זוהר דביר: לעיתים קרובות יש לזוגות גאים סוף טרגי על המסך. היה לי חשוב שהזוג שלי יישאר ביחד

יובל: הי זוהר, בוקר טוב. אני תופס אותך בהמבורג, נכון? הרחק מהכאוס של המזרח התיכון

זוהר: בוקר אור. כן מאוד רגוע ויפה פה כרגע, אבל חצי מהלב בבית

יובל: כן. כמה זמן את כבר בהמבורג? עברת לשם מלונדון, נכון? תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים

זוהר: אז ככה: סיימתי לימודי תואר שני ברויאל קולג׳ בלונדון ב־2020, נשארתי עוד שנה אחרי הלימודים אבל הסגרים שבאו והלכו גרמו לי לחשוב פעמיים לגבי החיים בלונדון, ובמקביל גם הציעו לי להתחיל ללמד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. חזרתי לארץ, אבל אחרי עוד שנה עברתי להמבורג עם בת הזוג שלי קרולינה שהתחילה לימודי תואר שני בפיסול – זה היה רגע לפני שהתחיל הבלגן של ההפיכה המשפטית. אנחנו פה כבר כמעט שלוש שנים

יובל: נייס. אני מחבב את המבורג, ויש לי כבר שאלה מה קרולינה חשבה על הסרט שלך ועד כמה הוא אוטוביוגרפי, אבל בואי נשאיר את השאלה הזו לסוף ונתחיל לדבר על סרט האנימציה הקצר שלך, ״נשיקת פרפר״: סרט לסבי! אימה! רומנטי! שהפרימיירה הארצית שלו תתקיים בפסטיבל הסרטים ירושלים (והוא גם בשורטליסט לפרסי אופיר). כבוד!

זוהר: כן! תודה! האמת שאני ממש מתרגשת לקראת ההקרנה בירושלים, אפילו מגיעה לארץ לכבודה 🙂 מחכה לראות איך הקהל בארץ יגיב

יובל: מאיפה הגיע הרעיון לסרט?

זוהר: צריך קצת לחזור אחורה בזמן – כבר מגיל ארבע התחלתי לצפות בסרטי אימה עם אבא שלי והוא היה מפרשן אותם בצורה הולמת לילדים – ״תראי איך הזחל הנחמד נכנס לאוזן של הבחורה החמודה״. צפיתי איתו בהרבה סרטי אימה ואני קצת חובבת של הז׳אנר, למרות שעם השנים נהייתי פחדנית רצינית. 

קפיצה קדימה בזמן – בתחילת הקורונה, כשסיימתי לעבוד על סרט הגמר שלי (נסיגת מרקורי), התחלתי לחשוב על סיפור אהבה שמתרחש תוך כדי אפוקליפסה – רוח התקופה הייתה קרקע פוריה לכתיבת סרט אימה. הפרפרים נכנסו – כי רציתי לכתוב על פחד משינוי, והפרפר פשוט מאוד התאים כסמל לזה. 

רציתי לכתוב סיפור אהבה לסבי, וחשבתי הרבה על ייצוג של להטב״קים בקולנוע ובטלוויזיה – לעיתים קרובות יש לזוגות גאים סוף טרגי על המסך. היה לי חשוב שהזוג שלי יישאר ביחד. ושאלת כמה הסרט אוטוביוגרפי – התשובה היא כן

יובל: כלומר היה ריב על הצעת נישואין בלתי צפויה?

זוהר: לא הייתה הצעה, אבל הנושא עלה. מבחינתי זה לא סיפור גדול להתחתן, ולה וזה יותר מלחיץ. בחרתי דווקא להציב אותה כדמות הראשית בסרט שלי, סוג של ניסיון לראות את הסיטואציה מהעיניים שלה

יובל: ספרי מה קורה בסרט? בואי נצלול לתוכו

זוהר: קרול מפחדת משינויים, ורבה עם בת־זוגתה לאחר שזו מציעה לה נישואין. היא מתעוררת בבוקר ומגלה שבת הזוג שלה וכל שאר תושבי העיר נהפכו למפלצות־פרפר. מאותו רגע החיים שלה נהפכים לסיוט – היא מתלבטת – האם להישאר או ללכת? השתיים מנסות לחיות יחד כזוג בזמן שמשקעים מהריב שלהן צפים והמציאות לוחצת יותר ויותר על הזוגיות שלהן עד לנקודת שבירה. ובשלב הזה קרול צריכה להחליט אם היא מוכנה להשתנות כדי להישאר יחד

יובל: היה לך חשוב לשמור על האיזון בין הרומנטי לאימה?

קרול ממשיכה להירדם ולהתעורר ולקפוץ בין סיטואציות מציאותיות וסוריאליסטיות. הסרט נע בין רגעים רומנטיים כמו לישון יחד ולרקוד לצלילי הרדיו, לבין תהיות כמו האם בת הזוג שלי רוצה להרוג אותי עכשיו?

זוהר: הם מאוד שזורים זה בזו בסרט – הקשר עצמו, ההתחייבות – כבר מעוררים אימה, הזוגיות בין השתיים מרגישה כמו סיוט. בכלל כל הסרט בנוי כמו סיוט – קרול ממשיכה להירדם ולהתעורר ולקפוץ בין סיטואציות מציאותיות וסוריאליסטיות. הסרט נע בין רגעים רומנטיים כמו לישון יחד ולרקוד לצלילי הרדיו, לבין תהיות כמו האם בת הזוג שלי רוצה להרוג אותי עכשיו? 

גם הבחירה של קרול בסוף – היא לא מביאה בהכרח סוף שמח. כל הסרט מטריד מתחילתו ועד סופו. חשוב לי לציין שזה סרט אימה־פסיכולוגי ולא ״סלאשר״, ניסיתי לייצר תחושה של אימה שתיכנס לתוך הוורידים באיטיות… כמו זחל

יובל: לגמרי כמו זחל. ואפרופו זחלים – תגידי משהו על השפה האמנותית/איורית/אנימטבית שלך?

זוהר: בסרט שילבתי שתי טכניקות שונות – הדמויות עשויות בתלת־ממד וכל הסביבה שלהן בדו־ממד. רציתי ליצור תחושה של נתק בין האדם לסביבה בהתאם לסיפור המסגרת של הסרט. 

בחרתי בפלטה צבעונית שמזכירה צבעי בטון והוספתי שני דומיננטיים – ירוק (לטבע) ואדום (לאהבה). הייתי מגדירה את הטכניקה כמינימליסטית – אני חושבת שזאת ההשפעה של המחלקה לתקשורת חזותית. פחות זה יותר, להתייחס לכל שוט כפוסטר וכו׳

יובל: ורק עוד מילה על שיר הנושא של הילה רוח?

זוהר: בטח! מוזיקה מאוד חשובה לי בעבודה על סרט, זה גם משהו שאני חושבת עליו בשלב מאוד מוקדם של היצירה. עבדתי בעבר עם הילה והיה לי ברור שאין אף אחת אחרת שיכולה לכתוב שיר לסרט. 

נתתי לה הרבה חופש בכתיבה של השיר – היא לא קראה את התסריט לפני, רק הסברתי לה שאני רוצה שיר אהבה על זוגיות שמשהו בה לא עובד. אני חושבת שרק אחרי הסקיצה הראשונה שלחתי לה את האנימטיק של הסרט. 

היא כתבה שיר יפיפיה My baby won’t laugh – בפעם הראשונה ששמעתי אותו בכיתי. היא הצליחה ללכוד את המהות של הסרט באופן כל כך עדין ורגיש. מבחינתי השיר הוא חלק בלתי נפרד מנשיקת פרפר

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדות?

זוהר: כן – זה סרט שהוא חריג בנוף האנימציה הישראלית – ובדיוק בגלל זה היה חשוב לי שהוא יהיה קיים כאן, להראות שיכולים לצאת מהארץ גם סיפורים כאלה. אני גאה בו שהוא מסתובב ומצליח ברחבי העולם ומייצג אנימציה ישראלית בכבוד – למרות המצב הלא פשוט

יובל: אחלה! נראה לי זהו, עוד משהו?

זוהר: נראה לי שזהו 🙂 מאחלת שיבואו עלינו ימים שקטים, שתסתיים המלחמה ויחזרו החטופים. ונתראה בהקרנה בירושלים