סיכום 2024 / יופי של גועל נפש

עלייתו של יופי מסוכן לאקרנים, הביקורות האוהדות וזכייתו בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון, הן בשורות טובות לחובבי ז׳אנר הבודי הורור (Body Horror) שסובל ממוניטין נוראי ולא בצדק. סרטה של הבמאית הצרפתייה קוראלי פראז׳ה (״נקמה״) הדהים את המבקרים ואת הקהל כאחד, קיבל מחמאות מקיר לקיר בצד רב והצדיק כל קמצוץ וטיפת הייפ שנוצרו סביבו.

כי מעבר לתמה המרכזית שלו בדמות ״עד כמה רחוק נלך כדי להרגיש ולהיראות צעירים שוב״, הוא עשוי בצורה פנומנלית ומנצל כל מבע קולנועי לטובתו. הצילום הנקי והמוקפד, הקלוזאפים שהם דליקטס לעיניים, הפסקול המדהים של ראפרטי מטלטל את הנפש, האסתטיקה המנוגדת לכל הגועל שעל המסך ומעל הכל אלו הבימוי והמשחק.

פראז׳ה סחטה כל טיפת כישרון משתי הכוכבות שלה, דמי מור המהממת ומרגרט קוואלי המופלאה, והמשולש הנשי המצוין הזה הוכיח שגם המין החזק יודע לעשות בודי הורור כהלכתו, עם מחוות אדירות לז׳אנר וביצוע עילאי ומדהים. כי אם יש ז׳אנר קולנועי שמצליח להזיז את הצופים בכיסא באולם הקולנוע באי נינוחות ובו זמנית מניע אותו להסתכל ולבחון את הגוף שלו בצורה שונה ואפילו קצת חשודה – הרי שמדובר בז׳אנר הבודי הורור.

מעבר לעובדה שסרטי אימת גוף (אם תרצו), הם בפשטותם מגעילים ודוחים ת׳נשמה (הכל סוביקטיבי, ובכל זאת), זהו ז׳אנר שמביא לידי ביטוי את הפחדים הכי עמוקים וקדמוניים שלנו בנוגע לנראות הגוף שלנו ושלמותו, ומקרינים כלפי חוץ תחושות מנטליות מורכבות ובעייתיות שנוצרות בעקבות כך; כי ״נפש בריאה בגוף בריא״ או כל שיט רוחני אחר שתבחרו בו.

כלומר – הטרנספורמציה הגופנית הבאה לידי ביטוי במוטציות, איברים כרותים ושינויי גוף חמורים היא מקרן על קולי למה שקורה בנפש פנימה ומחכה רק לצאת החוצה. מעבר להגעלות הברורות והביטוי המנטלי של הפיזי, הסרטים בז׳אנר הזה נועדו בין היתר גם כדי להביע ביקורת נוקבת, אפלה ועמוקה על החברה האנושית ובפרט על מוסכמות חברתיות ותפיסות שונות שאנחנו מקובעים בהן עוד מימים ימימה.

היכל התהילה של הז׳אנר

יצירות בז׳אנר הבודי הורור נוצרו כבר במאה ה־19. ביניהן אפשר אפילו למנות את ״פרנקנשטיין״, הרומן הגותי של הסופרת מארי שלי משנת 1818, יצירת בודי הורור ספרותית שהפכה בשנת 1931 לסרט באותו השם בכיכובו של בוריס קרלוף האגדי. מאז עברו הרבה יצירות אחרות בנהר והז׳אנר התפתח ותפס תאוצה.

הביקוש לאימת גוף דוחה אך מסקרנת הגיעה באופן טבעי גם למסכים הגדולים, כשהסרטים הבולטים בתחילת הדרך היו ״פלישת חוטפי הגופות״ (1956) או The Quatermass Xperiment (מ־1955). המלצות נוספות בהמשך.

אבל מלך מלכי המלכים של ז׳אנר הבודי הורור הוא ללא ספק דייוויד קרוננברג. הבמאי היהודי־קנדי לקח את החרדות שלנו כבני אדם, עיבד אותן לטקסטים חכמים ונתן להם תרגום חזותי וגרפי מרהיב על המסך הגדול. הוא הפך אותם ליצירות אמנות, שעל אף המראות הקשים, קשה להוריד מהן את העיניים. לאפקטים המזעזעים והמרהיבים בו זמנית בסרטיו של קרוננברג, נוספו תובנות עמוקות ואמירות נוקבות על החברה שאנחנו חיים בה

קרוננברג הוא גאון קולנועי בז׳אנר הזה. הוא יודע להצביע באופן מדויק על הדברים שמניעים אותנו, שותל רמזים בטקסטים שלו ומוסיף נדבכים גרפיים קשים ביותר עבור הקיבה הרגישה.

קרוננברג יצר שלל סרטים איקוניים בז׳אנר, כשהבולטים בהם היו ״וידאודרום״ (1982) ו״ארוחה עירומה״ (1991). אבל היהלום שבכתר על הקריירה שלו הוא בוודאי ״הזבוב״ מ־1986, שהפך ליצירה מכוננת וחשובה בתרבות המיינסטרים, והכניסה את הבמאי הקנדי להיכל התהילה של ז׳אנר האימה.

״הזבוב״ מתחיל כמו סיפור מדע בדיוני רגיל, אבל מתגלגל למשהו הרבה יותר מטריד ומורכב מזה. ג׳ף גולדבלום מגלם את סת׳ ברנדל, מדען אקסצנטרי ומוזר, שלובש בכל יום את אותה החליפה (על פי המנטרה של אלברט איינשטיין על בזבוז זמן) ובונה תאי טלפורטציה. הוא פוגש את רוני (ג׳ינה דייוויס), עיתונאית סקרנית שגם נמשכת לאינטלקט שלו, ומזמין אותה אליו לדירה.

לונג סטורי שורט, לאחר שורה של ניסויים כושלים ואחד מוצלח על בבון, סת׳ מחליט לעשות את הניסוי על עצמו. הוא מצליח בגדול, אבל יש גם טוויסט. בזמן שסת׳ נכנס אל התא, זבוב מסתנן לתוך מכונת הטלפורטציה וביציאה ממנה, הגנים של החרק המעופף מתמזגים ונספגים לתוך גופו של סת׳.

מספר ימים אחר כך, סת׳ מתחיל להתפורר ולהתקלף והופך למשהו אחר – הברנדלפליי. מאותו רגע ואילך הוא עובר מסע של התפרקות גופנית ונפשית מרתקת, ואנחנו צופים בתהליך המרהיב הזה בעין בוחנת וחוקרת, תכלס׳ גם על עצמנו.

״הזבוב״, שאגב קטף בצדק את פרס האוסקר על עבודת האיפור המדהימה שבו, תפס מקום של כבוד בסולם של תרבות הפופ, מכיוון שהוא לא רק סיפור על שינוי פיזי גועלי ומחריד של אדם לחרק במשקל 70 קילו. על אף שקרוננברג דחה את הרעיון הזה בעצמו, אנשים רבים רואים בו אלגוריה לפחד האנושי ממחלות סופניות כמו סרטן או איידס (במיוחד בשנות ה־80), ועל הדרך שבה הגוף בוגד בנו. בנוסף, יש בו גם שאלה אמיתית של ״מי אנחנו באמת בנפש פנימה?״, שהופכת למוחשית וגרפית – וזה מחריד ומסעיר יחד.

המטרה של קרוננברג היא לא סתם לזעזע אותנו או לגרום לנו לרוץ להקיא באסלה. כאילו גם, בוודאי, כי רימת זבוב ענקית ומתפתלת יוצאת מרחם של אישה זה דוחה לגמרי. אבל לצד הגועל המובנה, הוא גם שואל שאלות גדולות, שלא בטוח שיש או צריך שיהיו להן תשובות.

אפשר לראות ב״הזבוב״ גם אלגוריה נוספת על שינוי מין. בסרט סת׳ אומר שהחרק תמיד היה בתוכו, ישן, חולם שהוא אדם. ועכשיו הוא מתעורר. כלומר, האני האחר שלו מחכה לצאת החוצה, בין אם האישה, ההומו שהיה בארון או הנער המבויש בגיל ההתבגרות.

יש ביטוי פיזי לתחושה מנטלית, בתוספת פחד מובנה וחשש חברתי מפני שבירת מוסכמות ותבניות מוכרות. בדיוק בגלל זה קרוננברג הוא גאון קולנועי בז׳אנר הזה. הוא יודע להצביע באופן מדויק על הדברים שמניעים אותנו, שותל רמזים בטקסטים שלו ומוסיף נדבכים גרפיים קשים ביותר עבור הקיבה הרגישה.

תמה נוספת שמככבת ב״הזבוב״ היא הפחד מקדמה או טכנולוגיה. הסרט נעשה בשנות ה־80, עשור של האצה טכנולוגית מטורפת עם הופעת הווידאו והטלוויזיה בכבלים, ווקמנים ושאר דאווין. החיבור של ברנדל והטכנולוגיה היה ביטוי ממשי לפחד מהלא נודע וממה שיוליד לנו המחר וממה שנהפוך אליו בסופו של דבר.

בלב המיינסטרים

וזה מדהים לראות, גם בתור מבקר קולנוע וחובב אדוק של הז׳אנר שהוא חי, קיים, דוחה ובועט ומוצא את דרכו שוב אל לב המיינסטרים. בהתאם לז׳אנר שאליו הוא משתייך, ״יופי מסוכן״ עושה את עבודתו נאמנה מבחינה גרפית וקולנועית. הוא אינו מחדש יתר על המידה מבחינת המסרים שלו סטייל ״הזבוב״, אך הוא כאמור ראוי לכל מילת שבח על הביצוע הפנומנלי של הבמאית קוראלי פראז׳ה.

לכבוד ״יופי מסוכן״ וחזרתו של ז׳אנר הבודי הורור ללב המיינסטרים, הנה שלוש המלצות שאולי יעוררו בכם פלצות, ובעיקר חשק לתת הזדמנות ראויה לז׳אנר שסובל מיחסי הציבור הגרועים בתבל.

״היצור״, ג׳ון קרפנטר, 1982

מעשיית אגתה כריסטי מד״בית קלאסית ומשובחת שנחשבת לאחת מיצירות המופת של הז׳אנר. ג׳ון קרפנטר האגדי מציב חבורה של חוקרים בלב תחנת מחקר אנטארקטית ויצור חייזרי טפילי הלובש את צורת הגוף הפונדקאי שלו. כשדברים מתחילים להיות מוזרים מדי וגם דוחים מדי, אנשי הצוות מתחילים לפתח פרנויות ולחשוד אחד בשני שמא הוא החייזר האלים.

הסרט הוא רימייק לסרט ״דבר מעולם אחר״ משנת 1951 של הבמאי הווארד הוקס וכריסטיאן ניבי, אבל הוא עיבוד קולנועי נאמן יותר לנובלה ״מי הולך שם?״ של ג׳ון ווד קמפבל הבן. ״היצור״ יגעיל אתכם בסצנות בודי הורור משובחות שעומדות במבחן הזמן ובו בזמן גם יפחיד אתכם ויגרום לכם להסתכל בעין עקומה על האדם שיושב לצידכם.

״מוות מוחי״, פיטר ג׳קסון, 1992

שמונה שנים לפני שהתפנה לביים את הטרילוגיה שתכניס אותו להיכל התהילה של הגיקים, פיטר ג׳קסון ביים את ״מוות מוחי״ (Dead Alive). כן, האיש שהפיח חיים בפרודו, גנדלף ושאר החברים היה יוצר בודי הורור בתחילת דרכו. בסרט הנ״ל, קוף עכבר משונה מתחיל סדרה של הדבקות והופך את אנשי העיירה לזומבים צמאי דם. רק אדם אחד מסוגל לעצור אותם והוא עושה זאת בין היתר עם… מכסחת דשא.

כן, ״מוות מוחי״ הוא לא ממתוחכמי הז׳אנר ואפשר להגדיר אותו דבילי ומטומטם עם תסריט שכמעט ולא קיים. אבל מה שקורה במערכה השלישית של הסרט יספק לכל צרכן אימה את ליטרת הדם והאיברים שהוא זקוק לה. זו שגעת מטורפת של חגיגת בשרים וטרלול שכמותו לא ראיתם המון זמן. בנוסף, ראוי לשבח את הסרט על האפקטים הפרקטיים המגניבים שלו, שאולי לא עומדים במבחן הזמן אבל באופן משונה – הם די מרשימים.

״סוסייטי״, בריאן יוזנה, 1989

מה קורה כשהעשירים מוצצים מהעניים? ליטרלי? זה ״סוסייטי״. סרט האייטיז סוג ב׳ הזה היה יכול להיות להיט אמיתי אם רק היה לו תסריט מוקפד יותר ושחקנים טובים יותר. אבל העובדות הן אחרות ובכל זאת, מדובר באחד מסרטי הבודי הורור האהובים בז׳אנר. בסרט, בילי הצעיר חושד שמשהו במשפחה שלו אינו כשורה ודברים מוזרים קורים בשכונת בברלי הילס שבה הוא גר.

מדי פעם הוא קולט רמזים לגבי המתרחש מאחורי גבו ורק במערכה האחרונה של הסרט הזוועות מתגלות לצופים. אז מתרחשת אורגיית בשרים ומציצה דה פקטו של העשירים את גופם של העניים, כך שאת המסר בסרט קשה מאוד לפספס. ״סוסייטי״ הוא לא סרט מתוחכם, אבל הוא נדבך חשוב בז׳אנר ומשמש אבן דרך לכל חובביו.

ועוד כמה סרטים בז׳אנר שיעשו לכם נעים וחמים בלב: ״הזחל האנושי״, ״ניבים״, ״טיטאן״, ״שיניים״, ״רי־אנימטור״, ״סורקים: שלטון המוח״. תהנו.