״אלון, אח שלי גיבור״: הסיפור של משפחת שמריז בדרך אל האוסקר

יונתן: הי עמרי, מה שלומך? איך אתה עובר את התקופה המוטרפת והבלתי נגמרת הזו?

עמרי: אני יחסית בסדר בהתחשב במצב. לא קל לכולנו, בין אם אתה מפונה, מילואימניק או מכיר חלק מחללי המלחמה באופן אישי, או שאתה סתם אזרח במדינה שנמצאת במלחמה כבר עוד מעט שנתיים. אני מודה שזו תקופה מאתגרת לקרוא לעצמך ישראלי, תואר שמגיע עם לא מעט משקל בימים אלו.

בנוסף לזה, אני ובת זוגי עוסקים באמנות ותרבות – אגף שנפגע קשות בזמן המלחמה מסיבות ברורות. אז כן, היו ימים קלים יותר, אבל אני מנסה להישאר אופטימי

יונתן: אני מזדהה לחלוטין. וגם אני מנסה להישאר אופטימי (למרות שזה לא הולך לי תמיד)

עמרי: אני בעיקר מקווה שנעבור את התקופה הזאת כדי שנוכל להתחיל לשקם את כל מה שנהרס פה בשנתיים האחרונות, ומקווה שזה יבוא כמה שיותר מוקדם

יונתן: אמן. אנחנו הולכים לדבר על הסרט שלך ״אלון, אח שלי גיבור״ – סרט תיעודי שמלווה את משפחת שמריז, ובמיוחד את יונתן, אחיו הגדול של אלון שמריז ז״ל, מהימים שלאחר החטיפה של אלון ב־7 באוקטובר, דרך מאבק נחוש ומתמשך להחזיר אותו הביתה

יונתן: הסרט, שמשודר ביס דוקו, עוקב אחר המשפחה מקרוב, במסע שכולל כאב, אובדן, תסכול ומחאה בתוך מציאות טרגית בלתי נתפסת, שמהדהדת לא רק עבורם, אלא גם עבור הציבור הישראל כולו. הסרט, שהיה פרויקט הגמר שלך בסם שפיגל, הגיע לאחרונה לגמר של האוסקר לסטודנטים.

זה השג מרשים, אבל זה גם נוגע בפצע פתוח. אתה מצליח לשמוח על ההכרה הזו, או שהיא מלווה בתחושות מעורבות?

עמרי: ברור שהתחושות מעורבות, אבל אני וגם משפחת שמריז בעיקר גאים בסרט ובחשיפה שלו בארץ ובעולם. לדעת שסרט ישראלי הגיע לגמר האוסקר דווקא בתקופה כזו, זה מקור גאווה ענק בשביל כולנו וגם בשבילי כיוצר הסרט.

הדבר הראשון שמשך אותי למשפחת שמריז, ולקהילת כפר עזה כולה – היה השמירה וקידוש החיים והאופטימיות, לצד האסון הנוראי שאז היה טרי ומדמם (וכך גם היום לצערנו). אז כן, יש שמחה וגאווה ביצירה שבאים ביחד עם כל הכאב שכולנו (לצערי) התרגלנו אליו. זו המציאות שלנו

הכרתי את משפחת שמריז בשבוע השני למלחמה. הגעתי למלון בשפיים ושמעתי שקהילת כפר עזה מארגנים משחק כדורגל של שישי. במשחק פגשתי בדקלה, אם המשפחה, שסיפרה לי ששניים מהבנים שלה נמצאים על המגרש והשלישי חטוף, ובין משפט למשפט הקפידה על עידוד הקבוצה

יונתן: אני שמח שככה אתה מקבל את זה ולא פחות חשוב שגם ככה משפחת שמריז מקבלת את זה. כי זו לא רק הכרה, זה גם מסר הסברתי חשוב. מה הוביל אותך לעסוק דווקא בסיפור הזה? במשפחה הזו?

עמרי: הכרתי את משפחת שמריז בשבוע השני למלחמה. הגעתי למלון בשפיים ושמעתי שקהילת כפר עזה מארגנים משחק כדורגל של שישי. זה ריגש אותי בטירוף. המלחמה העיקשת על החיים לצד האסון ודווקא בגללו – היה משהו שהחלטתי שאני רוצה לתעד.

במשחק פגשתי בדקלה, אם המשפחה, שסיפרה לי ששניים מהבנים שלה נמצאים על המגרש והשלישי חטוף, ובין משפט למשפט הקפידה על עידוד הקבוצה. התחלתי ללוות אותה בשגרת היום יום החדשה שלה. דרכה הכרתי משפחה שלמה והתאהבתי בהם לחלוטין, ויחד החלטנו לתעד את השגרה החדשה שלהם, כשהמטרה של אותו תיעוד היתה להראות לאלון מה היה פה בזמן שהוא היה חטוף

יונתן: וואו. סיפור מדהים. באותו זמן למדת בסם שפיגל. כסטודנט וכיוצר דוקו – זה משהו שעניין אותך? היה לך טבעי להיכנס לתהליך של תיעוד?

עמרי: בכלל לא. למדתי בסם שפיגל בניסיון להתפקס על הז׳אנר העלילתי. התנסיתי עם דוקו בלימודים, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יהיה סרט הגמר שלי, בטח לא כשמדובר בסרט מלחמה פוליטי על משפחה של חטוף. אבל הכרח המציאות שינה לי תכניות והתחלתי לתעד מה שיכולתי במטרה להנציח את אותם ימים נוראיים – בין אם בשביל ארכיון, צופים בחו״ל או סתם לעצמי כסוג של יומן.

ברגע שהכרתי את המשפחה, הרגשתי שזה מה שאני רוצה וצריך לעשות. פשוט התחלתי לצלם אותם כמעט בכל יום – בין אם זה במלון ובין אם בהפגנות ופגישות של משפחות החטופים. ברגע שהבנתי שהדבר הולך וגדל מעבר ל־Passion Project, וגם קיבלתי את תמיכת בית הספר להמשיך ולהגדיל אותו – התחלתי לעבוד עם העורכת נגה סגל על צפייה ומיון החומרים המתועדים, ובעזרת הליווי של החונכת והמרצה שלי, הבמאית עידית אברהמי, לנווט לכיוון של סרט דוקומנטרי. מהפעם הראשונה שהתייעצתי עם עידית היא האמינה בסרט הזה בלב שלם, ורק דירבנה ודחפה אותי קדימה

יונתן: זה סיפור מדהים ומעורר הערכה. אחד הדברים החזקים שמתגלים ונחשפים בסרט, הוא שהסיפור האישי הופך במהרה למאבק ציבורי. הסרט משקף את זה לפעמים בעדינות, ולפעמים חזיתית. איך אתה מנווט כקולנוען בין תיעוד של כאב פרטי לבין המסר הציבורי שהולך ונבנה מתוכו?

המאבק הציבורי הוא אישי מאוד, בין אם בסרט ובין אם במציאות שלנו היום. זה מה שכל כך כואב במצב שאליו הגענו. אין אחד במדינה הזאת שלא בטראומה, אין אחד שזה לא נגע בו בדרך כזו או אחרת

עמרי: אני חושב שהמאבק הציבורי הוא אישי מאוד, בין אם בסרט ובין אם במציאות שלנו היום. זה מה שכל כך כואב במצב שאליו הגענו. אין אחד במדינה הזאת שלא בטראומה, אין אחד שזה לא נגע בו בדרך כזו או אחרת. תסכימו עם מה שקורה פה או תתנגדו – המצב הזה נוגע בכל פרט מחיינו האישים.

חברים עוזבים את הארץ, אזרחים לא מאמינים למילה שיוצאת מהפה של הממשלה ושל התקשורת. אין איך להבדיל את החיים האישיים מזה. נגה ואני עבדנו המון על האיזון בין המצב במדינה למצב המשפחה, אבל ההקבלה קיימת – אם נרצה בה או לא

יונתן: אני מסכים איתך ב־100 אחוז

עמרי: העבודה הקשה הייתה להוריד קצת מהאקטואליה בסרט, ולא להכביד איתה כדי לתת מקום לסיפור המשפחתי. לצערי, אם היינו מכניסים לסרט כל מחדל ואירוע שקרה בזמן הצילומים – הסרט היה הופך לטרילוגיה

להנציח את ניצחון החיים

יונתן: מצער מאוד שגם זה נכון. זה בטח לא היה פשוט להיות כל כך קרוב לסיפור כזה. במיוחד לאור הטרגדיה האיומה שהתרחשה. היו רגעים שגרמו לך לשקול לעצור, או לפחות לחשוב מחדש על הדרך?

עמרי: כן ולא. כן לחשוב מחדש קורה בכל רגע, כי אתה צריך להיות ער גם לרגעים דוקומנטריים, אבל גם לרגישות המשפחה. למזלי, משפחת שמריז סמכה עליי לא פחות ממה שאני סמכתי עליה. ניסיתי להעביר את סיפורם בצורה המכובדת ביותר שיכולתי. אבל להפסיק? לא.

התחייבתי לספר את הסיפור הזה וזו הייתה אחריות שלי – ברגעים הקלילים והשמחים (שצצו להם לפעמים) ובטח ברגעים הקשים. זה סיפור קשה, ואם בחרתי לתעד אותו – אני צריך להתמודד גם עם זה. זה מבחינתי היה החוזה הלא כתוב והלא מדובר ביני לבין המשפחה

יונתן: איך הם הגיבו כשראו את הסרט לראשונה?

עמרי: הצפייה הראשונה לא הייתה קלה. בכל זאת, לא כל יום באים ומסכמים לך את התקופה הקשה ביותר בחייך בחצי שעה. הם נתנו לי הערות, חלק לשימור וחלק לשיפור, ועבדנו עליהם כדי שלא רק ייצא סרט טוב, אלא בעיקר כדי שיצא סרט לזכרו של אלון, שיכבד את הסיפור והאדם. אני חושב שהצלחנו. היום הם גאים בסרט ובעשייה שלו, וזו מבחינתי ההצלחה הכי גדולה

יונתן: אני מסכים. הצלחתם בצורה יוצאת דופן. כשאתה מסתכל אחורה – איך אתה מרגיש כלפי הסרט היום?

עמרי: אני גאה בו מאוד. אני, וכל המעורבים בסרט, עבדנו קשה כדי ליצור אותו. מבחינתי כל העבודה הקשה הזו הגיעה להשג מכובד מאוד, עוד הרבה לפני השידור בטלוויזיה והאוסקר. הצלחתי לעזור למשפחה בכך שליוויתי אותם, לא פחות ממה שהם עזרו לי לעבור את התקופה הזו. יש בינינו מערכת יחסים קרובה ופתוחה, וזו עבורי הצלחה מסחררת.

אחר כך הגיעו השידורים ועכשיו גם המועמדות, שהיא כמובן מקור גאווה חדש ומרגש. וכן, אני גם גאה בסרט כיצירה דוקומנטרית שמספרת סיפור בצורה טובה ומרגשת. הרבה צופים דיברו איתי על הסרט אחרי הצפייה, הרגישו שהם נכנסו לתוך הסיפור ושהם מכירים את דקלה ויונתן ואת כל המשפחה, כואבים את כאבם ואוהבים אותם על מי שהם. אז אני רוצה להאמין שהצלחתי

יונתן: למרות שמדובר בסרט עצוב, טראגי וטעון, בסוף שלו יש פתח של תקווה. זו הייתה בחירה מודעת או שזה פשוט מה שהמציאות הכתיבה?

עמרי: לגמרי בחירה מודעת. המשפחה והסרט נלחמים על החיים מהדקה הראשונה וכך גם רצינו לסיים את הסיפור. כשיונתן הזמין אותי לברית של בנו (בלי קשר לצילומים) החלטתי שאני דווקא כן אתעד את האירוע הכל כך טעון והמשמח הזה. לימים הבנו שזה הסוף הראוי לסרט, ובכך הנצחנו את ניצחון החיים – גם בסרט כל כך טראגי

יונתן: אז אפרופו אופטימיות ומחשבה לעתיד. אתה עובד על משהו היום? משהו מתבשל?

עמרי: אני בימים אלו בתהליכי פרה־פרודקשן לסרט עלילתי שכתבתי. גם הוא על קהילת קיבוץ, אבל בנושא אחר לגמרי. הסרט שואב השראה דווקא מילדותי כנכד לקיבוצניקית ומהמעשיות והאגדות ששמעתי בילדותי. הוא שונה לגמרי, אבל במובן מסוים גם הוא משלב טראגיות עם רגעי חסד והומור. אני מניח שזה מי שאני בימים אלו

יונתן: אני מצפה לראות אותו, ובכלל מה עוד תעשה בעתיד. יש לך משהו להגיד, להוסיף, לפני שמסיימים?

עמרי: אשמח לסיים באמירה אופטימית. התקופה שאנחנו חיים בה היא קשה, צינית ולפעמים אכזרית מדי לאנשים שרק רוצים לחיות את חייהם. יש הרבה אנשים שסובלים ומקבלים התעלמות אגרסיבית מצד אלה שאמורים לעזור להם. אני רוצה להאמין שאנחנו חזקים וטובים יותר מהציניות שמקיפה אותנו. אני רוצה להאמין שכמו בסרט – בסוף הטוב ינצח.

אבל הוא לא ינצח אם לא נקום ונעשה משהו. אני מקווה שאותו מקום שקראנו לו בית יחזור להיות כזה, לא רק במובן הפיזי והבטחוני, אלא גם בפן של שייכות וגאווה, כי לצערי הוא כבר הרבה זמן לא כזה, או לפחות לא באופן שהוא אמור להיות. אני מאחל לנו ימים פשוטים ושקטים יותר, ימים שבהם נוכל פשוט לחזור להיות אנשים רגילים שחיים במציאות רגילה

יונתן: אמן. אמן. אמן. תודה רבה לך על השיחה והמון בהצלחה עם המועמדות. אני מחזיק לכם אצבעות