״צמודים״: ימות העולם ותהיו יחד - בגוף אחד

מעבר להיותו מושלם בכל אספקט, ״יופי מסוכן״, סרטה המופתי של קוראלי פארז׳ה, היה נקודת ציון חשובה בשנה שעברה. בעשייתו הקולנועית המופלאה, ואחרי סיבוב הופעות מוצלח בפסטיבל קאן, הוא עשה עבודת קודש והחזיר באופן רשמי את ז׳אנר הבודי הורור אל המיינסטרים. ואם הטרנד הבא הוא עיוות חולני של הגוף, מוטציות והקאות באולם הקולנוע – אז למה לא בעצם?

זו כנראה המנטרה שהובילה את מייקל שנקס הקנדי לכתוב ולביים את ״צמודים״, סרט הבודי הורור החדש שלו, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון. בעברו, שנקס כיכב בסדרת הטלוויזיה ״סטארגייט SG-1״, המבוססת על סרט הפולחן ״סטארגייט״ (1994), כך שהקשר בינו לבין אימה הוא מקרי בהחלט. מנגד, גם קוראלי פארז׳ה לא טמנה את ידיה בז׳אנר החולני לפני ״יופי מסוכן״.

ב״צמודים״ אנחנו פוגשים את טים ומילי, בגילומם של דייב פרנקו ואליסון ברי, שמתחזקים זוגיות מוצלחת גם מחוץ למסך. הוא מוזיקאי עם חלומות שנשארו במגירה, היא אשת חינוך שהגשימה את עצמה. הזוגיות שלהם מקרטעת, תקועה, ולא ממש עושה צלילים של פעמוני חתונה.

כמו הרבה זוגות במשבר, הם מנסים שינוי קטן באווירה ועוברים מהעיר הגדולה אל עיירה מבודדת, שם מילי מתחילה ללמד בבית הספר המקומי, וטים מנסה לעבוד על סקיצות חדשות לקראת סיבוב הופעות.

״צמודים״ נותר סרט חצי כוח, חצי קלאץ׳, או במילים אחרות: סרט לא אפוי. לא מבחינת התחושות והרגשות שהוא שואף לסחוט מקהל צופיו, וגם לא עלילתית. נדמה שהסיפור נסגר מהר מדי

בזמן טראק קליל של שבת בבוקר, טים ומילי נופלים לבור ומוצאים בו מקור מים מסתורי. הם שותים ממנו – ואז מתחיל הבלאגן. בימים שאחרי, משהו בטים מתחיל להשתנות ומושך אותו, פיזית, לכיוונה של מילי, שעושה את הכיוון ההפוך. לאט לאט, המרחק המנטלי שהיה ביניהם, נסגר בצורה מוחשית, עד כדי איחוד פיזי של שני הגופים שלהם.

הליהוק של פרנקו וברי, שגם הפיקו את הסרט, מוכיח את עצמו וזה לא מובן מאליו. גם זוג אמיתי צריך לדעת לשחק ביחד, והשניים מראים שהם מבינים את המשימה שהוטלה עליהם. הכימיה ביניהם מן הסתם הקלה גם על עבודת הבימוי של שנקס, שכנראה לא היה צריך להתאמץ מדי כדי להציג מערכת יחסים זוגית אותנטית על המסך, שאליה הוא שידך חוויות אישיות ואינטימיות שלו מחיי הזוגיות.

על פי כל התכונות שלו, ״צמודים״ הוא סרט אימה, אבל השאלה היא עד לאן שנקס וצמד כוכביו מעיזים להרחיק לכת עם המושג הזה. ספוילר: לא רחוק מדי; הכל כמובן תלוי בחוזק הקרביים של הצופה. בסצנות השיא שלו, שאמורות להגיע לפיק פיזיקלי מעוות ומחדיר חרדות בפוטנציה – הוא נשאר תלוי באוויר, בואכה פרווה. שנקס לא באמת לוחץ על כל כפתור אדום אפשרי בדרך להפחיד או להגעיל את הצופים שלו.

מעבר לאפקט החזותי והאסתטי, זה פוגם בחוויה ובמסר ששנקס קיווה למסור. אם האימה מאופקת פה והסצנות הן ״ליד״ ו״כמעט״ – האימפקט הרעיוני נפגע קשות. למרות הניסיונות היפים והמחוות לקרוננברג ופראז׳ה, ״צמודים״ נותר סרט חצי כוח, חצי קלאץ׳, או במילים אחרות: סרט לא אפוי. לא מבחינת התחושות והרגשות שהוא שואף לסחוט מקהל צופיו, וגם לא עלילתית. נדמה שהסיפור נסגר מהר מדי. המחמירים יטענו כי הוא נקטע באמצע.

בודי הורור הוא ז׳אנר מובחן, שלא מהסס להשליך את המסר שלו לתוך הפרצוף של הצופים. שנקס נשאר נאמן לחוקים האלה עם מסר ברור: לא משנה מה, לא משנה איך – נועדתם זה לזו. ימות העולם ותהיו ביחד, בגוף אחד.

אומרים שבמשך השנים, כל בן זוג במערכת יחסים הופך להעתק מדויק של העזר כנגדו. שנקס מעניק למילים הללו ביטוי פיזי ונוכח, כואב ומעוות. האפקטים הפרקטיים טובים, המימיקות הגופניות של פרנקו וברי מעולות והבדיחות מתוזמנות היטב. עם כל אלו, כולל CGI שקצת לוקה בחסר, שנקס בכל זאת מצליח לבנות אימה איטית, מקריפה ומהנה לפרקים. אבל כאמור, לא מספיק כדי להצדיק ציון 100 ב״רוטן טומייטוז״.

״צמודים״ הוא בעיקרו סרט מאכזב, שחלקיו הקטנים גדולים יותר מהשלם שהוא. הוא נופל בגלל איפוק מעצבן שגובל בחשש של הבמאי להגיע לקצה גבול היכולת: של התסריט, של האווירה, הוויזואליה ולבסוף – של שחקניו.

אפשר בכיף לעשות הנחות לשנקס, בכל זאת, זהו סרטו הארוך הראשון. אבל שלב כזה של הקריירה הוא הזמן האולטימטיבי לשים פס על כולם, ולהיות מאופק מסתמן כחיסרון. כדי לפרוץ צריך לחשוב בגדול, להעז ולמתוח גבולות. ושנקס? הוא פשוט לוחץ חזק מדי על דוושת הברקס במקום לנסוע בפראות על אוטוסטרדת הבודי הורור הגדולה והפרועה. חבל.

---

צמודים
בימוי: מייקל שנקס
102 דקות; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים