כל מה שחשוב ויפה
חנה רוטשילד, ניתוקחיבור בגלריה פריסקופ. צילומים: ארז חרודי
חנה רוטשילד, ניתוקחיבור בגלריה פריסקופ. צילומים: ארז חרודי

יחסי גומלין ומאבקי כוחות: חנה רוטשילד בגלריה פריסקופ

פורטפוליו Promotion: חנה רוטשילד מציגה בגלריה פריסקופ עבודות שעוסקות ביחסים בין בני האדם, בעלי החיים, הטבע והסביבה - באמצעות שימוש בחומרים מעולם הטבע והחי - כמו שהיא חווה אותו בבית ההיסטורי שבו היא גרה בנס ציונה

תהליך העבודה על תערוכת היחיד ״ניתוקחיבור״ החל אצל האמנית חנה רוטשילד בצפייה והתבוננות בבית שלה ובסביבתו. אבל לא מדובר בסתם עוד בית (למרות שאין דבר כזה ״סתם עוד בית״), אלא בבית הילדות שבו גדלה בנס ציונה, שלאחרונה שבה אליו אחרי קרוב לשני עשורים – רובם בחו״ל וחלקם בנדודים בחלקי הארץ השונים.

במשך 16 שנים חיה ועבדה רוטשילד בקנדה. את הקריירה המקצועית שלה היא החלה עוד הרבה לפני, בלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. ״כבר שם היתה לי משיכה לעבודה עם חוטים ועם אלמנטים מהטבע״, היא מספרת, ״אבל זה לא ממש תאם את התחום. פרויקט הגמר שלי היה מכשיר לבדיקת ממוגרפיה. בהמשך עסקתי בעולם המולטימדיה, הייתי ארט דיירקטורית, למדתי נגרות ולימדתי גרפיקה בבית ספר לנוער מחוסר בית. זה היה המקום הראשון שבו פגשתי בכוח של טיפול באמנות״.

חנה רוטשילד. צילום: יאיר חרודי

חנה רוטשילד. צילום: ארז חרודי

בשנת 2004 עברה רוטשילד לחיות בקנדה עם משפחתה והמשיכה בתחום הטיפולי – בעבודה עם פליטים. שם היא גם סיימה לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית ועבדה עם נפגעי ונפגעות טראומה מינית. ״ההתמחות שלי היא טראומה. עבדתי במשך חמש שנים, חמישה ימים בשבוע, בכל יום חמישה מטופלים. זה היה מלמד ומעשיר אבל גם סוחט״.

אחרי שהגיעה לרוויה מעולם הטיפול האינטנסיבי, החלה רוטשילד את תהליך חזרתה ארצה, שקרה בשלבים. השלב הראשון היה רזידנסי בצוקים שבערבה, שם גם יזמה והקימה את הגלריה לאמנות במקום, והשלב השני היה הרשמה לתכנית ללימודי אוצרות בשנקר. ״אחר כך החלה תקופה של עשרה חודשים שבהם הייתי נווודית בישראל. רציתי לבדוק את הקשר שלי עם הארץ, איך אני מרגישה פה ומה אני רוצה לעשות. אחר כך עברתי לערד, שם התמחיתי באוצרות במרכז לאמנות עכשווית לצד לאה אביר ובר ירושלמי, וייסדתי במקום גם פרויקט קהילתי בשם ׳מקום בטוח׳״.

ליצור אמנות בעצמה חזרה רוטשילד עוד בקנדה, במהלך השנים שבהן טיפלה בנפגעי.ות תקיפה מינית. ״הטיפול פתח לי אפיק שלם של יצירה. השתתפתי שם בהמון תערוכות, חלקן תערוכות פמיניסטיות וחלקן במסגרת פרויקטים אקטיביסטיים. למרות שהעבודה עם חומרים מהטבע תמיד אפיינה את היצירה שלי, יצרתי במהלך השנים גם צילומים ועבודות וידיאו. במקביל, הרקע שלי כמעצבת תעשייתית גורם לי תמיד להסתכל על חומר קצת אחרת״.

גם היום, כשמשהו מת, יש בי את הסקרנות של המורה לטבע להבין מה קורה אצלו בפנים, להסתכל על התהליך כחוקרת. במשפחה שלי היינו גם מפחלצים בעלי חיים, מייבשים אותם ומתבוננים בהם

תקופת הנדודים שלה הגיעה לסיומה כשהבינה שהיא צריכה לתת לילדים שלה, שחזרו בינתיים ארצה גם הם, בית קבוע. היא קיבלה החלטה וחזרה לגור בדיוק באותו בית שבו גידלה את ילדיה בנס ציונה. במקור הוא היה ביתו של הרופא השלישי של נס ציונה, ד״ר פליקס פולברמכר, שהיה גם חברו הטוב של סבה של רוטשילד, שהיה השומר הראשון של העיר.

״לחזור לבית הזה היה כמעט כמו לחזור לרחם. זה גם השלב שבו התחלתי לעבוד על התערוכה, יחד עם האוצרת טל פרנקל אלרואי שהכרתי במהלך לימודי האוצרות בשנקר. התחלתי פשוט לשהות בחלל הבית, עם כל ההיסטוריה שלו והסביבה שלו, ולבחון את עצמי כתושבת חוזרת עם כל המשמעות של המושג. הרבה מהעבודות שיוצגו בתערוכה מתייחסות לטריטוריה, למאבקי כוחות, ליחסים בין טורף ונטרף וליחסי גומלין בין צמחים ובעלי חיים – ואני בתוכם.

״התהליך החל בתצפיות, איסוף, ליקוט ותיעוד של מה שמסביבי בסביבה הישירה, וגם מה שראיתי במסעות שלי בארץ. נוצות, לדוגמה, התחלתי לאסוף כבר שחזרתי ארצה. החתול שגר בבית עם הדיירים הקודמים סרב לעזוב ונשאר איתי, כך שאני בעצם באתי לגור בבית של החתול, שמדי פעם מביא לי ׳מתנות׳ שהוא אוסף בחצר. אני רואה בו שותף פעיל בתערוכה, מתבוננת בו כצייד נטול אמפתיה ומשתמשת במתנות שהביא לי כחומר גלם ליצירות״.

זה לא מרתיע אותך? בכלל?

״גדלתי במשפחה של ציידים. כילדה סבא שלי, אבא שלי ואחיי הגדולים היו צדים, ואני הייתי מצטרפת אליהם. כשהייתי מצליחה לצוד איזו ארנבת או חוגלה זו היתה חגיגה, וגם גרם לאחים שלי להתייחס אליי סוף סוף. אמא שלי היתה מורה לתנ״ך ולטבע, וכן היתה אצלנו בבית הרבה חמלה לבעלי חיים. גידלנו אותם, טיפלנו בכאלה שהיו פצועים. אבל במקביל התפקיד שלי אחרי הציד היה למרוט את הנוצות ולנקות את הקרביים של החיות. היום זה נשמע יוצא דופן, אבל אז הרבה אנשים בארץ חיו ככה בסביבות הכפריות.

״גם היום, כשמשהו מת, יש בי את הסקרנות של המורה לטבע להבין מה קורה אצלו בפנים, להסתכל על התהליך כחוקרת. במשפחה שלי היינו גם מפחלצים בעלי חיים, מייבשים אותם ומתבוננים בהם. במחסן היו לנו צנצנות עם נחשים בפורמלין. אף אחד אצלנו לא נגעל מחרקים או לטאות, או ממוות. על המתנות מהחתול אני מסתכלת כמו על חומר. אני יושבת ליד שולחן מעץ והעץ מבחינתי הוא חומר בדיוק כמו השאריות של הזיקית״.

התהליך הזה הוא גם הסיבה שבגללה קראה רוטשילד לתערוכה ״חיבורניתוק״: ״יש לי חיבור מאוד עמוק לטבע, אבל יש לי במקביל גם ניתוק – רגשי וגם פיזי. היום, כבוגרת, אני מתבוננת על כל זה ושואלת את עצמי שאלות, מנסה לברר איך יכולתי להיות בכזה ניתוק״.

עוד אלמנט שאליו מתייחסת רוטשילד בתערוכה הוא עץ פיקוס ענק בן 87 שנים שנמצא בחצר הבית שלה, שאותו נטע הד״ר פולברמכר. לקראת התערוכה היא יצרה קשר עם בתו של הד״ר ועם נכדתו, פרופ׳ נטע פולברמכר, רקדנית וכוריאוגרפית בכירה, שחיה במשך שלושה עשורים בארצות הברית והקימה שם את להקתה Neta Dance Company. באירוע הסגירה של התערוכה תופיע נטע בפרפורמנס מיוחד בתערוכה.

החיבור אל הטבע, מספרת רוטשילד, הוא עניין רב־דורי מבחינתה. ״כמו שטראומה היא רב־דורית, גם החיבור הוא רב־דורי. החיבורים נעשים אצלי על שולחן העבודה, שמלא במציאות. אחר כך כבר יש להם חיים משלהם, הם מספרים סיפור ויוצרים משמעויות חדשות. אני יוצרת שפה חדשה, תחביר חדש, מילים חדשות. האקט של חיבור של זיקית מתה לכנפיים של שפירית הוא תוצאה של שאלות שאני שואלת״.

את תופרת את חלקי בעלי החיים אחד לשני?

״את חלקם תופרת ואת חלקם מדביקה. בעבודות מסוימות השתמשתי בטכניקות אחרות, כמו בזו של חלק מעץ הקוקוס של השכן שלי שהכנסתי אליו נוצות כמו בפעולה של השתלת שיער״.

birds

את ההכנות לתערוכה סיימו רוטשילד ופרנקל אלרואי עוד לפני פרוץ המלחמה. ״כשפרצה המלחמה הייתי בקנדה״, מספרת רוטשילד, ״נסעתי לטובת פתיחה של תערוכה קבוצתית שהשתתפתי בה ונתקעתי שם במשך חודשיים כי לא היו הרבה אפשרויות לחזור. הרגשתי קצת כמו פליטה ובמקביל בעיקר טיפלתי מרחוק בהתנדבות. היה לי קשה לא להיות פה, מאוד רציתי לחזור״.

את מרגישה שיש שינוי בפרשנויות האפשריות לתערוכה בגלל רוח התקופה?

״המלחמה פוגשת אותי עכשיו יותר כמטפלת מאשר כאמנית. דווקא עבורי האמנות היא התעסקות במה שכן קשור בחיים. אבל ברור לי שזה עניין שנתון לפרשנות הצופים, אנחנו רואים את העולם דרך העיניים הרגשיות שלנו. אני אמנם עוסקת בתערוכה במציאות שהיא אכזרית, אבל אני חושבת שאולי היא תאפשר לאנשים להשליך ולהתחבר״.


חנה רוטשילד | ניתוקחיבור
אוצרת: טל פרנקל אלרואי
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176 תל אביב
פתיחה: 19.1; נעילה: 17.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נתן

    כול הכבוד לאומנית המקורית והמוכשרת . החיבור לטבע על צדדיו השונים הוא משהו חשוב שאבד לנו כחברה במידה רבה וטוב שהאומנית מציגה בפנינו זוויות חיבור והסתכלות מעניינות ומסקרנות על הטבע

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden