פרויקט 48 מחול: ״יותר משזה מפחיד, יש בזה משהו משחרר״

מדי שנה, בפתחו של כל מופע של ״פרויקט 48 מחול״, אני מקרינה לקהל הצופים קליפ קצר מתוך מה שהתרחש ב־24 השעות הקודמות. מה שהתרחש הוא שחבורה אמיצה של כוריאוגרפיות וכוריאוגרפים, אמניות ואמנים, רקדניות ורקדנים, נפגשו ל״בליינד דייט״ מחולי, הגרילו אנסמבלים יצירתיים שיעבדו בהם זו עם זה, ויצרו, בהשראת קטע וידאו מפתיע שקיבלו ממני, תוך יממה אחת בלבד, יצירה חדשה וחד־פעמית לבמה.

מדי ערב, חמישה הרכבים בלתי־צפויים מולידים חמש יצירות שעוד רגע, בתום דברי הפתיחה שלי, יוצגו בבכורה בפני הקהל שבאולם, וממש באותו הזמן יירד עליהן המסך לבלי שוב. ציור שמצטייר ונעלם.

בכל אחת ואחת מ־12 השנים האחרונות שבהן הפרויקט התקיים, אותם שני שירים מלווים את הקליפים הקצרים, אחד בכל ערב. תמיד הם. האחד הוא ״שיר סיום״ של נתן אלתרמן: אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות / את הרע צריך לראות כדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו. והשני, ״היום זה היום״ של עידן סובול: היום זה היום / שבו איש קוטע / את עצם רוחו בעצם ידו / היום זה היום / וזהו הפרח שאיש לא נתן עליו דעתו.

שני שירים שחוגגים את העכשיו ומתעקשים עליו. אל תיבהלו, קטיעת הרוח אינה פעולה אלימה כפי שנדמה לכם. אני קוראת אותה כשבירת ההרגלים. בכוח המעשה (היד) להטות את כיוון הרוח. כי כשמסע מבטנו הפך קבוע, כך גם נקודות עיוורוננו. אבל לרשותנו עומד היום – העכשיו – ואם רק נעז לשנות מסלול ולהביט בו באמת, נטולי משקפיים, עם כל הפחד והכאב הכרוכים בכך, נתעורר לגלות אולי: פרח.

פרויקט 48 מחול נולד, אולי לא סתם, דווקא פה, בישראל, למקום שמקדש את, ואולי אפילו מכור, במידה לא מועטה בכלל, לזיכרון. לנו כל גל נושא מזכרת, אנחנו לזכור ולא לשכוח

פרויקט 48 מחול נולד, אולי לא סתם, דווקא פה, בישראל, למקום שמקדש את, ואולי אפילו מכור, במידה לא מועטה בכלל, לזיכרון. לנו כל גל נושא מזכרת, אנחנו לזכור ולא לשכוח. לפותים במור״קים ומיתולוגיות, מדור לדור ובכל דור. אנחנו עם שהשינון עומד בבסיס לימוד תורתו. דתית והסטורית, המבט שלנו הוא כל הזמן על המראה האחורית. אם כך, כמה אנרגיה ותשומת לב נותרות לנו להתבוננות נכוחה בכביש שעליו אנו נוסעים? האם אנחנו מרגישים ולומדים את פיתוליו ומהמורותיו? כמה באמת אנחנו נוכחים בעכשיו ובעכשיו שבא אחריו וזה שאחריו?

אמני הפרויקט, עם זאת, מושלכים לתוך סיטואציה יצירתית ששמה אותם, בכוונת מכוון, ב־off-balance. פתאום בסטודיו עם שותפים ליצירה בלתי מוכרים, פתאום רק לזמן קצר ואינטנסיבי (לשם השוואה, תהליכי יצירה רגילים נמתחים לאורך חודשים ארוכים). אפילו רגעי ההופעה שלא תחזור שנית, ממרכזת אותם – ואותנו הקהל – בלב ליבו של העכשיו. ויותר משזה מפחיד, מסוג הפחד הטוב והמרגש והחי שמעוררת בך נסיעה ברכבת הרים, מין התהפכות בטן כזו, יש בזה משהו משחרר.

כי למשך 24 שעות בלבד יש בי אומץ לשחרר את הדרך שבה אני עושה בדרך כלל את הדברים. כי בתוך מסגרת הדוקה ובטוחה אני נאלצת־יכולה לשחרר את הבלמים שתוקפים אותי תדיר, ובהיעדרם, ראה זה פלא, קופצים בזה אחר זה מתוך הכובע שלי ארנבים שרק המתינו להזדמנות.

לכל אמן ואמנית בפרויקט ארגז כלים עשיר ושונה זה משל רעהו, אבל בימים כתיקונם אנו שולפים מתוכו מיד את הכלי שאנו בקיאים בו, שהיד מכירה את האחיזה בו ואת תנועתו. לכולנו איזה מפתח שוודי שחוק מרוב שימוש, שיודע את מלאכתו נאמנה ויש בזה בטחון ושקט. ולפתע מגיעה מישהי ומתבוננת בי במבט חדש ושואלת: ותגידי, פלאייר, אולי יש לך שם? ומתברר שיש פלאייר ויש מברג ויש מסור משונה ומי ידע שניתן לעשות בהם פלאות. וכלים עוברים מיד ליד בנדיבות ובחדוות עשייה.

מדי שנה מרהיב לראות מה עולה מתוך תתי־המודע הנפתחים כמניפה של כ־40 אמנים שמביטים זה על זה ועל פעולת היצירה במבט חדש, נוכח, הווה, ובכלים חדשים וישנים כאחד.

והשנה, אוי השנה.

השנה כמה נחוץ הוא אתחול המבט. מה ידענו לא ידענו. אל מול המבנים הקורסים – ממשיים וסמליים כאחד, אל מול הפעולות הישנות שמביאות עלינו הרס וכאב, בועט את עצמו החוצה צורך נואש, דחוף ביצירתיות. ביצירתיות אין כוונתי לא לעיטורים ולא לקישוטים, אני מדברת על היצירתיות שפוגשת את המציאות כמו שאלתרמן מציע – בעיניים פקוחות – ושולפת וממציאה כלים חדשים אל מולה.

מחול הוא אמנות שתמיד מלהטטת בין זיכרון להווה. החינוך הרקדני המסורתי רצוף למידה דרך העתקה וזיכרון. הרקדנית הצעירה נכנסת אל הסטודיו ושם היא מעתיקה ממורתה תנועות (ומניירות), מתאמנת בלזכור, תחילה תנועות ואז משפטים ואז ריקודים שלמים. בדממת ״נעשה ונשמע״ היא זוכרת בגופה, וגופה מתעצב על פי כל מה שהעתיקה וזכרה וביצעה. ומצד שני, זו אמנות מתכלה, שלא משאירה אחריה אוביקט לאחוז בו או לקרוא בו או לתלות על קיר.

אבל ברגעי פריצת דרך את מעיזה גם לשכוח. לשכוח מה שלמדת על איך ראוי או נכון לעשות דברים, למצוא דלת כניסה אחרת אל אותו המקום. לפעמים את אפילו נדרשת לשכוח את כוח הכבידה עצמו. פעם עליך לדעת שיש מולך קהל ולהישיר אליו מבט ופעם לשכוח את קיומו. את פושטת ולובשת צורות, וכמו לוליינית טרפז משחררת משהו אחד כדי לתפוס אחר. וכן, יש רגע שאת בין אחיזה לאחיזה, ושם נשימתך נעתקת ושם את הופכת וירטואוזית.

עוד את למדה שאין היררכיה בין ישן וחדש, בין עבר ועתיד. את מתפלאת לגלות שטכניקות נושנות משמשות אותך לביצוע של משהו עכשווי, או שדווקא תעלול עכשווי מאפשר לך את המגע הנכון עם חומרי עבר כדי שתוכלי להעיר אותם מתרדמתם.

אז כן, דווקא עכשיו פרויקט 48 מחול, דווקא עכשיו תרגול העכשיו ההופך את הבטן. בתוך תיבת נח, בלב המבול. למשך 48 שעות במקום מראה אחורית, אולי נהיה זה לזה מבט וחלון וראי. להראות זה לזה בחושך את כל הדברים.

–
דנה רוטנברג היא המייסדת והמנהלת האמנותית של ״פרויקט 48 מחול״ במסגרת ״בת־שבע מארחת״ ובשיתוף סמינר הקיבוצים

---

פרויקט 48 מחול
אולם ורדה, מרכז סוזן דלל, תל אביב
28-29.8
לייב סטרימינג החל מ־27.8 ועד תום הפרויקט

משתתפים: אביב הורוביץ, אילנה בלסן, איתי זבולון, אורי מבזבז, אמיל ברוקמן, אריאל נ. וולף, אריאל פרידמן, ג׳ייסון דנינו הולט, גילי נבות, דפי אלטבב, הילה גולדנברג, זיו בשור, טל ארז, יואב קליינמן, יעל בן־עזר, ללאל פיליורה, מאיה לוי, מיכל סממה, נעמי יואלי, עילאיה שליט, עלמה קרבט שמש, רותם וולק, שחר חנין, שיר באר גמבו, שלום גיל, תומר פיסטינר