נעמה יראון // מסע לאיבוד

אני נעמה יראון, והגשמתי לא מזמן חלום – הוצאתי לעולם רומן גרפי משלי: ״מסע לאיבוד״. אני סטודנטית לטיפול באמנות ואנימטורית עצמאית, בוגרת בצלאל. כל החיים אני כותבת ומציירת יומן. תמיד הייתי ילדה ביישנית, שיותר טובה בלצייר מבלדבר. הציורים מדברים בשמי.

הזיכרון הראשון שלי בהקשר של יומן מצוייר הוא מבית הספר היסודי. ציירתי את המורים שלי בשולי המחברת. פעם בצורת אסלה, פעם בצורת מכשפה ועוד קריקטורות מוגזמות. אולי זאת הפעם הראשונה שהשתמשתי בכלי הזה של הציור כדי להתמודד עם רגשות חזקים כמו כעס. ב־2018 חזרתי מהטיול הגדול באוסטרליה וניו זילנד, הישר למיונים לבצלאל. בלי לעשות מכינה ובלי להתכונן, פשוט באתי כמו שאני, והבאתי איתי את היומן שלי.

היומן הוא בשבילי כלי לעיבוד חוויות. לפני הצבא התחלתי לכתוב יומן באופן רשמי. בהתחלה הייתי כותבת יומן בנקודות. מכריחה את עצמי. בהמשך הוא הפך ליומן מפורט ושזור בציורים שבו אני מניחה את כל הרגשות שלי.

בהמשך הגיע הקומיקס. הוא תמיד היה שם, אבל אחרי הצבא הוא הפך ממש ילומן בפני עצמו. לכל מקום הבאתי פק״ל צבעי מים קטן ומחברת, וציירתי. לפעמים אנשים כל כך התלהבו וציירתי קומיקס בשבילם ופחות בשביל עצמי. אנשים ביקשו ממני ״תציירי אותי בקומיקס שלך״.

הפכתי להיות נעמה שמציירת קומיקס. בהתחלה הפורמט היה ריבוע אחד או שניים שמסכמים את כל הסיפור. שאבתי השראה מיהודה דביר שצייר קומיקס במשבצת אחת.

המשימה הראשונה היתה לצייר קומיקס פוליטי, וזה פשוט יצא ממני. הקאתי את כל הדברים על הדף, חשפתי את הסיפור הזה בפני הכיתה והרגשתי אחרי זה הקלה גדולה

בשנת 2019 התחלתי את הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. מצאתי את עצמי מתמודדת עם סיטואציות מורכבות. הגעתי לבד לירושלים בלי להכיר אף אחד והייתי נורא ביישנית. הרבה סטודנטים הגיעו מתחום האנימה והמנגה היפנית, ולפעמים הרגשתי חריגה במחלקת אנימציה.

ואז הגיעה הקורונה, ואיתה הרבה חוסר ודאות. התחלתי לצייר לעצמי ביומן ולעבד את כל ההרפתקאות והדרמות בחיי כסטודנטית בירושלים. כמובן שזה לא היה חלק ממשימות הלימודים. הכל היה בתוך היומן שלי, שהיה סגור במגירה.

באותה תקופה היה לי חבר שעסק במוזיקה ולימד אותי לנגן בגיטרה, וגם נרשמתי לקורס כתיבת שירה בבצלאל בהנחיית דן תורן ז״ל. בעקבות זה התחלתי לכתוב שירים. מצאתי את עצמי הולכת לעבודה (במקביל ללימודים עבדתי בגן ילדים) ופתאום צצות לי מילים בראש, שהקלדתי בפתקים של הטלפון כדי לא לשכוח. יש גם כמה שירים שחיברתי להם לחן עם אקורדים פשוטים בגיטרה.

השירה והקומיקס הפכו לכלי שעזר לי להשליך רגשות. במקום לכתוב הודעה כועסת שאתחרט עליה אחרי פרידה מבן זוג, לדוגמה, כתבתי שיר במחברת שלי ודרכו הוצאתי את כל הכעס, העלבון והציניות החוצה. הכל בצורה מוקצנת. ציירתי קומיקס וצחקתי ביני לבין עצמי.

יום אחד חברה הגיעה אליי וראתה את הקומיקסים שלי. היא שיכנעה אותי לפרסם אותם בפייסבוק, וזה התפוצץ שם בלייקים ותגובות. בנות שעקבו אחריי בפייסבוק קראו לי להפוך את זה לספר.

באותה תקופה, המציאות סביבי הפכה לדרמטית יותר ויותר. ב־2023 התחילה הפיכה משפטית. גרתי ממש בין מעון ראש הממשלה לבית הנשיא. התחושה היתה כאילו ההפגנות למען הדמוקרטיה נכנסות לי לתוך הבית. הסיטואציה מאוד השפיעה עליי ועל מצבי הרוח שלי. בעקבות המחאות והעיסוק במצב הפוליטי יצרתי את סרט הגמר שלי, שעוסק בשאלה של לקיחת אחריות על מה שקורה סביבי, ועל הצורך בשליטה על חיי.

באותה תקופה גם עברתי טלטלה גדולה ונכנסתי למעצר (בגין השתתפות במחאה פוליטית). סיפור המעצר התמזג עם זוגיות רעילה שהייתי עמוק בתוכה. בשעות שהייתי במעצר היה לי זמן לעצור לרגע ולראות את החיים שלי מפרספקטיבה חיצונית ולהבין את הסיטואציה. הבנתי שהייתי צריכה להכנס לכלא בשביל להבין שהזוגיות שלי היא כלא.

בדיוק אחרי כל הסיפור הזה (שהתרחש בחופשת הסמסטר) התחלתי בבצלאל קורס חדש של קומיקס עם מישל קישקה. אף אחד בבצלאל לא ידע מה עבר עליי בשבועות האחרונים. שמרתי בבטן. המשימה הראשונה בקורס קומיקס היתה לצייר קומיקס פוליטי (ממש במקרה!), וזה פשוט יצא ממני. הקאתי את כל הדברים על הדף, חשפתי את הסיפור הזה בפני הכיתה והרגשתי אחרי זה הקלה גדולה. החשיפה של הסיפור והעיבוד שלו דרך הקומיקס – עזרו לי לראות אותו בפרספקטיבה שונה.

כשסיימתי את לימודיי בבצלאל התרחש אסון ה־7 באוקטובר ופרצה מלחמת חרבות ברזל. בזמן הזה הכל היה מאוד לא יציב. אי אפשר היה למצוא עבודה. היה נדמה שכולם מתנדבים ברוח המלחמה. לקחתי פסק זמן בשביל ליצור מכל החומרים שלי רומן גרפי. ציירתי כמעט את כל הקומיקס מחדש בשביל שהכל יהיה באותו סגנון ציורי. חיברתי את הסיפורים השונים בקו עלילה אחד.

ידעתי שאני רוצה לקרוא לספר על שם אחד השירים שכתובים בו. בהתחלה רציתי לקרוא לו ״תה חולים״ על שם השיר הראשון, ששואב השראה מהתקופה שבה הייתי מלצרית בבית קפה, והיה לנו תה מפנק שהיינו מכינים המלצרים אחד לשני, וקראנו לו ״תה חולים״. השיר עוסק ברומן קצר ודמיוני שהתחיל בתה חולים.

דמיינתי שזה מסמל את הבחורה שמכניסה את גופה הבריא למיטה חולה של בחור, רומן שמתגלה לה כסטוץ, או פשוט בחורה תמימה שנחשפת לעולם הגדול. בחורה שיוצאת למסע כדי ללכת לאיבוד. בסוף החלטתי לשנות את השם ל״מסע לאיבוד״ – שמעביר בצורה ברורה יותר את אותו המסר מבחינתי, וגם הוא שם של שיר שנמצא בין דפי הספר.