עדות מאוזנת: מציבות את עצמן במרכז הפריים

חגית: בוקר טוב סיגל ומזל טוב כפול: על התערוכה ״עדות מאוזנת״ שנפתחה לא מזמן בגלריה במרכז ההנצחה בטבעון, ועל הזכייה בפרס של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר. כל הכבוד

סיגל: בוקר טוב חגית, תודה רבה זה מאד משמח וגם מפתיע

חגית: התערוכה מציגה עבודות של אמניות ערביות ודרוזיות במרחב הישראלי, שרבות מהן מציירות ציור קלאסי פיגורטיבי (עם הרבה דיוקן עצמי). זו תערוכת הביכורים שלך כאוצרת עצמאית, נכון?

סיגל: כן! אצרתי תערוכה בטבעון בשנת 2022 ביחד עם מיכל שכנאי – האוצרת ומנהלת הגלריה במרכז ההנצחה. והפעם זו תערוכה עצמאית שלי, לראשונה. מיכל הזמינה אותי להציג את התערוכה אחרי שהראיתי לה (במקרה) סקיצה של הרעיון

חגית: אפשר לומר שקפצת ישר למים העמוקים – גם בנושא התערוכה, שבוחן את הדימוי הקלאסי של דמות האישה השרועה (ובדרך כלל עירומה) וגם בעומק המחקר, שעליו זכית בפרס

סיגל: אפשר לומר. אבל אולי זה דווקא בא מתמימות / סקרנות לדבר עצמו, לתופעה שראיתי ותהיתי אם היא רנדומלית או שיש כאן דפוס. לא למדתי תולדות האמנות ולא הייתה לי אג׳נדה מראש. אולי אם הייתי יודעת לא הייתי נכנסת לזה. הדימויים הצטברו אצלי בראש וגרמו לי לחקור יותר לעומק

חגית: כתערוכת ביכורים זו גם תמה מאתגרת וגם הישג מרשים. איך הגעת לאוצרות?

סיגל: המסלול שלי בעולם האוצרות הוא לא רגיל

חגית: ספרי לי הכול!

סיגל: 😊 במשך 25 שנה הייתי קצינת משטרה בתחום חקירות ומודיעין. אהבתי אמנות, אבל לא היה לי זמן לעסוק בזה או בשום דבר אחר מחוץ לעבודה. עסקתי באיסוף וניתוח מידע ומחקר שהתוצאות שלו מילוליות ולא ויזואליות. במשך כל השנים האלו למדתי לשים לב לדברים ובעיקר לדפוסים וחריגות. להסתכל בפיסות מידע קטנות ולנסות לחבר מהן תמונה רחבה יותר, כולל פרשנות.

כשעזבתי את המשטרה לפני כחמש שנים, חברה אמרה לי שכדאי לי ללכת ללמוד בתוכנית לאוצרות בהובלת גלית גאון. היה נראה לי שזה יכול לדבר אלי אז הלכתי. ואת פרויקט הגמר שהגשתי הצעתי במייל למיכל שכנאי, שלא הכירה אותי, ובכל זאת סקרנתי אותה… וככה נולדה התערוכה הראשונה שעסקה במופע הסדרתי

חגית: אהבתי. ״אמרו לי, אני מבצעת״. פשוט

סיגל: חחח, כנראה זה ישב אצלי העניין הזה של אוצרות וכנראה שהחברה שלי מכירה אותי היטב. פתאום התפנה לי זמן והייתה גם קורונה

חגית: נעשה קפיצת דרך לפרויקט גמר: מעניין אותך ״המופע הסדרתי״ – כלומר, את מתבוננת בתופעות שמעסיקות את עולם האמנות לאורך זמן, ומזהה את הדפוס או התופעה התרבותית שברקע לדברים?

סיגל: במסגרת הלימודים הכרתי את טל פרנקל אלרואי, והיא אמרה לי שלא יכול להיות שאחרי 25 שנה אני אעסוק באוצרות שמנותקת ממה שעשיתי והייתי עד אז

חגית: כי זה מה שמחבר בין המומחיות שלך בעולם המקצועי ״הקודם״ שלך לבין העיסוק החדש שלך באוצרות

מבחינתי סדרה היא אמצעי מחקר עבור האמנים, ומאחר שבמחקר אני מבינה, אני חושבת שזו הייתה הדרך שלי להתחבר לעולם הזה. דווקא בגלל העדר הרקע האקדמי המסודר, מוסכמות של מה נכון ולא נכון

סיגל: בדיוק כך. מבחינתי סדרה היא אמצעי מחקר עבור האמנים, ומאחר שבמחקר אני מבינה, אני חושבת שזו הייתה הדרך שלי להתחבר לעולם הזה. דווקא בגלל העדר הרקע האקדמי המסודר, מוסכמות של מה נכון ולא נכון. בלימודים בשנקר הבנתי שאני מאד אוהבת אמנות ישראלית וקראפט, זכוכית, קרמיקה, טקסטיל. הלימודים האלו היו עבורי תקופה של הרבה גילויים, למידה עצמית והיכרות עם תחומי ידע שלא הכרתי.

כך לדוגמה הגעתי לאמנים כמו עירית אבא, ליאור וגימה (זכוכית) ואחרים, הגעתי אליהם לסטודיו וראיינתי אותם ובסוף הם השתתפו בתערוכה ״סדרה מי יודע״ שאצרתי לצד מיכל שכנאי (בתערוכה זו השתתפו גם גרי גולדשטיין, ראובן זהבי, מיה מוצ׳בסקי פרנס, ניצן מיוסט, דניה צ׳למינסקי, מוש קאשי, שוש קורמוש)

חגית: ומשם עשית עוד מעבר, לכיוון האמנות הפיגורטיבית

סיגל: כשסיימתי את לימודיי בשנקר התחלתי לקחת קורסים בבית לאמנות ישראלית, כדי להעמיק את היידע שלי באמנות המקומית. שם התחיל התהליך שהוביל לתערוכה הנוכחית. אחרי כמה קורסים החלטתי ללכת ללמוד גם בתוכנית לאוצרות של הבית לאמנות ישראלית

חגית: הפתעת! אני לא מכירה הרבה שעשו דאבל לימודי אוצרות

סיגל: נכון. נדמה לי שאני היחידה 😊 וגם שם היה פרויקט גמר, האוצר רון ברטוש היה המנחה שלי. הראיתי לו תיקיה ובה שלושה דימויים: של נירוואנה דבאח, סמאח שחדה ופאטמה שנאן, ואמרתי שיש לי עניין שלא הצלחתי עדיין לנסח לעצמי לגמרי מה הוא, אבל מעניין אותי לחקור.

לא ידעתי אז על האולד מאסטרים ו־Reclining Nude, על תאוריות פמיניסטיות, לימודי מגדר וכו׳. ולכן נרשמתי לסמינר הקיבוצים – לחוג לאוריינות חזותית – כדי להשלים ולהבין את כל הידע התאורטי שעליו נסמכתי באוצרות התערוכה. ובימים אלו אני כותבת תזה שהביטוי החזותי שלה הוא התערוכה

חגית: באמת מסלול מפותל ולא רגיל 🙂 ועל המחקר לתזה זכית בפרס העמותה לחקר נשים ומגדר. כל הכבוד. בנימוקי הבחירה כתבו חברות העמותה לחקר נשים ומגדר: התערוכה בוחנת את עבודותיהן דרך הקונבנציה של דיוקנאות נשים שוכבות ועוסקת בסוגיות ייחודיות לקבוצות אלו, תוך תמיכה בייצוג מגוון המאתגר את ההדרה של קבוצות ומגזרים בדרך כלל לא מיוצגים בשיח האמנותי המקומי.

ספרי על המשתתפות בתערוכה?

סיגל: שלוש הציירות שציינתי – נירוואנה דבאח, סמאח שחדה ופאטמה שנאן; סופי אבו שקרה היא אדריכלית; ספא קדח, אמנית רב תחומית; ראידה אדון, שחקנית ואמנית רב תחומית; אמירה זיאן, צלמת. היה לי חשוב לא להישאר דווקא באזור של הציור הקלאסי הפיגורטיבי, ולהראות מדיומים נוספים

חגית: איך נולדה הכותרת – עדות מאוזנת? מה גילית בהקשר של העיסוק של נשים יוצרות מהחברה המסורתית בדמות השוכבת?

סיגל: הכותרת הגיעה בסוף. המילה ״עדות״ קשורה לשני הצדדים, האמן כמוסר העדות והצופה כבעל יכולת שיפוט מוסרית, עצמאית, להבין את מה שהאמן ביקש למסור לו. המילה ״מאוזנת״ נובעת מהמנח האופקי וגם כי הרגשתי שהאמניות ״מדווחות״ על התחושות שלהן או למעשה תובעות נראות ונוכחות במרחב בצורה מאוזנת.

כלומר: אין כאן הצטדקות או התייפייפות, זו ההרגשה שעברה אלי מהדימויים. אמנות כשהיא טובה גורמת לצופה (ולי כמובן) לשאול שאלות, לנוע, להסתקרן. האמניות שבחרתי מציבות את עצמן במרכז הפריים (כמו שכתבת זה דיוקן עצמי אבל במופע אופקי ולא אנכי) ובכך הן למעשה נותנות לנו הצופה את התחושה שלא ניתן לעשות להן רדוקציה או צמצום.

התערוכה התפתחה אצלי בראש כבר מעל שנתיים. היא הייתה צריכה להיות במרץ שנה שעברה, ונדחתה כמו כל לוח התערוכות אחרי השבעה באוקטובר. אבל מיכל שכנאי והאמניות היו איתי לאורך כל הדרך, מבלי לדעת אם התערוכה אכן תתקיים. ועל כך נתונה להן תודתי

חשבתי בהקשר זה על מופעים של התנגדות במחאות או הפגנות – המנח יכול לייצר אשליה של חוסר אונים, אבל האמניות למעשה מנהלות ״קרב מבטים״ ביקורתי כנגד ״המאסטרים״. כך אני רואה את זה

חגית: מבין השורות אני מבינה שהיו גם אמניות שהחליטו לא להציג כעת?

סיגל: התקופה אכן מאד קשה, יש אמניות שלא מוכנות להציג בארץ. אבל אני מתמקדת באלו שכן משתתפות בתערוכה. אני מאמינה באנשים ובנשים, ויצא ממני משהו פמיניסטי ברמה הפרקטית, ברמת הנוכחות היום יומית של נשים במרחב.

הקשר עם האמניות גרם לי להתקרב, לנסוע אליהן לסטודיו, להיפגש עם היועצת האקדמית לתערוכה ד״ר עאידה נסראללה, שגרה באום אל פאחם, לתקשר כל התקופה הזו – על אף המצב

חגית: האקטיביזם הפמיניסטי נולד יחד עם ההתעמקות באמנות?

סיגל: אני חושבת שזה היה תהליך של חיבור טבעי שלי כאישה, אחרי כ־25 שנה של שירות בארגון היררכי גברי במהותו. השרות שלי היה טוב, מאתגר ומאוד מעניין, כמו בסרט. יחד עם זאת, היותי אישה במרחב הגברי הזה השפיעה עלי

חגית: את מתייחסת לכך שבאמנות הקלאסית דיוקן האישה השוכבת (כמעט תמיד זו אישה) מצוייר על ידי האמן הגבר ומיועד לעין הגברית? בניתוח המקובל, יש בכך הבט של פסיביות, של החפצה ובעלות, של עדינות ושבריריות, להמשיך?

סיגל: את צודקת. בניתוח המקובל, ג׳ון ברג׳ר כתב על כך שגברים מתבוננים בנשים והן לומדות למשטר את עצמן בהתאם למבט החיצוני. לעומת זאת, אני מצאתי שהאמניות בחרו בצורה אקטיבית למצב את עצמן כך. הן מביימות את הסיטואציות ובוחרות במודע ליצור לעצמן נראות משמעותית ועצמאית במרחב, ובכך הן מתנגדות למוסכמות וקוראות לשינוי מערך הכוחות המסורתי. חשבתי בהקשר זה על מופעים של התנגדות במחאות או הפגנות – יותר קשה לפנות מוחים ששוכבים על האספלט

חגית: הפוך על הפוך?

סיגל: המנח יכול לייצר אשליה של חוסר אונים, אבל האמניות למעשה מנהלות ״קרב מבטים״ ביקורתי כנגד ״המאסטרים״. כך אני רואה את זה. ועדיין הן עושות את זה בצורה עדינה, כמו למשל בציורים של נירוואנה דבאח ומאי דעאס

חגית: ויש לך תובנות, למה דווקא הן מציירות את עצמן כך? נראה שבמידה מסויימת זו כבר ״מסורת חדשה״ בקרב יוצרות דרוזיות וערביות בישראל

סיגל: המחקר שלי בשלב זה לא השוואתי. אני מכירה עבודות של אנה מנדיאטה (קובה), מונה חאטום (לבנון) וללה עסאדי (מרוקו) שהן מדור אחר, ילידות שנות החמישים, וגם הן עשו שימוש במנח הגוף הזה, האופקי ובגוף שלהן עצמן, כחלק מביטוי של חוויות הגירה. בהקשר המסורתי אני חושבת שכשהתחלתי להבחין בדימויים, אמרתי לעצמי שאני מכירה מוטיבים שונים כמו הצבר והשטיח, אבל לא הכרתי מוטיב כזה של מנח אופקי וזה סקרן אותי

חגית: בחברות מסורתיות נשים צריכות להבקיע דרך מבעד לשכבות רבות של משטור והסתרה. קודם כל במעגל המשפחתי והקהילתי הקרוב, אחר כך בחברה הכללית ובכלל זה בעולם האמנות. כל האמניות שאת מציגה הן כאלה שזכו להכרה? שחשות ביטחון בדרכן המקצועית? במקומן החברתי? איך הסיפורים שלהן באים לידי ביטוי בעבודות?

סיגל: כולן אמניות פעילות, שלמדו במוסדות כמו אורנים, המדרשה, אוניברסיטת חיפה ובצלאל. חלקן זכו גם להכרה בינלאומית. האם הן מרגישות הכרה ובטחון? זה אני לא יודעת. ספא קדח, לדוגמה, משתמשת במידת גופה שלה בעבודה, שמסמלת געגוע לילדות ולמסורות שקיבלה מהוריה (האם כתופרת והאב כחקלאי).

פאטמה שנאן נוהגת למקם את עצמה במנח אופקי במקומות שונים – בעבודת הווידאו ״שטיח ודיוקן עצמי צף״ היא מרחפת מעל שטיח במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, משוחררת ממחויבות למקום ולמסורת. העבודות של ראידה אדון, מעבר ליופי ולכנות שבהן, גרמו לי להבין את חשיבות הסאונד בחלל. יש דברים שאי אפשר ללמוד במסגרות שונות אלא רק בפרקטיקה ושתי העבודות שלה שמהדהדות אחת את השנייה הביאו מבחינתי את התערוכה לממד אחר

חגית: לקראת סיום, עכשיו שהתערוכה מוצגת – מה הדבר הבא על שולחנך?

סיגל: קטלוג התערוכה – שאמור לצאת בקרוב, ואחריו – אני מתעתדת להגיש הצעה לתערוכה לביאנלה שתתקיים בירושלים בשנה הבאה, שעוסקת בארעיות באופן שיכול לנסוח בנו תחושה אופטימית יותר, כי הכול זמני…

---

עדות מאוזנת – דיוקן האישה השוכבת כקריאת תיגר
אוצרת: סיגל כספי
משתתפות: סוהיילה אבו הדבה מונייר, סופי אבו שקרה, ראידה אדון, נירוונה דבאח, מאי דעאס, אמירה זיאן, ספא קדח ופאטמה שנאן
הגלריה במרכז ההנצחה קריית טבעון
נעילה: 14.6