אדם יקותיאלי: ״יש זכות ליצירה שלי רק כשהפונקציה שלה מתועלת להתנגדות״

ענבל: הי אדם, מה שלומך היום, ובכלל?

אדם: אני אישית בסדר, בשחיקה ותבוסתנות קיומית קצת. קשה לנהל שגרת חיים רגילה כשזוועות כל כך גדולות מתרחשות בעודנו מדברים, אבל בחיים הפרטיים אני בסדר. מה שלומך?

ענבל: מנסה לבודד את עצמי מהחדשות במידת האפשר, אבל לא תמיד מצליחה, וזה קשה מאוד. משתדלת להתרכז באמנות.

האמנות שאתה עושה מגיבה למציאות. אתה מצליח לעבוד בלי להיות מוצף?

אדם: לא ממש. נבלעתי לתוך זה באופן מוחלט. יצירה מרגישה לי קצת טריוויאלית בזמנים אלה ובאופן כללי אני לא ממש מצליח ליצור. אני נמצא באיזשהו מצב ביניים כזה, הוויה אחרת שבה המציאות זולגת לכל אקט – אמנותי או יומיומי. אני מנסה להבין מה אני אמור בתור אינדיבידואל ואמן לעשות ברגע היסטורי קריטי כזה, ולעיתים משותק מהמחשבה. ההפרדה בין אמנות לפעילות פוליטית או אקטיביזם הצטמצמה ונהפכה למשהו אחר, חדש

ענבל: למה אתה מתכוון? מה חדש?

אדם: בזמן שלאמנות יש אפשרויות לגישה רגשית אחרת, הדחיפות של הרגע הזה מבקשת מאיתנו ליצור כלים חדשים. בין אם אלה דברים שאני כותב, או הפגנות ופעולות שאני לוקח בהן חלק – אני מרגיש שיש זכות ליצירה שלי רק כשהפונקציה שלה מתועלת להתנגדות

ענבל: אתה מאוד טוטאלי, קשה לקחת את כל המשקל הזה על הכתפיים כאמן. נחזור רגע אחורה. הרקע לשיחה שלנו הוא הסרט שיצר עומר שמיר אודותיך ואודות היצירה שלך, ויוקרן בשבוע הבא בפסטיבל דוקאביב. איך נולד הסרט הזה?

אדם: במשך שנים תיעדתי את הפרויקטים שלי – את המפגשים שלי עם משתתפות.ים, את תהליכי עבודה ועוד. עומר, שהיה בזמנו סטודנט לקולנוע, התחיל לעבוד בסטודיו שלי ובמסגרת התפקיד התחיל לתעד במקומי את הדברים האלה. פתאום מצאתי את עצמי מהצד השני של המצלמה, לצד המשתתפות.ים. באיזשהו שלב נולד אצלו הרעיון לעשות סרט – וכך זה התגלגל

ענבל: הסרט מלווה אותך גם באמנות וגם בחיים הפרטיים ובענייני הבריאות שמטרידים אותך. איך אתה מרגיש עם זה?

אדם: במשך הרבה שנים עשיתי הפרדה בין החיים הפרטיים שלי לאמנות שלי, או לבין הפרסונה האמנותית שלי. בגלל שעומר ואני חברים ובילינו הרבה זמן בסטודיו יחד, היה לי קל לדבר איתו על הדברים האלה. זה היה נוכח ביומיום, ובמקרה הוא היה שם כדי לתעד. ברגע שהסרט קרם עור וגידים, נפל לי האסימון שזה משהו שהרבה אנשים הולכים לראות. זו תחושה מוזרה ומעניינת לאפשר גישה לדברים כל כך אינטימיים בפורמט כזה ציבורי.

את החיבור בין המצב הפיזי שלי לבין התכנים באמנות שלי הבנתי בזמן אחד הפרויקטים שלי שעוסק בצלקות, שגם אותו עומר תיעד

ברגע שהסרט קרם עור וגידים, נפל לי האסימון שזה משהו שהרבה אנשים יראו. זו תחושה מוזרה ומעניינת לאפשר גישה לדברים כל כך אינטימיים בפורמט כזה ציבורי

ענבל: פרויקט שנוגע בבשר החי, אפשר לומר. הצלקת שהיא גבול ותחום וכאב. התחלת כאמן רחוב. איך הגעת לזה?

אדם: התחלתי לעשות אמנות ברחוב כשהייתי צעיר. בעיקר כשהבנתי שזה משהו שאפשר לעשות – לקחת את כל הדברים שיצרתי לפני כן ולהוסיף להם רבדים אחרים בכך שאני שם אותם במרחב הציבורי ונותן להם להיות חלק ממציאות אמיתית. באותה תקופה הייתי בדיכאון והאקט הזה היה משחרר בשבילי.

לשים במרחב הציבורי דברים שלפני כן היו נשארים בראש שלי ומכבידים עליי, כדי שיפגשו באנשים אחרים בתוך שגרת היומיום שלהם – זה היה כמו גירוש שדים עבורי. עם הזמן העשייה התרחבה ובמקביל התפתחה פרקטיקת סטודיו עד שהגיעה לפרויקטים של social practice, כמו אלו שאני עושה היום

ענבל: מה זה social practice?

אדם: פרויקטים שמערבים קהילות וקבוצות שונות של אנשים שמבוססות על שיחות, איסוף עדויות, וחומרים אחרים שעולים מתוך המפגשים – כדי ליצור עבודות שמעבר לתוצר הפיזי שלהן יוצרות חוויה משותפת עבור כל מי שלקח.ה חלק בתהליך. לרוב אלו פרויקטים שעוסקים בתכנים חברתיים ופוליטיים

ענבל: תוכל להרחיב על פרויקט לדוגמה?

אדם: יש פרויקט שאני עובד עליו עכשיו, יחד עם הצלם ג׳ייקוב לזרוס, שמבוסס על טקסטים מתוך התכתבויות אונליין שהיו לי עם אנשים מאז ה־7 באוקטובר. בעקבות פוסטים שכתבתי נגד המלחמה, הטיהור האתני ורצח העם שמתרחש כעת בעזה ובגדה המערבית, קיבלתי שצף של תגובות, וכך נוצרו דיאלוגים. מתוכם אני שולף חלקי משפטים שהוצאו מהקונטקסט המקורי שלהם וכותב אותם על באנרים גדולים, ממצב אותם בעזרת משתתפות.ים בכל מיני לוקיישנים סימבוליים בין הירדן לים, ונותן להם קונטקסט חדש.

החיבור בין הטקסט למקום מפנה זרקור לתופעות חדשות מהשנה וחצי האחרונות בחברה הישראלית, הפסיכולוגיה הקולקטיבית שבה, סוגיות של מחיקה היסטורית וסיפורים של נישול של היסטוריה פלסטינית. יישום פרקטיקות של social practice במקרה הזה נעשה דרך השימוש בטקסטים שנאספו ממגוון רחב של אנשים והצבתם במרחב הציבורי, על ידי אנשים שבוחרים לקחת חלק בפרויקט

לאפשר הזדהות ממקום אוניברסלי

ענבל: בכלל, טקסט הוא מרכיב משמעותי ביצירה שלך, לא מובן מאליו לאמן חזותי

אדם: כן, טקסטים תמיד עניינו אותי, לעיתים יותר מדימויים, ותמיד כתבתי יותר ממה שציירתי. יש משהו לא דידקטי בטקסט שמאפשר לצופה לאייר את הסיטואציה באופן עצמאי

ענבל: איך הגעת לעיסוק בגרפיטי ובאמנות? היו גם לימודי אמנות בדרך?

אדם: למדתי במגמת אמנות בתיכון וגדלתי בבית של אמנות עם שני הורים אמנים, כך שזה היה סביבי מאז שאני קיים

ענבל: איך נוצרה הדמות שמופיעה בעבודות שלך?

אדם: במהלך השנים פיתחתי שפה ויזואלית, מעין איקונוגרפיה – הדמות ועוד דימויים כמו הציפורים וגדמי העצים. רציתי דימויים חוזרים כדי לאפשר לצופות.ים לפתח מערכת יחסים ארוכת טווח עם העבודות וללמוד עם הזמן לקרוא אותן.

הדמות אפשרה לי לתאר סיטואציות אנושיות מבלי לצייר בני אדם, וכך לאפשר הזדהות – אבל ממקום אוניברסלי יותר. היום אני פחות עסוק באיקונוגרפיה הזאת ומתמקד בפרויקטים קצת יותר קונספטואליים

ענבל: כשראיתי אותך בסרט, הדמות נראתה לי מאוד קשורה אליך, לגמלוניות המסוימת שיש בך (מקווה שלא העלבתי)

אדם: חח ממש לא העלבת, הדמות באמת קצת דומה לי פיזית :). במובן מסוים היא הייתה נבואה שהגשימה את עצמה – הייתי מצייר אותה עם קביים ותחבושות על הברכיים, ואחרי עשר שנים מצאתי את עצמי הולך עם קביים אחרי החלפות ברך וירך

בדומה לסיפור האישי שלי, לעוד עשרות האנשים שפגשתי – יהודים ופלסטינים – יש סיפור אישי משלהם שנוגע בזיכרון ובטראומה במישור האישי והקולקטיבי. כך נוצרה נקודת מבט אחרת על המציאות של האדמה שעליה כולנו יושבים

ענבל: אתה מספר בסרט בכנות רבה על המחלה האוטואימונית שממנה אתה סובל. לפעמים קשה להבין איך אתה יוצר את עבודות החוץ שלך עם הקשיים הפיזיים שאתה חווה

אדם: כן, זה מאוד השפיע על אופן היצירה שלי. הייתי רגיל להסתובב הרבה ברחוב ולעבוד באופן ספונטני ואורגני, או לטפס על פיגומים ולעבוד בקנה מידה גדול. אלו דברים שאני כבר לא יכול לעשות, ואם כן זה בקושי רב, ואני משלם על זה מחיר הרבה יותר גבוה

ענבל: יש שם לדמות?

אדם: אין לה שם, ובמשך שנים תמיד כששאלו אותי אם הדמות היא אני – התעקשתי שלא. בעבודות היא עוברת אבולוציה והיא רפלקטיבית בדרכה. פעם אחת, כשסיימתי ליצור עבודה והסתכלתי על הדמות שהופיעה בה חשבתי לעצמי ״וואי הלוואי והייתי מסוגל להגיע לתובנות האלה בעצמי״, ואז הבנתי שהמרחק בין הדמות לביני לא גדול כמו שחשבתי, והיא בעצם כלי עבורי להבנה ולעיבוד המציאות.

בהדרגה החלפתי את הקשר שלי עם הדמות באנשים שפגשתי דרך הפרויקטים – שם נוצרו רגעים אינטימיים של פגיעות וחוויה משותפת. אני מניח שבמקביל למניע היצירתי, זו אחת הסיבות שהעבודות שלי הפכו ליותר קונספטואליות ולכאלה שמבוססות על פרויקטים מתמשכים, במקום על פרץ של עבודה אינטנסיבית. בסוף, לכאב הכרוני הייתה השפעה פילוסופית על העשייה שלי

ענבל: הכאב שמלווה אותך נראה כמו האופן שבו אתה פוגש את העולם, ודרכו יוצר קשר עם אנשים. זה עולה גם בסרט וגם כאן כשאנחנו מדברים. פרויקט הצלקות שהזכרנו הוא דוגמה מוחשית, גם ממשית וגם סימבולית. תוכל לספר עליו?

אדם: זה פרויקט שדרכו יצרתי ארכיון צלקות. צילמתי צלקות פיזיות על גופם של כמאה משתתפות.ים ברחבי האדמה הזו, ואספתי מהם.ן עדויות שבהן הן.ם מספרות.ים על מערכות היחסים שלהם.ן עם הצלקות – איך הן נוצרו, איך הן מרגישות ועוד.

זה פרויקט שעוסק בגוף ובאדמה, בגבולות ובצלקות, ומנסה לתפוס את המרחב הגיאופוליטי מנקודת מבט אינטימית ורגשית. המפגשים היו עוצמתיים. פגשתי אנשים זרים ששיתפו אותי בסיפורים הכי אישיים שלהם.

רק בערך שנה לתוך התהליך, אחרי שפגשתי כבר עשרות אנשים, הבנתי שהתהליך הוא תהליך תרפויטי גם עבורי, ושנקודת הגישה שלי לפרויקט היא לא רק קונספטואלית או רעיונית, אלא מגיעה גם ממקום אישי שמנסה להבין את הקשר שלי עם הגוף שלי, איך המצב הפיזי שלי משפיע על ההוויה שלי, איך אני נע במרחב ותופס את המציאות.

בדומה לסיפור האישי שלי, לעוד עשרות האנשים שפגשתי – יהודים ופלסטינים – יש סיפור אישי משלהם שנוגע בזיכרון ובטראומה במישור האישי והקולקטיבי. כך נוצרה נקודת מבט אחרת על המציאות של האדמה שעליה כולנו יושבים

ענבל: יש משהו מצמרר באופן שבו אתה יוצר מהצלקות את קווי הגבול של ישראל

אדם: האדמה היא כמו גוף מבותר, והצלקות הן כמו מפה שמורה לנו להכיר באי צדק שקיים עליה

ענבל: ביטוי חזק, שמכיל בתוכו את הכאב של החיים במקום הזה. במציאות של היום, לא פשוט לגלות אהדה לסבל של פלסטינים. אפילו לראות אותם כבני אנוש, זה מעשה שהופך לחתרני. ראוי להערכה שאתה לא מוותר ומוכן לשים את עצמך שוב ושוב במקום הזה. זה דורש הרבה כוח להיות מוכן לחוות כל כך הרבה כאב, מכל הצדדים

אדם: מתחת לכל הטענות האינטלקטואליות, בסוף מדובר על התניה אנושית, שריר מוסרי של אמפתיה שהתנוון באופן קולקטיבי. אנחנו צריכים לדמיין את עצמנו במצב הזה ולהילחם בדה־הומניזציה בכל מחיר.

להכיר בזה זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות, במיוחד כשלוקחים בחשבון את המקום שלנו בתוך מאזן הכוחות הזה. אנחנו במצב כל כך חמור של ריקבון מוסרי ומשתפים פעולה עם הזוועות, בין אם באופן ברור או בשתיקה. אנחנו צריכים לעשות את כל שביכולתנו כדי לעצור את זה, למרות תחושות חוסר האונים

ענבל: אני חושבת שאתה עושה הרבה יותר מלהכיר בזה, אתה לוקח אחריות ומנסה לשנות דרך העשייה האמנותית שלך, שזה דבר שמאוד קשה לעשות, ורובנו לא עושים. אני מקווה שהעשייה הזו תשנה משהו בעולם. אולי זה מקום טוב לשאול על השם שבחרת לעצמך – Know Hope. יש בך גם אופטימיות?

אדם: תודה על החיזוק. אני לא יודע אם יש בי אופטימיות, אבל אני כן מאמין שחמלה זה דבר שאינהרנטי בנו כבני אדם, גם אם היא כלואה איפשהו יותר עמוק. אני חושב שאמנות היא סוג של נקודת גישה למקומות העמוקים האלה, ומנסה להגיע אליהם דרכה

ענבל: תודה על השיחה, ועל האופן שבו אתה מעיר את החמלה שבתוכנו

אדם: תודה שהקשבת ושנתת לי את המקום לדבר על הדברים האלה

---

Know Hope
בימוי: עומר שמיר
דוקאביב: 26.5, 27.5, 31.5