כל מה שחשוב ויפה
גלית גאון בפתיחת גלריה רוזן, שנקר, יולי 2023. צילום: אמנון חורש
גלית גאון בפתיחת גלריה רוזן, שנקר, יולי 2023. צילום: אמנון חורש

גלית גאון: אוצרות משמחת את הלב ומעניינת את הראש

כמי שמאמינה בהתחדשות מתמדת, התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בשנקר, בראשותה של גלית גאון, מתעדכנת בכל שנה

פורטפוליו בשיתוף התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בעיצוב


חגית: בוקר טוב גלית. כמה טוב שיש לנו הזדמנות לשוחח בתוך המרוץ. ימים לא קלים. אפשר לשאול מה שלומך?

גלית: ימים ארוכים מאוד, עצובים מאוד, בעיקר לאישה אופטימית (ללא תקנה) כמוני. אני משתדלת לקום כל יום בבוקר ובכמה דקות לפני שהיום מתפרץ פנימה, מזכירה לעצמי מה התפקיד שלי, מה המלאכה שלי. משתדלת ללמוד לאזן את הצער עם עשייה חדשה

חגית: אני כבר שנים חושבת – איך היא מצליחה לעשות את כל הדברים האלה?… אני משערת שאופטימיות היא חלק ממרכיבי היסוד?

גלית: אני מאמינה שכן, ובטח גם הדרך שבה גדלתי בבית, המבט שמסתכל קדימה בתשוקה עצומה, חדוות גילוי וגם אחריות גדולה. סוג של DNA של אוצרות – מה יש, מה מעניין, מה אני מבינה מכל זה ומה יהיה כדאי לעשות מחר עם כל הדברים האלה שלמדתי. וגם, יש את מיקי, האיש שלי, שאמר די בהתחלה ״לכי, לכי תעשי את מה שאת צריכה. אני כאן, תמיד כאן״

חגית: ואז יש לך עוד את העוז (והתבונה) לארוז את ״כל הדברים האלה שלמדת״ וללכת ללמד אחרים. מפיצה את הבשורה

סדנה עם פרופ' אגניישקה יעקובסון. צילומים: מ"ל

סדנה עם פרופ' אגניישקה יעקובסון מפולין. צילומים: מ"ל

שעור בעיצוב קטלוגים עם קובי פרנקו

שיעור בעיצוב קטלוגים עם קובי פרנקו

גלית: כשאני חושבת על זה, אני מלמדת, או נמצאת בפוזיציה הזאת של מורה, כבר המון שנים. התחלתי ללמד ב׳אסכולה׳, בית הספר לעיצוב שהקימו מנו רפופורט ואופיר פז אי שם בתחילת שנות התשעים. והזמינו אותי להיות האוצרת של ׳גלריה אסכולה׳ אבל גם ללמד, לכתוב תוכניות לימודים, לחשוב על התפקיד של ״בית ספר לעיצוב״ מה זה אומר

חגית: יפה אמרת: מה זה אומר בית ספר לעיצוב… ואח״כ מה זה אומר לעשות מוזיאון עיצוב, ובפאסט פורוורד להיום – מה זה אומר מסלול לימודי אוצרות בעיצוב. כי לשם כך התכנסנו – לדבר על התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות, במסגרת לימודי החוץ של שנקר, תוכנית שיסדת ואת מובילה זו השנה השמינית

גלית: כאן מגיע הקרדיט לעודד חי, ראש היחידה ללימודי חוץ, שיזם ותמך, וכתב איתי אינספור מסמכי חזון שליוו את הקמת התוכנית. את השם המציאו יחד עודד והמעצב להב הלוי שגם עיצב את הלוגו והמודעה הראשונה. השנה, לומדת כיתת ׳אוצרות #8׳ ובימים אלה נרשמים ונרשמות אחרונות הסטודנטיות ל׳אוצרות #9׳, זה אומר – שמונה שנים של הוראת המובן לי מאליו – מה זה אוצרות באופן כללי ואוצרות לעיצוב באופן מדוייק יותר

תוכנית הלימודים מתעדכנת בהתאם לקבוצה הלומדת, והיא מורכבת מארבעה פרקים – בדומה למתודה של אוצרות של תערוכה. התבוננות | העמקה |תכנון | יישום

זוהי תוכנית שמכוונת להניע לפעולה בשדה העיצוב הרחב, ובשדה האמנות המקומית. היא מעודדת פעולה, עשייה, יזמות, מפגשים ולמידה, לצד כתיבה. היא מגיבה אל הנעשה בשדה

חגית: גילוי נאות: יש לנו, לשתינו, היסטוריה של היכרות וידידות ארוכה, כך שהשיחה הזו יכולה בקלות להפוך ל״חיים שכאלה״. נזכיר רק שהיית האוצרת הראשונה ושותפה לייסודו של מוזיאון העיצוב חולון; ניהלת את המוזיאון ובמקביל את מוזיאון הקריקטורה והקומיקס במשך עשור, וגם היום – לצד המסלול לאוצרות שיסדת ואת עומדת בראשו, את עוסקת בפועל באוצרות וגם מובילה את צוות הנהלת פרסי העיצוב של מרכז אדמונד רוטשילד

גלית: אני מאמינה גדולה בשינוי, בעדכון, בעירנות מקצועית ולכן אני ממשיכה לאצור לפחות שלוש תערוכות בשנה. לפגוש מעצבים ומעצבות בסטודיו, להקשיב לשיחות, כנסים, הרצאות, פודקאסטים, ובעיקר ללמד באקדמיה יוצרות ויוצרים צעירים מאוד. כדי לא לאבד את הקשר לכאן ועכשיו

סיימתי את הקדנציה שלי אחרי עשור בחולון, במהלכו קמו באמת שני המוזיאונים – לעיצוב ולקריקטורה ולקומיקס. זו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה מחד, והיה צריך להתמסר אליה באופן מלא מאידך. שום דבר שקרה בחולון אינו מובן מאליו והוא תוצאה של עבודה בצוותים מעולים לא גדולים (וניהול, מאוד מאפשר של אלון ספן, כיום מנהל מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב, ובשעתו היה מנכ״ל מתחם המדיטק בחולון)

חגית: ומכיוון שאת ממשיכה ללמוד – את גם חייבת לעשות כל פעם משהו חדש. אז מה השתנה בתוכנית לאוצרות בשמונה השנים? או במלים אחרות – מה חדש?

גלית: כל שנה התוכנית קצת אחרת. החוזקה שלנו – של תום כהן (בוגרת המחזור הראשון בתוכנית, שהצטרפה לניהול והפכה ליד ימיני) ושלי – היא ביכולת לעדכן את תוכנית הלימודים בהתאם לקבוצה הלומדת, לידע המוקדם שאיתה הגיעו, לאנרגיה שלהןם. התוכנית מורכבת מארבעה פרקים – בדומה למתודה של אוצרות של תערוכה. התבוננות – למידה – חקר | העמקה, בחינה, בחירה, כתיבה | מיפוי, צמצום, דיוק תכנון | יישום, חלל, צבע, אור, תקשורת, קהל

זוהי תוכנית שמכוונת להניע לפעולה בשדה העיצוב הרחב, ובשדה האמנות המקומית. היא מעודדת פעולה, עשייה, יזמות, מפגשים ולמידה, לצד כתיבה. אבל היא בהחלט לא ממוקדת בכתיבה ביקורתית או מחקרית, אלא מגיבה אל הנעשה בשדה.

חשוב לנו שהמרצות והמרצים שמגיעים אלינו יהיו רבים וטובות, כך שאחרי שנה של לימודים, התמחות ופרויקט גמר (אמיתי – בחיים עצמם) יכירו הסטודנטיות והסטודנטים באופן אישי את מי שמובילות, נוכחות, פועלות ופועלים היום בשדה. פרויקט הגמר בתוכנית הוא התערוכה הראשונה ולא האחרונה שייאצרו. הקשרים, ההיכרות, הכלים בארגז הכלים שקיבלו – נמצאים בשימוש מיידי

קהילה שהולכת ומתרחבת

חגית: כמה לומדות/ים בכל מחזור?

גלית: בין 25 ל־27 משתתפים. ה״ניוז״ הוא שבשנה הבאה התוכנית עוברת מפורמט של יום בשבוע מצהרים עד ערב, לתוכנית של לימודי יום🌞

חגית: וזה משפיע על אופי קהל היעד?

גלית: לא. גם כך, מי שמצטרפות ומצטרפים אלינו, צריכים לפנות יום, זו לא ״תוכנית העשרה״ אלא מהלך מחייב ואינטנסיבי. אתמול, בסיום של יום ארוך בו קיימנו סדנא אקטיבית של ׳תליה בחלל׳, ניגש אלי המעצב קובי סיבוני (הלומד בתוכנית), שביומיום שלו גם שותף לתערוכות רבות, כמציג, כתולה ומעצב חלל, ואמר ״את יודעת, בכלל לא דמיינתי עד כמה התוכנית תזיז אותי מהמקום הנוח שלי כמעצב ותצליח לעדכן, לסדר וללמד אותי דברים שחשבתי שאני כבר יודע״.

אותי זה מאוד מרגש. כי זו בדיוק הכוונה – לא למחוק את הידע המוקדם של מי שהגיעו, אלא לאפשר להןם נקודת מבט חדשה, מעודכנת, מדוייקת. לחדד את כלי העבודה, הטכניקות לערער את התבניות ה׳רגילות׳.

בכל קבוצה יש מגוון כל כך מעניין של משתתפות ומשתתפים – ודי מהר, כל קבוצה כזאת הופכת ל׳חבורה׳ מקצועית. ביקורים משותפים בתערוכות, נסיעות משותפות לראות פרויקטים של בוגרות ובוגרים. יש באופי האינטרקציה משהו מאוד נדיב, שיתופי וחיובי

חגית: זה חלק מהייחוד של התוכנית (אם מותר לגלות), שהיא קצת ״מלון קליפורניה״ – הבוגרות.ים מסיימים את הלימודים, אבל אף פעם לא עוזבים את הקהילה שרק הולכת ומתרחבת

גלית: ואיזה מזל שזה ככה

סדנה עם פרופ' דניאל צ'רני (לונדון)

 

שיעור עם נורית גושן, ראשית תרבות חומרית

חגית: בהחלט. מה עוד?

גלית: בעוד חודש יעלה לאוויר אתר התוכנית – שבו החלטנו שלא נספר על… אלא נאפשר לכל אחת ואחד מהבוגרים והבוגרות לנהל את הדף שלהם; להציג שם את התערוכות שהיא מבקשת לחשוף. זה נולד מצורך, כי אנחנו כבר לא מצליחות לעקוב אחרי כל העשייה שלהן! ואני כל כך שמחה על מה שהן עושות – הנוכחות שלהן ניכרת ולכל אחת יש כתב יד אוצרי אחר – תענוג

חגית: זה קשור גם לפעילויות שאתן עושות, שפתוחות ומזמינות את אותה קהילה. אני חושבת שזו ראייה מאוד נכונה של הנושא – כי אוצרות מחייבת סקרנות, פתיחות, למידה ואפילו הייתי אומרת התרגשות

גלית: אין ברירה אחרת. סקרנות, פליאה, מעורבות, למידה, הקשבה, הקשבה, הקשבה, התבוננות, גילוי, הנאה ואז עריכה ומיון, דיוק וחידוד. ובסוף בסוף – המעבר המרתק כל כך בעיניי – מהנייר לחלל. מרעיון לקירות ותאורה, חוויה מרחבית, חושית, אינטלקטואלית

חגית: בהסתכלות על השנים האלה – ולמעשה על עוד הרבה שנים אחורה – מאיזיקה גאון, אביך, האוצר המיתולוגי שייסד את המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל; עבור בשנותייך במוזיאון העיצוב ועד לשמונה שנות התוכנית – תוכלי לשים את האצבע על כמה נקודות מפתח של שינויים, לצד הצמתים שבהם את פוגשת את השדה?

גלית: זה חמישים שנה, מפתיחת המחלקה במוזיאון ועד היום. אלפי אלפי תערוכות. אני לא חושבת שדיברנו על זה עדיין, אבל במרכז לחקר העיצוב אנחנו עובדות כעת על אוסף תערוכות העיצוב בישראל

חגית: התפרצתי לדלת פתוחה, אם כך J אבל בואי נתמקד באוצרות: העולם שונה היום – מהרבה בחינות. יש לנו דיגיטל/ וירטואל/ AI, ובכל זאת – בתערוכה אנחנו מחפשות את היידע (האינטלקטואלי) ואת החוויה (החושית, רגשית, בלתי נעזרת). עד כמה, אם באמת, האוצרות השתנתה?

גלית: השינויים המעניינים ביותר הם אלה שמסמנים את הפתיחות של השדות ש״נכנסו למוזיאון״ או לגלריות – לדוגמה, טקסטיל וצורפות עכשווית, שבמשך עשרות שנים תוייגו כחלק מתצוגות אנתרופולוגיה, הפכו להיות חלק מתערוכות עיצוב (ואמנות) עכשוויות. דרך זה אני מאמינה שגם הובילו לפרויקטים כמו קיר הטקסטיל המופלא של גלי כנעני בספריה הלאומית.

תשומת הלב, כמו ההגדרות, נעו והשתנו בחמשת העשורים האלה, ממלאכה לעיצוב ומשם לקראפט ול׳דיזיין ארט׳; מ׳גרפיקה שימושית׳ לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית. או כיום ההגדרות החדשות שעוסקות במרחב הדיגיטלי. אותם שינויים קרו לעיצוב תכשיטים, אופנה, זכוכית וקרמיקה, ריהוט ובעיקר, לכתיבה והמחקר אודות עיצוב.

וזה בעיניי החשוב ביותר. הכתיבה, המחקר, הנכחת היצירה עבר־הווה־עתיד. השנה ספרנו יותר מעשרים דוקטורנטיות ודוקטורנטים בתחמי העיצוב בארץ. היית מאמינה?

ככל שהשדה משתנה, מתפתח, מתעדכן, מתגבש, מתפרק 🙂 כך גם האוצרות שפועלת איתו, לצידו ובעקבותיו. מה שלא משתנה, לפחות כפי שאני רואה את זה, הוא התפקיד שלנו

אין דרך אחת

חגית: את אולי מספיקה הכול – אבל איך את מצליחה לטעת בתלמידות.ים שלך תחושת בטחון? איך לא להיות ב־FOMO תמידי, ולדעת לוותר, להירגע, להתמקד? (אני עושה פה תרגיל – מנסה לשאוב ממך את המתכון הסודי)

גלית: פיווו, לא בטוחה שאני יודעת להשיב על זה. אנסה. ראשית – כן כן, חיים בתוך FOMO מתמשך, אבל בלי התסכול. בידיעה שזה זרם אין סופי שיש בו מקצבים שונים, ובורות מסוכנים ובשוליים מים עומדים ועכורים. אבל זה נהדר ללמוד שאין דרך אחת לשחות, לפעמים צפות בנחת לפעמים בחתירה עיקשת, לפעמים כמעט טובעת. האתגר הוא להישאר וללמוד למיין את מה שחשוב לי (כל אחת לעצמה). ואז הבהלה מתחלפת בהנאה.

ללמוד ליהנות מתערוכות מצויינות שעשו אוצרות אחרות ולפרגן (גם אם בלב אני אומרת – אוף אני רציתי לעשות את התערוכה הזאת)

חגית: את יודעת מה – גם זה שיעור. יש משהו באקלים הישראלי (חברתי/מקצועי) שבו פרגון ואהדה קולגיאלית לא עוברים טבעי, ואני חושבת שאנחנו (גם אני, בצניעות) משנים בעבודה יומיומית

גלית: להקשיב, לבחור, לדייק, ובעיקר, לחיות בהכרת תודה שזה מה שאני עושה, גם אם זה מתיש (מאוד) מורכב (תמיד) מסובך רגשית (אין דרך אחרת). לנשוף החוצה את המתח, התסכול והפחד. אולי הפעם הראשונה שהבנתי את השיעור הזה הייתה בהודו, כשלקחתי חלק בצוות שתכנן את המוזיאון הלאומי הטיבטי בדראמסאלה, והנזיר שליווה אותי בשבועות שהייתי שם חזר שוב ושוב ואמר But it is not about you

חגית: זה שיעור כל כך חשוב

גלית: אני יודעת היום שלא הבנתי אותו עד הסוף, אבל הרגשתי שמה שהוא אומר לי בעצם, שזה לא ״שלי״ המוזיאון, התערוכה. במקומות האלה אני נמצאת כדי לאפשר לכל הידע והניסיון שלי לעמוד לרשות התערוכה, היוצרת, הגלריה, המוזיאון. לכן אולי קשה לי להגיד לא, ובטח בזמן הנוכחי

חגית: זה כבר נושא לפגישה נפרדת (אצל הפסיכולוגית 🙂 אבל אין ספק שהעשייה מקבלת משנה תוקף, בהיבט של הקלה, נשימה, ריפוי.

לקראת סיום בואי נדבר על המפגש של עיצוב עם קהל. פעם היה נהוג לחשוב שהיתרון והחשיבות של עיצוב – שהוא מכוון לדברים שימושיים ומעשיים בעולם. בעיסוק באוצרות, אנחנו מדברות בעיקר על מה שיצירתי, אמנותי, תערוכתי. זה לא סותר?

גלית: אני חושבת שאין צורך בהפרדה. היא שייכת לאופן שבו רצינו בעבר לחלק את העולם כך שיהיה לנו נוח יותר להכיל, לכתוב, לחקור אותו. החיים אינם כאלה, אין הגדרה אחת, מילה אחת שמגדירה את תחומי היצירה או את היוצרות והיוצרים היום. הן פועלות ופועלים בחופש גדול יותר, רב תחומי, ״שימושי״ וגם ״לא שימושי״ גם מחקרי וגם אישי, גם ניסויי וגם לא. לכן אוצרות צרכה להגיב לשדה לחזק אותו ולא להכיל עליו הגדרות שאינן רלוונטיות יותר

אוצרות בשדה העיצוב – על המנעד הכל כך רחב שלו, יכולה להציג תערוכות מוצר סופי (ממוצרים תעשייתיים ועד חפצים ייחודיים ומחקריים) ויכולה להציג תהליכי עיצוב, מחשבות על עיצוב – מאמרים חזותיים וחומריים – תהליכי יצירה, שהם תמיד מאוד מעניינים. הקושי שאנחנו נתקלות בו, כאוצרות של ״חפצי יום יום״ הוא המעבר המורכב בין השימוש היום יומי (״יש לי כזה בבית״) להצבה המוזיאלית – שהייחוד שלה נובע מההקשר, השאלות, הרלוונטיות

חגית: אולי לסיום אבקש ממך את נאום המעלית: ״שלושה משפטים למי שמתעניינות.ים בתוכנית ולא יודעים מה לשאול?״

גלית: שאוצרות זה דרך חיים, לא צריך לעשות תערוכות כדי להיות אוצרת. אין דבר מעניין יותר, בשבילי, מתערוכה עשויה היטב – על כל ההיבטים שלה. ואולי הדבר הכי חשוב – שאף פעם לא משעמם – כי תמיד מאחורי הסיבוב נמצאת התערוכה הבאה, הרעיון הבא, המחשבה הבאה. והן מגיעות מהר (לפעמים מהר מידי).

ולגיטימי לכתוב שזה ממש ממש טוב לעור הפנים? כי אוצרות משמחת את הלב ומעניינת את הראש🫶🏻

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ליאת

    יש עודף אוצרות. כנראה מה שחשוב אצלן אינה ההבנה באומנות כי הטקסטים הפכו למבוי סתום ונפתל. חשובה יותר היכולת של האוצרות לקשרים עם הגלריות כדי להעמיד תערוכה. מצב עלוב ומבזה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden