פי שלוש פיצריה: השיפוץ של נאופוליטן בחיפה

כשאורן אבני החליט לממש את אהבת הילדות הגדולה לפיצה ולהפוך אותה למקור פרנסתו, המליצו לו על מעצבת הפנים דנה ברוזה, כמי שתייעץ לו בחיפוש אחר הנכס המתאים. אחרי שבחנו מספר נכסים נפל הפור על חלל שבעברו שימש כמשרד ברחוב הנמל בחיפה, והדיאלוג הטוב שהתקיים ביניהם בעת החיפושים המשיך להפקדת פרויקט עיצוב הפיצרייה בידיה. השם שנבחר עבור המסעדה, ״נאופוליטן״, נגזר מהנרטיב שלה שנולד באזור נאפולי שבדרום איטליה.

ברוזה, שאהבתה לעיצוב מסעדות לא נופלת מזו של של אבני לפיצות, הפכה את החלל הוותיק לפיצריה ספוגת אווירה אינטימית ברוח פיין דיינינג שאותה ביקש אבני ליצור. היא פתחה את שעריה בעיתוי מפוקפק – ערב הסגר שהוטל בעקבות מגיפת הקורונה, אבל בזכות נחישותו של אבני הפיציולו והבאזז שהצליחה ליצור מיד עם פתיחתה, צלחה נאופוליטן את התקופה הקשה, ויתרה מזאת. בהמשך, כשהתפנה הנכס הצמוד אליה ששימש כמחסן, החליט אבני לנצל את ההזדמנות.

״כל השנים אני לומד וחוקר את גבולות הפיצה הנאפוליטנית״, הוא מספר. ״הן את הרומנטיקה שלה – הסיפור שלה וההיסטוריה שלה, והן את אחורי הקלעים של הכנתה ואת ההבט המסעדני, הביצועי והתפעולי של פיצריות ומסעדות מתמחות. הרחבת החלל הייתה הזדמנות להמשיך להתפתח, לפתח את התפריט ולהגשים עוד כמה חלומות במרחב הרחב והמגוון של הקולינריה הנאפוליטנית״.

תרגום מושא תשוקתו להקמת נאופוליטן, לא אכזב, מסתבר, ובמרץ האחרון היא דורגה במקום ה־25 במדריך הנחשב TOP 50 PIZZA של אסיה, שמוכר כשווה ערך למדריך מסעדות מישלן.

״איחוד החללים לא רק הכפיל את שטח המקום אלא שילש אותו, והאתגר הגדול היה לשמר את אווירת הקסם והאינטימיות שלו גם במרחב גדול הרבה יותר״, מספרת ברוזה על פרויקט ההרחבה, שהתבצע בזמן שהמסעדה פעלה כרגיל. ״מהחלל החדש הוסרו כל מחיצות הפנים וחלוקתו בוצעה מחדש, תוך הוספת הפונקציות המבוקשות. מה שנדרש כדי לאחד אותו עם זה הקיים היה להסיר קיר שחצץ ביניהם.

״קיר גבס זמני שהותקן במקומו אפשר את המשך הפעילות של נאופוליטן, אבל גם המהלך המבני הפשוט לכאורה היה כרוך באילוצים, בעיקר בשל ההחלטה להמשיך את העיצוב הקיים תוך יצירת חלל אחד קוהרנטי, מה שדרש דיוק ללא כל פשרות, בדיוק כמו שפיצה טובה דורשת דיוק במרכיבים ובהליכי ההכנה. לשמחתנו הקבלן של הפרויקט, יניב יהודאי, היה גם מי שביצע את כל העבודות בו – הנגרות, הברזל, החיפויים ועוד – וחי את הפרויקט כמונו״.

איחוד החללים לא רק הכפיל את שטח המקום אלא שילש אותו, והאתגר הגדול היה לשמר את אווירת הקסם והאינטימיות שלו גם במרחב גדול הרבה יותר. מהחלל החדש הוסרו כל מחיצות הפנים וחלוקתו בוצעה מחדש, תוך הוספת הפונקציות המבוקשות

התאמת הריצוף הייתה אחד האתגרים להשגת הרצף העיצובי. ״החלל הקיים היה מרוצף באריחי גרניט פורצלן במראה בטון, אבל עם כל החיפושים הרבים לא הצלחנו למצוא אריחים זהים, ונאלצנו להתפשר על אריחים דומים באותן מידות״. כדי שההבדל לא יהיה ניכר לעין ולא יפר את ההמשכיות הויזואלית בין שני החללים, שילבה ברוזה ביניהם פס הפרדה של אריחים קטנים יותר בכחול כהה, שמגדיר את אזור עמדת המשלוחים והוצאת המנות המוכנות שמוקמה בסופו.

הצבע הכחול, שגונו עמוק ולשיטתה של ברוזה יש בו ממד של יוקרה, הוא חלק מפלטת חומרים וצבעים מצומצמת שמובילה שפת עיצוב שכוללת עץ אלון במופע טבעי ללא כל גימור, אריחי פסיפס בגון ברונזה, ושילובים מדודים של בטון וברזל – שפה נקייה בעיקרה, שכנות החומר מקנה לה אותנטיות והיא אוצרת בתוכה מתח של עניין בין ממד גולמי־גס לבין אפיל מסוגנן־מהוקצע.

הסרת הקיר שחצץ בין שני החללים, כמו גם הסרת מחיצות הפנים, הותירה עמודי בטון קונסטרוקטיביים שברוזה שילבה עם הנגרות תוך שימור מופעם החשוף־גולמי, וניצולם לעיגון מערך רלסים מברזל חלוד המושחל בחלקם העליון ומשמש לתליית גופי תאורה ומערכות שונות. עמודי בטון משתלבים גם בין קירות החלל שנצבעו בכחול, ומדגישים כך את העניין בין מופעם הגס־חשוף לבין תחושת ה״פינס״ היוקרתי.

הטאבון כמוקד המארג האסתטי

בחלל רחב הידיים שהתקבל שולבו פונקציות חדשות – מבוקשות ואחרות, דוגמת מטבח ההכנה או אפשרויות הישיבה שטופלו בהתאמה לשטח שגדל. הפונקציות החדשות כוללות עמדת טיגונים (מסתבר שלפיצה נאפוטלינית יש גם גרסה מטוגנת!), אלמנט אחסון ותצוגה של היצע היינות, אלמנט אחסון לעץ שמיועד להפעלת הטאבון, עמדת משלוחים והוצאת מנות, וכן ניצול גובה החלל – שישה מטרים – ליצירת קומת גלריה עם חדר פרטי לאירועים או אירוח קבוצות גדולות. במקביל, הורחב מטבח ההכנה ואופציות הישיבה תפחו לכדי מנעד מגוון שנועד להתאים לקהלים שונים.

״בנאופוליטן הקטנה שלפני ההרחבה הישיבה הייתה בעיקר לזוגות או קבוצות קטנות של סועדים״, אומרת ברוזה. ״ככלל, כל התפעול בחלל שינה את פניו ועלה לרמה אחרת בתכלית. לדוגמה, מטבח ההכנה שקודם לכן היה ממוקם בגלריה קטנה, ממוקם עכשיו מאחורי עמדת הטיגונים בנגישות נוחה ונכונה הרבה יותר, ובשטחו המרווח ששולש יש אפילו חדר בצק, מרכיב משמעותי בעולם הפיצות״.

למעט הכיסאות, כל הנגרות וגם חלק מגופי התאורה בוצעו כקאסטם־מייד על פי עיצוב של ברוזה, תוך היצמדות לפלטה החומרית, לצבע הכחול ולצורניות של פרופילים אנכיים בגוף דלפק הבר או בחיפויים השונים. בתוך כך, לדלפק הבר, שלפני חיבור החללים התמצה במשטח יחיד, נוספו בצדדים שני משטחים המייצרים צורת ח׳, כעין אזור בפני עצמו, והוא משלב גוף עשוי עץ ומשטחי אבן קיסר.

השולחנות, שבכולם רגלי ברזל, עוצבו עם משטחי עץ או אבן קיסר, ואופציית ישיבה נוספת הם שני ספסלים המוצבים זה לצד זה למרגלות ציור קיר ענק, מעוצבים כשילוב של קונסטרוקציית ברזל, משטחי עץ, וריפוד במשענת הגב ובמושב. לאחסון גזרי העץ הנחוצים להפעלת הטאבון ולאחסון ותצוגת בקבוקי היין, עיצבה ברוזה ויטרינות/כונניות המדברות בשפת החלל בחומריות ובצבע.

בפיצריה כמו בפיצריה, אלמנט דומיננטי בחלל, ולא רק בגלל תפקידו בתהליך הכנת הפיצות, הוא הטאבון המסוגנן למראה, שמעוצב בקו מעוגל ומחופה באריחי פסיפס ברונזה. ככזה הוא מתקבל כמוקד במארג האסתטי, ועיצובו אף הנחה את עיצובה של עמדת הטיגונים החדשה בקו מעוגל המתכתב איתו. מעליה הותקן קרניז עץ אלון, זהה לזה שמשמש בגוף הבר ובחיפויי קירות, עם סיומת עליונה של רצועת אריחי פסיפס ברונזה, זהים לאריחי החיפוי של הטאבון.

מוקד דומיננטי נוסף בנאופוליטן הוא ציור קיר ענק, פרי מכחולה של קלייר וייסברג. ״בחלל המקורי היה על הקיר שהוסר ציור קיר, שאף הוא צויר על ידי קלייר. עבור החלל החדש היא ציירה ציורי ענק שמגיעים עד התקרה ובצבעוניות שתואמת אותו. התמה שלהם קושרת את חיפה כעיר פועלים שיש בה נמל עם נאפולי, שגם היא עיר שיש בה סוג של עממיות וגם נמל, ומייצגת כך את הסיפור של נאופוליטן כפיצרייה שממוקמת בחיפה, שואבת את אופייה הקולינרי מנאפולי ומביאה אותו לעיר״.

במסגרת פרויקט ההרחבה טופלה גם החזית החיצונית של נאופוליטן ליצירת אחידות – בצבע, בוויטרינות הברזל ובגופי התאורה. בפני שטחה שולבה דלת כניסה נוספת, והאזור שבקדמתה משמש כאזור ישיבה חיצוני. כך, החוויה של נאופוליטן המורחבת מתחילה כבר בחוץ, בהדהוד של ניחוח אירופאי, והכניסה פנימה ממשיכה אותה על מלא: באסתטיקה מהודקת, בתחושת אינטימיות נעימה ובאווירה מזמינה, כרקע וספתח ראויים לטעמים הנאפוליטניים הנחשקים.

את סיפור הפרויקט מסכמת ברוזה בווידוי: ״כשהרסו את קיר הגבס הזמני שבין שני החללים, היה רגע של מתח עצום לקראת התוצר המוגמר שנראה. רק כשראינו שהכל אכן מדויק, תואם והמשכי כמו שרצינו – חזרנו לנשום״.