מסע במקום: פאטמה שנאן מטשטשת את הגבולות בין האני לעולם

התמונה על מסך הווידאו בתערוכה ״מסע במקום״ של פאטמה שנאן מהפנטת. ים המלח, מרחוק ההרים, גבישי מלח צפים, תנועה עדינה של המים, ובלב התמונה צבעוניות מרהיבה לא מכאן. ערימה יפהפיה, כמעט מצויירת, של צמחיה שצפה על המים. צמחייה בלב ים המלח?

פתאום מופר השקט ואפשר לשמוע את הזרימה של המים. זרימה סוערת של המים. זה הרעש של המים או של הרוח שמניעה אותם? התנועה ממשיכה ולפתע מחווירים הצבעים, ממש אפשר לראות את הרף העין של החיוורון. זה הצל? זה אור היום שמשתנה? ושוב הרעש של המים. לרגע אפשר ממש להרגיש את הנשימה של המרחב.

מטקסט התערוכה ברור שהאמנית היא זו שנמצאת שם בתוך הצילום. היא צפה בים המלח שעות על גבי שעות, הפרחים צומחים מגופה. אני מתעכבת לנסות לראות אותה, אם לדייק את הגבול שבין המים לבינה, שבינה לבין ההתפרצות הזו של הטבע.

ואז ברגע מרהיב אפשר ממש להרגיש את הנשימה שלה עצמה. פתאום זה ברור, ככה נראית נשימה: המחזוריות של השקט שמופר, הסערה של הרוח, התנועה על המים, האור המתחלף. ברגע אחד הנשימה היא הדבר שמפעים את המרחב כולו, ברגעים אחרים המרחב נושא אותה על כפיו.

משהו בדמות על הבד או על מסכי הווידאו כמעט מסרב להיות מושא מבט של העולם, ובו זמנית מתבונן אליו בעיניים חקרניות ופקוחות. אילו דיוקנאות יפהפיים, מלאי עוצמה, ובו זמנית יש בהם חשיפות נוגעת ללב

מסך הווידאו הזה מוצב בסמיכות לשני מסכים אחרים. באחד מהם אפשר לראות את האמנית בלב הנוף הפראי של המכתש. התנועה שלה על הסלע, האחיזה בו, ההתבוננות, הדקיקות של הבגד שהיא לובשת – כל אלה הם כמעט מחול של ממש. זה לא מחול בנוף באיזו התפעלות רומנטית, הנוף הוא גם לא רקע והיא לא נבלעת בו. היא והמרחב כמעט נזהרים זו בזה, עושים מקום האחד בשביל השנייה. לאט לאט הולך ונבנה דיוקן יפהפה ושביר ומלא עוצמה של אישה.

במסך השלישי שנאן נמצאת באוקיינוס במיאמי. היא שוכבת בתוכו ספק ערה ספק ישנה, ספק טובעת ספק צפה. לרגעים האוקיינוס נראה יותר כמו אגם פסטורלי, ואילו ים המלח, ימה שהולכת ומתייבשת, נראה על המסך הסמוך ככמעט אינסופי.

שלושת המסכים האלה הם חלק מתערוכת היחיד של שנאן שמוצגת בארטפורט. זו תערוכה שמורכבת מעבודות וידאו ומציורים נפלאים, שבבסיסם עומדת פעולה שבוחנת את טשטוש הגבולות בין האני לעולם, בין הגוף המתכלה למרחב שבתוכו הוא מתקיים, ובין הרף העין של המבט להבנייה שלו את העולם.

כמו שמסבירה האוצרת ורדית גרוס בקטלוג היפה, הצנוע ומאיר העיניים: ״המצלמה לוכדת בעדשתה את התמונה המלאה, והיד האוחזת במכחול ממשיכה ומפרקת אותה לרכיביה הראשוניים: משיחות צבע קטנות ומדויקות, הבונות מהקווים הקטנטנים את הציור השלם.

״העבודה על כל ציור נמשכת חודשים ארוכים: עצירה וחזרה, הצטברות של משיחה לצד משיחה, של הזמן שעבר לצד הזמן הנוכחי. הנוף, המתהווה בסופו של דבר על הבד, הוא מוכר ולא מוכר, דומה ולא דומה לנוף המקורי. זהו ציור המתחקה אחר המציאות, אך אינו מתחזה לה; ציור המייצג את העולם כפי שהוא נראה בעיניה של מי שמבקשת לא רק להתבונן בו, אלא גם לקחת בו חלק פעיל״.

מרחב כמעט אימפרסיוניסטי

בסיפור שנרקם בין הציורים לעולם ובין הציורים למסכי הווידאו – יש רגעים מלאי עדינות ועוצמה. הבחירות של שנאן, נקודת המבט, התנועה של הגוף, החלקיות שלו, היחסים עם העולם – שום דבר בבחירות האלה לא צפוי ולא מובן מאליו.

לדוגמה, בציור הנהדר ״דמות בנוף 2#״, האישה שעומדת בו היא כמעט לעצמה, אי אפשר לראות את פניה, ובו זמנית היא לגמרי שם במלאותה. עמדתי מולו והתרגשתי מאוד. משהו בתנועה של הדמות, בלבדיות מלאת העוצמה, בעמידה שלה לא אל מול הנוף, אלא ממש בתוכו – תפס איזה רגע נדיר מלא חיוניות ויופי וחד פעמי.

או הציור ״יד־ים־זר״. כמה יופי אצור בתנועה הזו. אפשר לראות רק את הקצה של התנועה או של היד המחזיקה את הזר, אבל התנועה היא לגמרי שלמה. ההחזקה העדינה של הזר, התנועה שלו אל עבר הנוף, הצבעוניות שלו שכמעט נבלעת בו ובו זמנית עומדת לגמרי לעצמה.

העמידה של אישה מול עצמה, הנוכחות שלה עצמה שממלאת את הבד (ציורים שמצוירים בשמן על פשתן מוצמד לעץ) או את המסכים – היא כמעט מטלטלת. הדמויות הניבטות מהן, ההתבוננות בהן, הן כמעט הדבר ההפוך מהתבוננות במודל או בדמות קרובה.

כשהתבוננתי בחלק מהדמויות, כשהן שוכבות או עומדת והשיער שלהן מתפזר אל הנוף או על התמונה עצמה (כמו בעבודות ״דיוקן עצמי עם פרחים״ או ״דמות בנוף״), חשבתי על הדמויות של אביגדור אריכא. נזכרתי בדיוקנאות הנפלאים והחיוניים של בת הזוג שלו, חשבתי עליהם וחשבתי על ההבדל או על הכוח בדיוקנאות העצמאיים של שנאן.

הציורים שלה הם כמעט התרסה: כשהיא כורעת בעבודה ״דמות בנוף 2״, או כשהגבולות שבינה לבין המרחב מטשטשים באחד הציורים ״ללא כותרת״, כשהיא צפה בים המלח ואפשר ממש להרגיש את הנשימה שלה ולהמשיך לנסות להבחין בקווי המתאר של הגוף, או כשהיא בלב המכתש היא עומדת שם לעצמה במלואה.

משהו בדמות על הבד או על מסכי הווידאו כמעט מסרב להיות מושא מבט של העולם, ובו זמנית מתבונן אליו בעיניים חקרניות ופקוחות. אלו דיוקנאות יפהפיים, מלאי עוצמה, ובו זמנית יש בהם חשיפות נוגעת ללב.

ולסיום, המרחב עצמו. המרחב בציורים ועל מסכי הווידאו – הים, המדבר, חורשת העצים – הוא כל כך חי ויפה. יש בחלקו משהו כמעט אימפרסיוניטי, ובו זמנית שנאן לא מתפתה להתפעלות הכרוכה בהתבוננות הזו. המרחב הוא חד פעמי, מפורק, חיוני, משתנה, מתכלה, ואי אפשר להחזיק בו.

---

פאטמה שנאן | מסע במקום
אוצרת: ורדית גרוס
ארטפורט, העמל 8, תל אביב
נעילה: 7.6