויה חושית כוללת.

היא הציגה שלושה אמנים בלבד, יושיוקה טוקוג׳ין, שינודה טארו וקוריביאשי טקאשי, שנבחרו בקפידה כדי ליצור מיצבים רחבי היקף שהתבססו על תחושות הגוף, תוך שימוש בחללים עצומים עם תקרות בגובה שישה מטרים. היא ביקשה לאתגר את המיתוס על הקשר היפני לטבע ולעורר מחשבה גם על ניצול הסביבה והסכנות האקולוגיות.

המיצב שהשפיע עלי במיוחד היה Snow של טוקוג׳ין יושיוקה – חלל מלא 300 קילוגרם של נוצות אווז לבנות, שהתעופפו ברוח שנוצרה על ידי שני מאווררים ויצרו מחזה שבין כאוס לרוגע מוחלט. הנוצות הסתחררו כמו סופת שלגים מינימליסטית עד ששקעו לרצפה, וכל תנועה של הקהל שעמד מולה השפיעה על פיזורן. יושיוקה אמר שהטבע הוא היופי של המקרה, ובכך ביטא את היכולת של האמנות לתרגם טבע לרגש ולחוויה.

הרגישות של התערוכה והיכולת שלה להפוך את הצופה לחלק פעיל בחוויה האוצרותית עוררו בי השראה עצומה. חבל שלא יכולתי להיות שם פיזית, אבל גם דרך תיעוד היא הצליחה להמחיש את הכוח של אוצרות שמפעילה את החושים ומשנה תפיסות.

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי היא המשך ישיר לחקירה שאני מקיימת על הביטוי הוויזואלי והחושי של הספקטרום הדיסוציאטיבי – משכחה רגעית של נוף חולף ועד לפיצול האישיות לחלקי אני נפרדים. אני חולמת לאצור תערוכה רחבת היקף במוזיאון הרצליה, שאת החלל והתנועה בו אני מוצאת אידיאליים לחוויה ויסרלית (Visceral), כזו שמפעילה את כל החושים ומטשטשת את הגבולות בין צופה למשתתף.

בתיקייה שכבר התחלתי להכין בנושא מחכים יוצרים מהארץ ומהעולם, שאת עבודותיהם ארצה לשלב בתערוכה – יצירות מוכרות לצד חדשות, שיבנו יחד נרטיב שיחבר את הציבור לנושא ויגביר את המודעות למנגנון ההישרדותי הזה, שמגן עלינו ברגעי משבר אבל גם עשוי להרחיק אותנו מהרגש לאורך שנים – תופעה שכה רווחת בישראל גם אם איננו מודעים לה.

אני רואה את הפרויקט הזה כנבנה ומתפתח לאחר מחקר, מלווה בהרצאות, סדנאות וסיורים לכל הגילים, שיאפשרו לאנשים לחוש ולהבין את החוויה השקופה של דיסוציאציה. שילוב של מדיומים שונים – קראפט, עיצוב, רישום, ציור, צילום, וידיאו ובינה מלאכותית – ייצור שיח עשיר ומורכב יותר מהתמקדות במדיום אחד, ויאפשר חיבור עמוק יותר לנושא מזוויות שונות.

אני מדמיינת שיתופי פעולה עם נציגי תרבות מהעולם, פילנתרופים שמאמינים בכוחה של האמנות לייצר משמעות ושותפים מתחומי האמנות והטיפול, שיסייעו להפוך את הרעיון למציאות. ביקור בתערוכה כזו תהיה חוויה שתותיר זיכרון, סקרנות ומשמעות לשנים רבות, תוך תגמול כספי ראוי לכל היוצרים והיוצרות והעוסקים במלאכה.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה תהיה בספיר שבערבה. שם, בפריפריה הרחוקה, מול הספרייה שבמרכז הקהילתי, אני אוצרת תערוכה שנייה בסדרה המוקדשת לאיור ישראלי. בקרוב נפרק את התערוכה היפהפייה של מירי לשם פלאי, שהתמקדה במבט החוצה על העולם ובדרכה הייחודית לבטא אותו דרך אובייקטים, ונציג תערוכה חדשה עם עבודותיה של המאיירת רותם טפלו.

בעוד שהתערוכה הקודמת עסקה בהתבוננות חיצונית, תערוכתה של טפלו תתמקד בביטוי רגשי דרך נופים מאוירים, תוך חקירה של הדרך שבה הנוף המצויר משמש מרחב להשלכה, חוויה וזיכרון.