יוני רכטר ותזמורת המהפכה: געגוע שמרפא יותר משהוא שובר

כל חובבי המוזיקה והתרבות הישראלית, המופע החדש של יוני רכטר ותזמורת המהפכה, ״העיקר זה המילים – מנגנים עם יוני רכטר״ – הוא עבורכם. במופע החדש שוזר רכטר בעדינות לחנים עכשוויים לשירים שכתבו דליה רביקוביץ, אברהם חלפי ועלי מוהר – שלושה משוררים שאינם בחיים, אבל קולם מהדהד מתוכו. רכטר לא רק מלחין טקסטים – הוא מאזין להם לעומק, נותן להם לנשום, ואז מעצב עבורם מרחב מוזיקלי שבו הם יכולים להמשיך לחיות.

מכאן גם שם המופע – ״העיקר זה המילים״: נדמה שאין מתאים יותר מרכטר להחזיר את דליה רביקוביץ אל קדמת הבמה בקונצרט חי; את חלפי, שידע חלומות ותוגות, הוא מגיש בקול חם ואינטימי; ואת עלי מוהר, חברו הקרוב, הוא מנגן מתוך געגוע שקט – כזה שמרפא יותר משהוא שובר.

רכטר יושב זקוף ליד הפסנתר, מנגן באצבעותיו בעדינות ומציע לנו לקחת חלק בערב תרבותי של חיבור בין־דורי, אולי הוא מציע לנו תיקון רגשי, והשבה של מילים נשכחות אל לב התרבות. בשעה שמוזיקה פופולרית לעיתים מוותרת על מילים, רכטר מזכיר לנו מהי שירה מולחנת, מהו דיאלוג אמיתי בין מילה לצליל.

המופע כולל שלוש מערכות, כל אחת מוקדשת לאחד משלושת המשוררים שאת שיריו הלחין רכטר. בין השירים מושמעים לראשונה לחנים חדשים לטקסטים של דליה רביקוביץ, לצד שירים מוכרים והאהובים של אברהם חלפי ועלי מוהר, ביניהם ״זיכרונות חמים״, ״אתה בוודאי זוכר״, ״צער לך״, ״נגיעה אחת רכה״, ו״טוב שבאת״.

אולי בגלל שההווה שלנו כל כך מתיש והעתיד מעורפל – החזרה אל השפה, אל המנגינה ואל משוררי העבר – היא הדרך שלנו למצוא נחמה ולקוות לעתיד אחר?

העיבודים משלבים בין סגנונות קלאסיים למודרניים, עם נגיעות של ג׳אז. לצד רכטר, עיבדו מוסיקלית גם רועי פרידמן, עופר ויזנברג ועופר פנחס. במופע משתתפים איה כורם, אלון עדר ומקהלת בת קול בניצוחה של ענת מורג. על כולם מנצח רועי אופנהיים, שמנהל אמנותית את הערב ביחד עם זהר שרון.

את הערב פתח שרון, שבדבריו ניסה לאפיין את הקהל של תזמורת המהפכה: ״הקהל שלנו הם אנשים סקרנים, ולסקרנות אין גיל. הם יכולים להיות בני 16, שמרנים ואולי צרי אופקים, ובני 80 שיש להם ניצוץ של ילד בעיניים. כל מי שסקרן יכול למצוא עניין במופעים שלנו, שהם לרוב מפתיעים, מרגשים ועם תביעת אצבע ושפה מוזיקלית שאותה יצרנו.

״בעיבודים שלנו לעיתים המוכר יהיה קצת זר ולמרות שזה זר, זה ירגיש שזה אפשרי. יוני רכטר עצמו, הוא סקרן בלתי נלאה, וככזה הוא בודק כל הזמן אפיקי יצירה וטריטוריות חדשות, מתנסה ומחפש להתחדש ולהתרענן – גם כיוצר אבל גם כקהל״.

נוכח כל אלו גם אני שואלת את עצמי: מה באמת קורה לנו? למה זה כל כך מרגש אותנו? אולי זה בגלל שההווה שלנו כל כך מתיש והעתיד מעורפל – אולי דווקא החזרה אל השפה, אל המנגינה ואל משוררי העבר – היא הדרך שלנו למצוא נחמה ולקוות לעתיד אחר? אולי יוני רכטר מראה לנו שזה אפשר?

ומה קורה לקהל הישראלי בימים האלה? האולמות מלאים צעירים ומבוגרים כאחד שמתמסרים למוזיקה הישראלית הנוסטלגית: שירי ארץ ישראל של פעם, פופ של שנות ה־70-80, איחודים מרגשים של להקות כמו הכבש השישה עשר, שוקולד מנטה מסטיק ועוד.

האם זה בגלל הטלטלות החברתיות שאנחנו עוברים – פוליטיות וביטחוניות? האם המוזיקה הנוסטלגית מציעה לנו תחושת ביטחון וגעגוע לתקופה פשוטה יותר?

בואו נודה שגם אם זו אידיאליזציה, השירים האלה מהווים עבורנו מעין מחסה רגשי, מעודדים תקווה ושייכות; ויוני רכטר – אמן של שירה ושל מוזיקה, של עבר ושל הווה – הוא כנראה מאלו שמנגנים לנו את הפסקול של השקט ושל הבית שאנחנו כל כך מחפשים.

כשהמופע הסתיים עם החיוך הטוב שנסך על פנינו יצאנו ומצאנו את עצמנו שוב בכיכר החטופים. העיניים שוב התמלאו בדמעות נוכח המציאות הבלתי אפשרית שבה אנחנו מצויים ושוב התפללנו לבשורות טובות – עכשיו!

---

תזמורת המהפכה | העיקר זה המילים – מנגנים עם יוני רכטר
לפרטים וכרטיסים >>>