פסטיבל אפוס: ההתמדה של אילנה גור מצליחה לבקע כל חומה

מתאים לבמאי תומר הימן – שכל יצירה דוקומנטרית שלו נשכנית ומדייקת את השאגה הפנימית והחד פעמיות של דמויות לא שגרתיות – ליצור סרט על האמנית הרב־תחומית אילנה גור. סיקרן אותי איך אחרי סרטים כמו יונתן אגסי הציל את חיי ו״מי יאהב אותי עכשיו״, יצליח היימן להיכנס לנעליה של אמנית לוחמנית, שמכנה את עצמה אאוטסיידרית, אישה שלא התאקלמה בשום מקום שרוח ממסדית נושבת ממנו וגם לא נכנעה למצופה ממנה כאישה ואם.

הכניסה שלנו לנבכי סיפור הביוגרפיה המרתקת של גור היא כניסה כביכול טריוויאלית, כשסיפור המסגרת הוא ביקור במוזיאון שבו היא מספרת למבקרים איך הכל התחיל. אבל בהמשך בחירה זו מתגלה כלא פחות ממפתיעה, כשמבנה המוזיאון בן המאה ה־18 הממוקם ביפו העתיקה ומשמש כביתה של האמנית (שחולקת את חייה בין יפו לניו יורק), הופך לסיפור המסגרת ומתגלה כיצירת המופת הגדולה ביותר שלה.

איך נכנסים לנבכי נפשה של דמות מורכבת, איך לוכדים את תפיסת עולה, איך צדים את הבחירות שלה באמנות? הימן עושה שימוש מושכל בכל האמצעים העומדים לרשותו, ומצליח לשזור סיפור שעובר אל הצופים בנשימה אחת – החל מלידתה של גור בטבריה בשנת 1936 ודרך משפחתה ותחנות חייה. חומרי הארכיון והחומרים התיעודיים השונים הם רקע לראיונות שבהם נחשפת גור באופן שלא הכרנו עד כה.

בשנות העשרים לחייה, אחרי לימודים של שנה בבצלאל, חשה גור שהיא משתעממת, ואז פגשה במקרה במסיבת ריקודים את לני – מי שיהפוך לימים לבעלה ובעקבותיו תגיע לראשונה לארצות הברית. לני המאוהב, שגם הוא מתראיין בסרט, הוא זה שפתח לה את שערי אמריקה להצלחה שלא איחרה לבוא.

גור מציגה מסכת חיים שבה חשבון נפש מורכב על התקבלותה בישראל, ובאופן כללי על צרות העין והקנאה הישראלית, שמורידות אמנים גדולים למטה במקום להשתתף ולשמוח בהצלחתם בעודם נוסקים

הפריצה המשמעותית הראשונה של גור הייתה באמצעות אבזמים ייחודים שעיצבה לחגורות, אבל נדמה שכל מי שפגש את עבודותיה – הרגיש שהיא הימור בטוח. ההצלחה האמריקאית עשתה שמות ומיצבה את גור במקום של אמנית מבטיחה גם בישראל, כשנדמה שכל חומר שבו היא נוגעת מקבל חיים, וגימור וסיפור.

תערוכת היחיד של גור במוזיאון קליפורניה הובילה לסדרת תערוכות ולבסוף לתערוכה במוזיאון תל אביב. היא הפכה לאמנית מוערכת וצלחה מבקרים שביקרו את עבודתה ואישיותה באופן מעורר השראה. בחירה נוספת של גור היתה לאצור במקביל תערוכות של אמנים אחרים, חלקם אמנים במצוקה, שלא זכו להתייחסות מהממסד, ולהעניק להם במה ונראות.

גור מציגה מסכת חיים שבה חשבון נפש מורכב על התקבלותה בישראל (״אומרים היא מצליחה בעולם כי יש לה כסף… לא מתייחסים לכישרון שלי״), ובאופן כללי על צרות העין והקנאה הישראלית, שמורידות אמנים גדולים למטה במקום להשתתף ולשמוח בהצלחתם בעודם נוסקים.

גם למוזיאון שפתחה, בתחילת הדרך, אנשים לא הגיעו (״אנחנו עם מוזר… אני לא חלק מהאמנים בארץ, אני לא חלק מהאמנות הישראלית״), אבל גור לא נכנעה, עד שגם הממסד למד לקבל אותה והמוזיאון התמלא מבקרים. חשבון הנפש מגיע לשיאו במונולוג אינטימי של גור על בניה ותפקודה כאם.

נדמה שכל מה שגור נוגעת בו – בוץ, אדמה, חימר, ברונזה – מקבל צורה שאיש לא חשב עליה לפני. המקוריות שלה שוקקת והראייה שלה היא כמו טביעת עין ייחודית. עבודות יד ולב, שנוגעות בטווח שבין התפיסה החזותית להגשמתה. וכך, הפסלים שיצרה מקבלים שמות ונוכחות במרחב הישראלי.

פסל אחר פסל כובש עוד מרחב ועוד לבבות, ביניהם הפסל ״לעולם לא עוד״ המוצב ביד ושם, ״אם וילד״ באוניברסיטת חיפה, ״אישה ברוח״ בפארק צ׳רלס קלור בתל אביב, ״העיט״ במרינה הרצליה ועוד. לכל פסל יש סיפור מסע בחומר, וכל הפסלים דינמיים. על אף היותם עשויים מחומרים קשיחים – הם בתנועה. כוח הרוח הוא כנראה הכוח שבו מרבה גור להשתמש.

סרטו של הימן על גור הוא סרט על תושייה ועל אהבת אמנות וחיים; וגם על איך, בסופו של דבר, ההתמדה והצורך לממש את המהות והייעוד האמיתיים – מצליחים לבקע כל חומה.

---

אילנה גור – אישה ברוח
בימוי: תומר הימן
55 דקות; יישראל, 2025
5 כוכבים
הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל אפוס בסינמטק תל אביב ביום שני, 14.4 בשעה 19:30