כוונות טובות 2025: אופנה עם שליחות

ניב מנחם נפצע באורח אנוש בחאן יונס כחודשיים לאחר שפרצה מלחמת חרבות ברזל. נג״מש שבו נסעו הוא ועוד שלושה חיילים עלה על מטען. שניים נהרגו במקום, השלישי יצא ללא פגע. ״אני לא זוכר כלום מהאירוע״, הוא מספר בקור רוח: ״סיפרו לי שחשבו לנתק אותי מהמכשירים ושאני נפרד מהעולם, אבל איכשהו פתאום היתה פעימת לב נוספת והחליטו להילחם עלי. התעוררתי אחרי חודשיים. לא זכרתי כלום. הצילו אותי אבל אני פגוע ראש ועמוד שדרה״. 

מנחם, בן 32, נשוי ומתגורר כיום ברמת גן, הוא אחד מ־12 חיילות וחיילים פצועים בגילאי 19 עד 39 – לוחמים ולוחמות מחטיבות הצנחנים, השריון, נח״ל וחטיבה 769 – שלקחו חלק ב״כוונות טובות״, שיתוף פעולה יוצא דופן בין המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למחלקת השיקום של פצועי מלחמה במרכז הרפואי שיבא תל השומר.

במרכז הפרויקט עמד האתגר הממשי של 12 הסטודנטיות בשנה ג׳: להחזיר לפצועים ולפצועות את היכולת להתלבש באופן עצמאי, תוך השתלבות טבעית בחברה – מבלי להבליט את הפציעה, אלא את האישיות של הפצוע, תוך שימת דגש על המראה והאופנתיות של הבגד. 

מנחם מספר על עצמו שהוא מאוד אהב להתלבש: ״בזוגיות, אני הייתי זה שקונה בגדים וזה שמתלבש. גם בין החבר׳ה אני הייתי זה שאופנה עניינה אותו. שכשהציעו לי להשתתף בפרויקט הזה היה ברור שאני בפנים. הפרויקט נועד לי״.

מה באמת הפרויקט נתן לך? 

זה אולי ישמע קלישאתי אבל הפרויקט הזה נתן לי חופש להבין ולהפנים שהחיים פה ממשיכים, שהכל ממשיך וקורה ובסך הכל אפשר שזה יהיה גם יפה וטוב. הציוות שלי לירדן שיקלי היה משמיים. היה כל כך קל ונעים לעבוד יחד, ונדרשו עבורי לא מעט התאמות״ הוא אומר בחיוך. 

מה לדוגמה?

״אני יושב על כסא גלגלים שזו מגבלה גדולה בפני עצמה. עיצבו לי מכנסיים עם פתח מיוחד לצנתר. עוד עיצבו לי נקודות מישוש שנמצאות על גבי המכנסיים שמהם אני יכול להבין איזה חלק של המכנס אני לובש כרגע. זה מסייע לי להבין איך להחזיק את המכנסיים כדי ללבוש אותן נכון. עיצבו לי גם חולצה נעימה ורחבה, וסט וז׳קט. 

״בהסתכלות האישית שלי על הפרויקט הוא גרם לי להבין שיצר ההישרדות העצמית שלי מנצח. הגוף שלי נתן את הפקודה הנכונה כדי שאמשיך לחיות וזה גרם לי להבין את היחס שאני צריך לתת לחיים החדשים שלי. 

בשלבי השיקום הראשונים הייתי מאוד עסוק בפציעה ובשיקום. ׳עבדתי׳ בשיקום. עברתי מפעולה לפעולה. לא הרמתי את הראש. ואז הגיע הפרויקט הזה שהצליח להוציא אותי מאווירת השיקום היומיומית והכניס לי שמחה וצבע לחיים״.

חברויות לחיים

״הייתה לי תחושה שאני חייבת לעשות משהו לטובת פצועי מלחמת אוקטובר, ולהשתמש בידע ובמיומנויות שלנו כמי שעוסקים באופנה״ אומרת מאיה ארזי, מרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שהגתה את הרעיון והובילה את הפרויקט יחד עם תמר מני והלן סופרין משנקר, לצד אסתי נויהר, מרפאה בעיסוק בשיבא ואביה גיטרמן־פרץ, אחראית ריפוי בעיסוק אשפוז יום שיקומי בשיבא.

״מהר מאד גיבשתי את הרעיון עם צוות המרצות ועם מחלקת השיקום בשיבא, וקיבלנו אור ירוק מראש המחלקה, אילן בז׳ה, שלא היסס ואפשר לנו להסב קורס סמסטריאלי מלא לטובת הרעיון. כך, האופנה הפכה לאמצעי שיקום, והמרפאות בעיסוק שימשו כגשר חיוני בין העיצוב לשיקום, והיו חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה״.

מעבר להיות הפריטים פונקציונליים ומותאמים לפציעה הקפידו הסטודנטיות לעצב פריטים שמותאמים גם לאישיות. ״הבגד, במקרה הזה, הוא לא רק מראה חיצוני – אלא אמצעי להחזרת תחושת שליטה, נראות, זהות, ביטחון עצמי ולעיתים אף אמצעי לשיקום תפקודי. המטרה היתה גם להחזיר לפצועים את היכולת להתלבש באופן עצמאי ולהשתלב בשגרת החיים״.

במהלך הקורס הסטודנטיות עבדו בצמוד לפצועים, תוך תהליך עיצובי רגיש ומעמיק. ״ההירתמות של 12 הסטודנטיות היתה מידית. זה לא מובן מאליו. מדובר במפגשים לא קלים ויזואלית ורגשית״, אומרת ארזי. נויהר, מצידה, היתה מי שהיתה אמונה על בחירת הפצועים שיקחו חלק בפרויקט. 

״זה היה מסע מאתגר. נדרשנו למצוא פצועים שיהיו פתוחים לתהליך מהרבה בחינות וגם כאלו שעניין הבגדים חשוב להם. אני חייבת להודות שתהליך ההתאמה של פצוע למעצבת היה מדויק באופן מרגש. כבר בפגישה הראשונה של הזוגות הסתמן אצל כולם שנוצר קשר עמוק ופתוח. ובהמשך נרקמו פה חברויות לחיים״. 

ארזי: ״לאופנה יש כוח רב ויכולת להשפיע על האופן שבו אנו נוכחים בעולם. זו שפה מובנת לאנשים בכל העולם ולנו יש את היכולת ׳לכתוב׳ את המילים שלה. חשוב לי שהסטודנטים ידעו להשתמש בשפה הזאת באחראיות ובאמפתיה, ולהבין את הפוטנציאל והאפשרות שיש להם כמעצבים ולהשפיע לטובה על סביבתם״.

מהם האתגרים שעמדו לפניהן, שאיתם מתמודדים פצועים?

נויהר: ״פצועים רבים מתקשים להתלבש בעצמם לאחר הפציעה, בין אם בשל מגבלות פיזיות, כאבים, או חסמים רגשיים. בנוסף, לרבים מהם חשוב שלא להיראות חריגים. וגם חשוב להם להיראות יפה״. 

ארזי: ״הם לא רצו בגדים טיפוליים. הם רצו בגדים פשוטים, נוחים, ויפים – כאלה שכל אחד היה רוצה ללבוש. הסטודנטיות התמודדו עם אתגרים טכניים יוצאי דופן שלא היו מתמודדות איתן באופן רגיל כחלק מהפרקטיקה של עיצוב אופנה.

״לצד אלו הן הקפידו שהבגד יהיה נחשק ואופנתי שמותאם לכל אחד והפציעה שלו באופן אישי. ההשראה לפרויקט נבעה מהאישיות של כל אחד מהפצועים כמו גם מהתחביבים, האהבות והטעם האישי שלהם״.

לצאת מהקופסא

י. שמבקש להתראיין בעילום שם, נפצע בחודש ינואר בשנה שעברה. הוא איבד באופן מוחלט את מאור עיניו כמו גם את חוש הריח שלו ונפצע בזרועותיו. ״בתחילת האשפוז כל מה שרציתי ללבוש היו הבגדים שמספקים במחלקה״ הוא אומר. 

״לא עניין אותי שום דבר אחר. הייתי די מכונס בתוך עצמי. בהמשך עברתי לבגדי ספורט. אז היתה חשובה לי הנוחיות, יתכן שאיכשהו התחלתי להתייחס גם לאיך אני נראה בעיני האחרים. כשהציעו לי להשתתף בפרויקט זה לא ממש נראה לי הדבר שטבעי לי. זה לא אזור הנוחות שלי, ודי היססתי. אבל החלטתי לאפשר לעצמי לצאת מהקופסא וזו הייתה חוויה מדהימה, מה גם שהרעיונות שיצאו מהפרויקט הזה הם לפני הכל פרקטיים״.

מה לדוגמה?

״עדן כהן עיצבה לי מכנסים עם כיסים שמותאמים לחפצים שלי, כולל כיס מיוחד למקל נחיה שבו אני משתמש כעת, עד שאקבל כלב נחיה. היא התייחסה בתשומת לב מיוחדת לשרוולים בחולצה שלי, במיוחד לשרוול של היד שעליה אני לובש פרוטזה. זה שרוול שחייב להיות מותאם וקרוב לבית השחי.

״הפרוטזה מוצמדת לגוף באמצעות רתמה שלעיתים משפשפת את הגוף, ולכל הפרטים האלו צריך היה להתייחס. בזכות עדן ידעתי לדייק את הצורך שלי מהרתמה שעוצבה לי בהתאם על ידי עמותת restart שמורכבת מקבוצה של נכי צה״ל, אנשי עסקים, יזמים שמסייעת לפצועי צה״ל לחזור בחזרה למסלול אחרי ובמקביל לפציעה ולשיקום״.

 ״עוד היא עיצבה לי ז׳קט נוח ומותאם, אופנתי ומגניב. התחושה שלי עם הפריטים האלו מעולה. ביקשתי מעדן שתעצב לי פאוץ׳ שבו אוכל לשמור את הטלפון והמפתחות שלי – אביזרים שבשל העיוורון שלי אני נוטה לא למצוא בקלות. עברנו תהליך לא קצר של מדידות והתאמות של הבדים והחומרים שעשו בהם שימוש. זה היה מרתק.

״אחרי שהבנתי מהם הצרכים שלי, החלטתי לקחת את הדברים צעד קדימה ובעזרת קבוצת מתנדבים שמגיעה לבית החולים תפרו לי עוד מספר דגמי בגדים שמבוססים על העיצובים של עדן״. 

מעבר לתיאור הפריטים שעוצבו עבורו, י. מבקש להעביר מסר חשוב: ״בחוויה שלי כפצוע המוסדות הציבוריים מטפלים בנו טוב, בעיקר הצוות שמטפל בנו בתהליך השיקום. אבל הדברים האמיתיים ויוצאי הדופן קורים רק בזכות האנשים הפרטיים שמגיעים לכאן ועוטפים אותנו ומציעים יוזמות מרגשות ויוצאות דופן.

״זה הכוח שלנו כעם. כשנלחמתי בעזה הרגשתי שאני נלחם כדי שהאנשים שלא נלחמים ירגישו רגיל. כאלו הם האנשים שמגיעים לכאן מרצון, הם רוצים שנרגיש רגיל. הם אלו שנותנים לי את התקווה והכח״. 

זו לא רק נוחות – זה תהליך שיקומי

דוגמה נוספת לעיצוב היה בגד גוף שעוצב לפצועה בעלת שיתוק בצד שמאל של הגוף. היא ביקשה בגד גוף שתוכל ללבוש באופן עצמאי, ועוצב עבורה בגד גוף ייחודי שהצליח למלא את משאלתה ולאפשר לבישה עצמאית ומראה אופנתי. עבור חייל משוקם עם סד רפואי על רגלו, עוצב מכנס רחב מותאם לסד, עם סגירת מגנט חכמה.

לוחם נוסף ביקש בגדי ספורט שמתאימים לתנאי שיקום – ועוצב עבורו סט בגדי ספורט בגזרה מדויקת המאפשרת תנועה וביטחון. עוצבו פריטים עם רכיסות מגנטיות חדשניות, פתחי אוורור לוויסות חום, פתרונות מותאמים אישית לשיתוק, פציעות מורכבות ועוד.

הפרויקט לווה בייעוץ טכנולוגי של חברת נומדיטי המייצגת את פידלוק ומפתחת עבורם רכיסות מגנטיות חדשניות שמהוות תחליף לכפתורים ולרוכסנים מורכבים. המרצה תמר מני לימדה את הסטודנטים לעבוד עם מתודולוגיה של חשיבה עיצובית בתהליך העיצוב.

איך התנהל התהליך המשותף?

ארזי: ״התהליך התחיל בהיכרות עמוקה של הזוגות. משם המשיכו השלבים הבאים, שבהם המעצבים עברו לתהליך של עיצוב קולקציה כפי שמקובל, מחקר מעמיק, הכינו לוח השראות, סקיצות ובהמשך יצרו טואלים – דגם ניסיוני של בגד, שנעשה לרוב מבדי כותנה פשוטים וזולים, איתם הגיעו למדידה ראשונה.

״זה היה שלב מאוד מרגש, לעיתים מצחיק. הפצועים לא מצויים ברזי התהליך של עיצוב אופנה וכשהגענו עם פריטי הלבוש עשויים בדי הטואל, זה לא היה ממש ברור, לרגע אפילו מאכזב. הם חשבו שזה התוצר הסופי. אבל הכל הוסבר לפרטי פרטים אז ולאורך כל התהליך והמשכנו הלאה״.

מה התרומה של תחום הריפוי בעיסוק לפרויקט כזה?

נויהר: ״אחד ההבטים המרשימים בפרויקט היה השילוב בין עיצוב אופנה לריפוי בעיסוק. הסטודנטיות עבדו צמוד עם מרפאות בעיסוק ממחלקת השיקום, ולמדו דרכן איך עיצוב נכון יכול לא רק להקל – אלא גם לאמן את הגוף מחדש. חולצה שמתלבשת עם יד אחת יכולה להפוך לאימון של אחיזה. מכנס עם רכיסה מגנטית יכול לשפר מוטוריקה עדינה. זו לא רק נוחות – זה תהליך שיקומי״.

יהיה לזה המשך?

ארזי: ״בודאי. זה פרויקט שמכניס ללב הפרקטיקה העיצובית גם ערכים של אמפתיה, הכלה ומעורבות חברתית. הסטודנטיות עברו כאן תהליך אישי ויצירתי עמוק מאוד. הם למדו לעצב מתוך הקשבה, מתוך שותפות. 

נויהר מוסיפה ואומרת שבמחלקת השיקום בשיבא רואים בפרויקט לא רק תרומה לפצועים עצמם, אלא תשתית לשינוי תפיסתי רחב יותר. ״אנחנו מאמינות שאופנה כזו יכולה לשנות את האופן שבו החברה תופסת נכות – לא כחריגות, אלא כצורך לעיצוב מדויק יותר״.