כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מוזיאון אילנה גור. צילומים: שוקי קוק

המעבדה של אילנה - יוצרת, אמנית, פסלת, מעצבת ואספנית

בביאנלה בוונציה היא אהבה רק את דמיאן הירסט, אצל לואיז בורז׳ואה רק את העכבישים; היא עובדת בברזל, בעץ ובבטון ובעשור האחרון צירפה אליהם גם גולגלות של פרות וגמלים: ספר חדש בן 400 עמודים שערכה צופיה דקל כספי מציג את הסיפור של אילנה גור והמוזיאון הפרטי שנושא את שמה ביפו העתיקה

כשאילנה גור רואה משהו שמוצא חן בעיניה, ושיש לו פוטנציאל לשמש אותה באחת מעבודותיה, היא קונה אותו גם אם היא עדיין לא יודעת למה הוא מוצא חן בעיניה או מה היא תעשה איתו. ״אבל רק אם אני יכולה להרשות לעצמי״, היא מסייגת בעודנו יושבים בביתה ביפו העתיקה, שבשנת 1995 פתחה למבקרים והפכה את חלקו הגדול למוזיאון הפתוח לקהל הרחב.

״אולי זה יהיה חלק מעבודה אחרת, ואולי אני אנקה אותו והוא יהיה העבודה. ואם אחרי כמה ימים אני שואלת את עצמי למה קניתי את זה, הוא מיד עף או שאני עושה ממנו משהו אחר. לקח לי זמן להבין את תהליך העבודה שלי, ואת מה שאתה רואה פה מסביבך. האקלקטיות עובדת כי בסופו של דבר זו אקלקטיות של בן אדם אחד: אני אחראית על הקניות, על התלייה, על כול העשייה, כולל הניקיון. הכול. וזה עובד: אבסטרקטי, קלאסי, חומרים שונים, בסוף הכול זה הטעם של אותו בן אדם״.

ומה זה הטעם הזה?

״לא יודעת. זה הצעצועים שלי. בתור ילדה לא היו לי צעצועים, ההורים שלי לא היו ההורים שקונים מתנות לילדים: אמא שלי הייתה רופאה, אבא בנסיעות, תמיד עשיתי את הצעצועים שלי לבד. אם הייתי מוצאת מכסה אלומיניום של סיר והיה בו קמט קטן, הייתי דואגת שהקמט הזה לא יהיה. תמיד הייתי פרפקציוניסטית. תמיד רציתי שהכול יהיה מושלם בדרך שלי כמו שאני אוהבת״.

עובדת מהבטן

הפגישה עם גור מתקיימת לרגל צאתו לאור של ספרה החדש באנגלית, Ilana Goor & the Story of Her Private Museum. הספר –  או ליתר דיוק האלבום עב הכרס בן 400 העמודים בפורמט רחב וכריכה קשה, שערכה צופיה דקל כספי – מציע מבט רחב ורטרוספקטיבי על חייה ויצירתה של גור, ומציג עבודות חדשות שלה ופרטי אספנות מהעשור האחרון, תוך העמקה בעשייה המשולבת הרוחשת במוזיאון שממוקם בלב יפו העתיקה ושמציג למעלה מ־600 יצירות אמנות. ״באופן טבעי המקום הזה מחזיר אותך לחדרי הפלאות של פעם״ מתייחסת דקל כספי לעומס החזותי ולריבוי החומרי שמסביב. ״זה משהו שחוזר בשנים האחרונות וזה מרתק לראות את הגלים האלה. שבענו מהמינימליזם המודרניסטי, וכדי לשבור אותו אנחנו חוזרים לריבוי״.

אילנה גור וצופיה דקל כספי. צילום: ניר ניסים

הקשר בין השתיים החל לאחר שמוטי עומר, שהיה בזמנו המנכ״ל והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, ביקש מדקל כספי לפגוש את גור לקראת תערוכת היחיד שלה, ״הכלאות״, שהוצגה ב־2006 במוזיאון. ״זה היה ב־2002-2003. אני זוכרת שמוטי שלח אותי אל אילנה וששאלתי אותו ׳מה, השתגעת? אתה שולח אותי לגוב האריות?׳. לא ממש הכרתי אותה מלבד הפרובוקציות שלה, אבל הוא התעקש״.

״ומאז אנחנו ביחד״, מוסיפה גור בחיוך.

״אנשים הפחידו אותי שהיא תתערב, שהיא לא תתן לי חופש פעולה, אבל היא לא התערבה, לא נגעה, נתנה לנו חופש פעולה מלא״, ממשיכה לספר דקל כספי, שאצרה לבסוף את התערוכה. ״לקח זמן עד שהבנתי את העבודה שלה ואת חוט השדרה של העבודות. ניסיתי להבין את המפגשים בין תחומי היצירה שהיא יוצרת בעבודתה, חלק מהאינטר־דיסציפלינריות שמעניינת אותי כל השנים; זווית ראיה רחבה של מפגשים בכל התחומים, שהיא בלי לדעת מתעסקת בהם: עיצוב, אמנות, פיסול ועוד.

״הפכנו כל אבן גם לפני עשר שנים וגם עכשיו. ההבדל בין התערוכה לספר הוא שבספר יש ממד פרטי יותר, דרך לסכם את המעבדה הזו שנקראת ׳מוזיאון אילנה גור׳, שילוב של החיים הפרטיים והמקצועיים שלה. היא ממש מנהלת פה מעבדה, ועם הזמן הבנתי שזו הדרך שלה ללמוד. היות והיא דיסלקטית מנעוריה, היא אוטו־דידקטית, סקרנית, והיא יודעת הרבה יותר ממה שאני יודעת – על ערך, על חומרים, על טכניקה – גם בלי ללמוד בצורה מסודרת״.

למה מעבדה?

״המקום הזה הוא האוניברסיטה של אילנה: פה נמצאים כול המחקרים, כול המפגשים, כול המסקנות וכול התובנות. היא עובדת מהבטן, מהקרביים, היא לא מרגישה נוח עד שהדברים לא עומדים בדיוק כמו שהיא רוצה, עד שהגוף יירגע. לי יש את זה בדברים אחרים: הטקסט הוא ברוחי והעבודה שלה בנפשה וברוחה. אני חושבת שזה גם החיבור בינינו בסיכומו של דבר״.

מורה להתעמלות, אלופת שחייה, משחקת בבוץ

גור – יוצרת, אמנית, פסלת, מעצבת ואספנית אמנות – נולדה בטבריה (1936), חיה תקופה קצרה בחיפה ובירושלים, נישאה ועברה ללוס אנג׳לס, ולבסוף השתקעה על הקו בין ניו יורק ויפו העתיקה. הרהיטים והכלים שהיא יוצרת הם בעלי נוכחות שקשה להתעלם ממנה. תחילה התמקדה בפיסול ובעיצוב חפצים, הרבתה לעבוד בברונזה ועם הזמן עברה לעצב בברזל בניין.

כיום היא עובדת בברזל, בעץ ובבטון, שבהם היא משלבת חומרים פלסטיים שקופים, חפצים ופריטים מצויים, כמו אריגי טקסטיל וחומרים מן החי. רוב הפריטים באוסף האמנות שלה, כולל יצירותיה שלה, משתנים תדיר: אל מאגר הדימויים הקבוע שלה הצטרפו בעשור האחרון גולגלות של פרות וגמלים, ורכיבים בלתי צפויים כמו פעמוני פח שהוסבו לנברשות. לדבריה, בחפצים היא מבקשת לשמר את השימוש הנוח, ואילו בעבודות האמנות היא מחפשת דווקא את אי־הנוחות.

״גרתי בלוס אנגלס וחברה הביאה לארוחת ערב את המנהל של מוזיאון קליפורניה למדע ותעשיה״, היא מספרת על תחילת דרכה האמנותית. ״הוא הסתכל על העבודות שלי – לא ידעתי אפילו שזה ׳עבודות׳, אף פעם לא התייחסתי לזה בתור עבודות, פשוט לא היה לי משהו אחר לעשות – וכשהוא אמר ׳אני אעשה לך תערוכה׳ חשבתי שהוא נפל מהעצים. לי? אני בסך הכול משחקת בבוץ. רק אחרי שנפתחה אותה תערוכה הבנתי שכנראה מצאתי את המקום שלי״.

למה?

״תמיד דאגתי מה אני אעשה בחיים: אתה לא יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום. לא היה לי מקצוע: ניסיתי להיות מורה להתעמלות, למדתי שנה בבצלאל – למרות שלכיתה בקושי הגעתי – הייתי אלופת הארץ בשחיית 400 מטר חתירה, אבל זה לא ענין אותי. רק היום, אחרי 40 שנה, אני מרגישה שאני שולטת – לא בפיסול – אלא בברזל ובריהוט. זה לוקח שנים להגיע להרגשה הזו כי החומר יותר חזק ממך.

״לקח לי הרבה זמן להגיד שניצחתי את הברזל. פיסול הוא דבר בלתי אפשרי, כל כך קשה לעשות. כדי להיות פסל טוב יש המון דרישות מעבר לפרופורציה, מעבר לנושא, אתה צריך להכניס חיים לחומר כל כך קשיח. עד היום אני לא אוהבת לפסל, אבל אני אוהבת לעשות תכשיטים ורהיטים. כשמזמינים ממני היום עבודת אמנות, אני לא קופצת על זה, אבל רהיטים? תעיר אותי באמצע הלילה ואני מיד נכנסת לזה״.

השילוב בין רהיטים לאמנות הוא לא נפוץ, תמיד היית קצת אאוטסיידרית ופעלת בדרך שלך.

״אף פעם לא ענין אותי מה חושבים אנשים אחרים. היה לי מזל שתמיד עניין אותי מה שאני עושה, אף פעם לא הטריד אותי מה אומרים, מה אמרו, מה יגידו. אני עובדת בשביל עצמי. גם כשהייתה לי התערוכה במוזיאון תל אביב אמרו ׳היא בטח שילמה, זה בטח בגלל זה׳. אבל גרוש אחד לא יצא ממני. היום, אם אני הולכת היום לראות תערוכה, זה בגלל שצופיה אומרת לי ׳כדאי שתראי׳. ביקרת בביאנלה האחרונה בוונציה? הדבר היחידי שאהבתי שם היה התערוכה של דמיאן הירסט״.

ביקרת בתערוכה של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב?

״הדבר היחיד שאני אוהבת אצלה הם העכבישים. אני אוהבת את מרלן דומאס, בדיוק קניתי ציור שלה. אין ציירת כמוה. אתה מביט על זוג עיניים והן מביטות עליך בחזרה״.

דקל כספי: ״אני חושבת שמזל שלא כולם לומדים, זה יתרון, ואת זה אומרת מישהי שדוחפת את הבנות שלה ללמוד ולעשות תארים. אבל לא לכולם יש את האומץ, והיא עשתה את זה מחוסר ברירה: זה התחיל מאבזמים ואחרי זה ריהוט וציפורים. והקהל מצביע ברגליים, אם זה מוצא חן בעינינו או לא. היא אפרוח שיצא מהביצה ולא תורבת, לא נכנס לפס היצור של התרבות.

״גם את מירי רגב כולם אוהבים לשנוא, ולמרות שאילנה לא מסכימה איתי, הזעזוע הוא דבר טוב ואני מקווה שיצאו ממנו גם דברים טובים. אני מבינה את הרצון לערער על ההגמוניה. כאילו נפל מטאור, ואולי ייצא מזה משהו טוב. היה מצב של חבורה שאם לא היית חלק ממנה לא יכולת להתקדם, של חבר מביא חבר, לא רק בעולם האמנות, ואני מקווה שזה נגמר״.

 

מוזיאון אילנה גור. צילומים: שוקי קוק

  

תגובה אחת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden