ביקורת מתוך הזדהות: ״הציור כסוכן כפול״

גופי היצירה של שלוש האמניות העכשוויות סמאח שחאדה, פאטמה אבו רומי ופאטמה שנאן הם אלה שעומדים במרכזו של ״הציור כסוכן כפול״, ספרה החדש של רות אופנהיים (הוצאת מרסל לקידום אמנות ותרבות). הספר הוא גלגול של עבודת התזה שכתבה אופנהיים בתואר השני בתכנית לאמנות בינתחומית באוניברסיטת תל אביב – תזה שעבדה עליה למעלה מארבע שנים, ועוד כשנתיים נוספות הוקדשו להפיכתה לספר.

אופנהיים, אוצרת וחוקרת, היא בוגרת התואר הראשון והשני באמנות חזותית – את שניהם עשתה בניו יורק. בשנת 2011 חזרה לישראל והתמקמה בצפון הארץ. ״מצאתי את עצמי עוסקת יותר במוסדות אמנות מאשר עושה אמנות בעצמי״, היא מספרת.

״עבדתי במוזיאון וילפריד ובגלריה אום אל פחם, שם פגשתי גם באופן מעמיק את העבודות של שלוש האמניות האלה. הבנתי שאני לא רוצה להיות אמנית יוצרת, אלא לעסוק באוצרות וליווי אמנים. לאקדמיה נכנסתי בחזרה בדלת האחורית, בלי רקע מבוסס בכתיבה אקדמית״.

בהקדמה לספרה מספרת אופנהיים על המפגש שהוביל אותה לבחירת הנושא, עת הוצגו בשנת 2015 בגלריה באום אל פחם מקבץ תערוכות: בקומה התחתונה תערוכות יחיד לכרים אבו שקרה ולנידאל ג׳ברין, ובקומה העליונה הוצגה תערוכת יחיד ראשונה של שתי אמניות צעירות בוגרות מכללת אורנים – סמאח שחאדה ופאטמה שנאן. ״חווית המעבר בין שתי הקומות, העליונה והתחתונה, הפתיעה אותי״, היא כותבת.

״אי אפשר היה להתעלם מההבדל באווירה, במבט ובביקורת שהוצגה בכל אחת מהקומות. בקומה הראשונה הציגו הציירים, כל אחד בדרכו, ציור כהה ודחוס בסימבוליזם של זהות פלסטינית אבודה וחיפוש אחריה, ואילו בקומה העליונה הושמע קול אמנותי שנחשפתי אליו לראשונה – ציור צבעוני או רישום בעיפרון בממדי ענק; ציור ריאליסטי, וירטואוזי, כזה החושף אט אט לפני הצופה את הסמליות הטמונה בו.

״הגברים עסקו בביקורת כלפי חוץ ובזהות לאומית, ואילו הנשים הצעירות עסקו קודם כל בביקורת כלפי פנים – על ואל חברתן שלהן; ביקורת מגדרית שביקשה לחשוף את המורכבות הטמונה בריבוד הזהויות שהן חוות כנשים, כאמניות וכנשים אמניות בחברתן השמרנית״.

זה לא שאני מגלה אותן לעולם. אבל היתה הרגשה שדווקא מהמקום האקדמי, אין כמעט כתיבה עליהן – או על אמנות פלסטינית בכלל – ואנחנו עדיין חיים בעולם שבו לאקדמיה יש משמעות והיא מעניקה ערך ליצירה

מתוך ההבחנה הזו יצאה אופנהיים למחקר, שלא היה חף מספקות וחששות. ״המקום שבו היוצרות האלה יושבות הוא האזורים הכי רגישים, ולא מעט עסקתי במקום שלי כיהודיה שכותבת עליהן. אבל בתחילת הדרך קיבלתי טיפ מד״ר טל בן צבי שליווה אותי לאורך הדרך: היא אמרה שאני כותבת על האמנות שלהן ולא עליהן.

“אמנם אי אפשר לגמרי להפריד, אבל העבודות הן מרכז הספר וזהו חקר. יש לי רשות וזכות לכתוב עליהן כמו שהעבודות שלהן יכולות להיות מוצגות בפניי במוזיאון אנחנו חלק בלתי נפרד מאותו שדה אמנותי ותרבותי. במהלך הדרך כמובן שהמשכתי לבדוק את עצמי כל הזמן, לוודא שאני לא חוצה גבולות וגם לתת לא.נשים שהרגישות החברתית והפוליטית שלהם גבוהה לקרוא, כדי לראות שאין לי נקודות עיוורון״.

הבחירה בשלוש האמניות הספציפיות האלה היתה בעקבות העובדה שזיהתה בהן מאפיינים זהים. ״שלושתן בוגרות אורנים, שלושתן נשארו להתגורר ולעבוד באזור הגליל, קרוב למקום שבו הן גדלו. באותה התקופה זיהיתי שבכל שנה יוצאות מאורנים עוד ועוד ציירות ריאליסטיות (וגם ציירים), כולל שלוש זכיות רצופות בפרס שיף של בוגרי בית הספר. במשך תקופה מסוימת בית הספר הביא את הסגנון הזה קדימה והעניק לו לגיטימציה יותר מבתי ספר אחרים.

״פאטמה אבו רומי היא אמנם מעט מבוגרת יותר מהאחרות והחלה להציג מוקדם יותר, אבל היתה לי הרגשה שהיצירה שלהן בטווח של אותן השנים כללו נושאים מסוימים שהיו קיימים אצל שלושתן ומקבלים מענה בסגנון של הציור״.

העבודה נעשתה בשיתוף איתן?

״לצורך עבודת התזה ראיינתי את שלושתן בשאלון של שאלות זהות, שעסק יותר בנושאים שקשורים ברקע המשפחתי שלהן ובדרך שבה בכלל הגיעו ללמוד אמנות. מתוך זה התחלתי לנתח את העבודות. התבססתי יותר על ספרות אקדמית מעל שיחות איתן, ואת ההשלכות החברתיות והאנתרופולגיות הבאתי מתוך כתיבה אקדמית קיימת – חלקה על ידי חוקרים פלסטיניים, חלקה מתוך קטלוגים ועוד.

״לאורך השנים הייתי איתן בקשר די קבוע, בעיקר לטובת פרטים על עבודות וכדי לוודא שאני מבינה נכון ניואנסים תרבותיים. אבל לא ניהלתי איתן שיח כמו שקורה לדוגמה בין אוצרת ואמנית בתערוכות, כי רציתי לאפשר מרחב. לאורך כל הדרך הן ידעו מה קורה, אבל תהליך המחקר לא היה שיתופי״.

אסטרטגיית עבודה

כל אחד מהפרקים בספר סובב סביב תמה תיאורטית מרכזית, שמשמשת כקו מנחה להצגת עבודות של כל אמנית ולניתוחן. הפרק הראשון עוסק בחילוף תפקידים; השני באמביוולנטיות כאסטרטגיה; השלישי מציג יחסים בין פנים לחוץ כחלק מהקריאה הפמיניסטית לטשטוש גבולות בין הציבורי לפרטי; והפרק המסכם עוסק ביצירות עכשוויות יותר, שלא נכללו בעבודת התזה המקורית.

״כשהתחלתי לכתוב שלושתן כבר היו אמניות מצליחות. היה לי ברור שהן לא צריכות אותי והן יצליחו גם בלעדיי – העבודות שלהן נמכרות, הן מציגות בתערוכות בארץ ובעולם ונמצאות באוספים חשובים. זה לא שאני מגלה אותן לעולם. אבל היתה הרגשה שדווקא מהמקום האקדמי, אין כמעט כתיבה עליהן – או על אמנות פלסטינית בכלל – ואנחנו עדיין חיים בעולם שבו לאקדמיה יש משמעות והיא מעניקה ערך ליצירה.

״הבחירה היתה לבוא ולהגיד שיש פה משהו שהוא מעבר לעיסוק חד פעמי של היוצרות האלה, אלא נושאים שכל אחת מהן תוקפת שקשורים לחיים שלה, לסביבה שלה. האמנות מציפה כל הזמן את הבלתי־אפשריות, את העובדה שהדברים הם מאוד לא פתורים״.

גם מבין כלל האמניות הפלסטיניות שעובדות בישראל, אומרת אופנהיים, האמניות האלה יוצאות דופן. ״אצל אמניות כמו אניסה אשקר או חנאן אבו חוסיין, הביקורת היא ישירה, אין יור פייס. היא מוטחת בנו כצופים בכל הכוח. אצלן יש מהלך אחר, לא כי הן תכננו כזה אלא כי זו הדרך היחידה שלהן בעיניי להביע בה ביקורת.

הן קודם כל מבקרות את המקום שממנו באו, אבל גם כשהביקורת מופנית כלפיי וכלפייך, היא לא מוטחת בפרצוף אלא קורית ממקום שקודם כל מייצר הזדהות, השתאות מהכישרון. זו ממש אסטרטגיית עבודה. אם הן יבחרו צד – ולא משנה איזה צד – הן יאבדו המון״.

הפיתוח של התזה האקדמית לספר הוא כזה שארך, כאמור, למעלה משנתיים, ונעשה בשיתופו של המעצב נעם שכטר (״חבר טוב שחולק איתי אידיאולוגיות דומות, וגם אדם שמבין ספרים בצורה עמוקה״), שעבד עליו יחד עם מעצב נוסף – עמית איילון. הוא תורגם כולו לערבית ויצא לאור בהוצאת מרסל לקידום אמנות ותרבות, הודות לתמיכות של מועצת הפיס, משרד התרבות ואוסף דובי שיף.

״המהלך של שינוי התזה שלי לספר קריאה היה לא קל. היה לי ברור שקצת כמו בפרויקטים של אמנות, אני מעניקה לנעם שכטר את הטקסט והוא הופך אותו לאוביקט, ולא רק מעצב אותו. הוא העניק לו נופך נוסף שלא קיים בטקסט. ההחלטה על התרגום לערבית התקבלה הודות לתמיכה שאפשרה את זה, והשאלה איך משלבים את שתי השפות יחד הפכה להיות לא רק שאלה עיצובית, אלא גם קונספטואלית״.

התוצאה היא ספר שערוך ומעוצב בתפישה היברידית: הוא משלב מחקר אקדמי השוזר כמה תחומים – תולדות האמנות, תיאוריות מגדר, תיאוריות פוסט־קולוניאליות ועוד. הוא הודפס בבמהדורה דו־לשונית – עברית־ערבית, כששתי השפות מופיעות זו לצד זו בעימוד טורים/

״העיצוב שנעשה מאפשר עוד חשיבה על מהלך הקריאה של הספר. יש בו הרבה דברים שמתכתבים יותר עם קריאה אינטרנטית, שזו הקריאה שאנחנו מורגלים אליה הרבה יותר היום, מאשר עם קריאה פיזית מסורתית של ספרים״.

מה אומרות האמניות על התוצאה הסופית?

״עוד לא כולן דפדפו בו פיזית. על פניו הן שמחות ומתרגשות. פאטמה אבו רומי תפתח בקרוב תערוכה במוזיאון הרצליה וייתכן שיתקיים במסגרתה אירוע יחד עם ד״ר יעל גילעת שאוצרת את התערוכה. ב־14.11 תתקיים גם השקה ראשונה וקטנה בת״א תרבות קרית המלאכה.

“אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה בלתי נסבלת והמציאות שבה הן חיות היא כנראה מוטרפת יותר מזו שלנו, אבל אולי זו אחת הסיבות שיציאה לאור של ספר כזה דווקא בתקופה כזאת היא חשובה אפילו יותר״.