הכל (לא) חייב ללכת: המופע של דנה רוטנברג הוא תרגיל מכונן בהיפרדות

יריית הפתיחה של אסופת הסיפורים הקצרים What We Talk About When We Talk About Love של הסופר ריימונד קארבר (1981) היא הסיפור הקצר ?Why Don’t You Dance – טקסט כמעט נטול עלילה המורכב מרצף התודעה של פנסיונר אמריקאי שהחליט להיפטר מכל רכושו. הסיפור מתחיל כשאותו גבר יושב בסלון ביתו המרוקן מחפצים, לוגם ויסקי ומתבונן החוצה אל החצר שבה פיזר את כל תכולת חייו.

עד מהרה, זוג צעיר נקלע לאזור; הצמד חושבים בשוגג שמדובר במכירת חצר ומנסים להתמקח עם הגיבור האפאטי של קארבר ולשכנע אותו למכור אוביקטים שממילא התכוון להיפטר מהם ללא רווח. בינם לבין עצמם הם לועגים לאיש התמהוני שהחליט להרפות מהמלאי הדומסטי שמגדיר את גבולות הגזרה של מה שאנחנו מכנים ״בית״: שולחן עבודה, מסך טלוויזיה, מיטה, פטיפון. הוא, מצידו, מקבל את ההצעות שלהם באדישות.

כמה עמודים לתוך הדיאלוג הסוריאליסטי, כשכבר נדמה שקארבר מכר לנו חתול ספרותי בשק וכתב ביקורת מרקסיסטית יבשה במסווה של סיפור קצר, הוא שולף את המרצע האמיתי – הגבר מוכן להעניק לזוג את כל רכושו בעולם, רק אם השניים ירקדו עבורו. הוא משמיע להם תקליטים נושנים בפטיפון והם נעתרים ורוקדים. אולי מתוך רחמים, ואולי כי הם עוד צעירים מכדי לדעת שיבוא היום וגם אותם החיים ידחקו להיפרד בצורה כזו או אחרת ממה שאגרו בגוף ובנפש.

הכוריאוגרפית נוטלת על עצמה את דמותה של אמה המתה, ומדווחת איך נודע לבתה על מותה. כשרוטנברג התנערה משלוותה וצרחה, לרגע נדמה היה שאפשר לשמוע את כל הקהל מחסיר נשימה קולקטיבית אחת

לא יכולתי שלא להרהר במילותיו הנוקבות של קארבר בחודש שעבר כשאת פניי ואת פניהם של יתר הצופים בתיאטרון הבית קיבלו הכוריאוגרפית דנה רוטנברג לצד שותפיה ליצירה Everything Must Go – הרקדנים והיוצרים – בארשת חתומה ובידיים עמוסות בתקליטים ובסרטי DVD שאבד עליהם הכלח בעידן הדיגיטלי. במשך דקות ארוכות, בזמן שהצופים המופתעים זעו במושביהם בפליאה, בשעשוע וחלקם אפילו באי־נוחות ניכרת, רוטנברג, קוגן ומרטיני ניסו לשכנע אותם לקחת מידיהם את מה שצובר אבק על המדפים הפרטיים שלהם.

זהו מהלך אחד מיני רבים ששזורים לאורך היצירה האינטימית והחכמה שהעמידו השלושה שבמסגרתו הטריו חדר למרחב האישי של הקהל. פעם, בעידן שלפני הפוסט־מודרניזם ופוסטים חשופים בפייסבוק, יוצרי תיאטרון ומחול קראו למתודה הזו ״שבירת הקיר הרביעי״. אולי בימים שבהם פרפורמנס ומחול מתמזגים זה בזה ללא הרף, כבר אין טעם לדון בקירות שבורים.

אבל כן אפשר ורצוי לשבח את רוטנברג, קוגן ומרטיני על הנוכחות הבימתית הטוטאלית שלהם ועל הנכונות להטיל אור על סדקים שהתבקעו בחייהם, אלו שהלכו ונפערו עד שלא נותרה להם ברירה אלא לערוך טקס פרידה פרפורמטיבי ממה שמאיים לחמוק מבין האצבעות וממה שכבר הלך לבלי שוב.

על גבי התוכנייה מצטטת רוטנברג את כוהנת הסדר והארגון היפנית מארי קונדו, שפרצה אל תודעתנו המערבית בסערה כשהספר שחיברה, ״סוד הקסם היפני״, ראה אור ב־2011 ובהמשך זכה למיליוני תרגומים. Look at everything you own. Put it in piles. Does it spark joy for you? Keep it. If not, be willing to let it go הן מילים שהפכו לצו השעה, אבל האינטרפרטציה של רוטנברג למשפט הזה היא מוצלחת דווקא מפני שהיא מבינה מניסיונה כאישה וכיוצרת, שאנחנו נאלצים להיפרד גם ממה שכן מצית בנו אושר: בני זוג, הורים, יכולות גופניות, קריירות.

באחד מהרגעים הפגיעים והעוצמתיים ביותר במופע (זהירות, ספוילר), רוטנברג מטפסת על ערימות התקליטים שאירגנה בחזית הבמה כשבידיה היא אוחזת בזוג משקולות כסופות, לגופה מכנסי ספורט קצרים וגופייה צבעונית. היא עולה ויורדת מהערימה שוב ושוב במחווה משעשעת שלרגע נראית כאילו היא מבצעת את הגרסה המחולית של קלטות האירובי של ג׳יין פונדה מהאייטיז, אבל המונולוג שהיא מדקלמת כמעט בניכור תוך טיפוס על מדרגות אליפטיות דמיוניות הוא רחוק ממצחיק: הכוריאוגרפית נוטלת על עצמה את דמותה של אמה המתה, ומדווחת איך נודע לבתה על מותה. כשרוטנברג התנערה משלוותה וצרחה, לרגע נדמה היה שאפשר לשמוע את כל הקהל מחסיר נשימה קולקטיבית אחת.

פשוט לשחרר

מונולוג אחר ומכמיר לב בביצוע התנועתי והווקאלי האגבי שלו מגיע מפיו של אנדראה מרטיני. מרטיני הוא רקדן וירטואוזי ובהמשך גם מבצע סולו אוורירי ורהוט תנועתית שקשה להתיק ממנו את המבט, אבל הטקסט הזה מגלה את כוחו כפרפורמר שלא מגלם את החוויות בגופו אלא פשוט חי אותן על הבמה, על כל קשת המכאובים והצחוק שהן מעוררות.

מרטיני, שהיגר לישראל מאיטליה, אומר באנגלית מתובלת במבטא Goodbye לכל הריגושים, לכל האהבות הארעיות וגם ארוכות הטווח: לכל הגברים שחלפו בחייו ובמיטתו – זה שלא יכול היה להפסיק לנשק אותו על מפתן הדלת אבל אז אמר לו שזה לא יסתדר, ועד לזה ששכח שהוא שכב איתו ולכן הפעם הראשונה שלהם בעצם קרתה פעמיים.

ההנחיה העומדת בבסיס מתודת הארגון של קונדו, זו שמשמשת כמטרייה תמטית שתחתיה מתאגדות התמונות התנועתיות והחזותיות הספורדיות בעבודתה של רוטנברג, היא לשחרר. זו משאת נפשו של כל מי שאי פעם תירגל מדיטציה, אבל גם של כל מי שחווה כאב.

המזרן, חפץ שנהוג לעזוב רק אחרי שנספג כהוגן בכתמי החיים ובנוזלי הגוף, הופך דרך תנועתו של קוגן לסימבול מובהק של חדר המיטות האינטימי שמרטיני מתייחס אליו בדבריו. קוגן מקיים יחסים אמביוולנטיים עם המצע שעל גביו מכוננת הפגיעות הגופנית והרגשית האולטימטיבית בחייו של כל אדם

זו גם הנחיה שחווה כל מי שלמד מחול: דווקא בסטודיו, המקום שבו גופנו נרתם למאמץ האולטימטיבי ומנסה לבצע תנועות מאתגרות, אנחנו מתבקשים להתאמץ מבלי שהמאמץ יהיה ניכר. רקדנים שומעים לא אחת את הדרישה: ״פשוט לשחרר״ – את רצפת האגן, את כפות הרגליים שנושאות משקל אך צריכות להיות מסוגלות להתנתק בקלות מהקרקע, את האמביציה שמפריעה לביצוע להראות קליל.

רוטנברג מגחיכה ביודעין את ההנחיה הזו, ושוזרת ביצירתה רגעים שקורצים למלכוד 22 המחולי. באחד מהרצפים התנועתיים הסוחפים ביותר במופע, שמתרחש כבר בתחילתו, השלושה נתלים זה על זה, נמתחים ומעסים זה את זו בסשן שמגחיך את עבודת התחזוק האינסופית שהריקוד דורש מהעוסקים במלאכה.

ברגע אחר, אינטליגנטי ומצחיק במיוחד, רוטנברג חושפת בפני הקהל את קרביו של מעשה היצירה הכוריאוגרפי. היא מתיישבת על ספסל, מוקפת במגוון אקלקטי של חפצים אנכרוניסטיים יותר ופחות שהיא, קוגן ומרטיני ביקשו לשחרר – טלפון מחוגה, קפסולות קפה, אורגנית ישנה – וצופה בקוגן ובמרטיני רוקדים תוך שהיא פולטת מדי פעם הנחיות שרירותיות, שהשניים חוזרים עליהם ומפתחים: ״לא באוויר״, ״בלי הלל״, ״לא שרון אייל״, ״יותר רצפה״.

קוגן ומרטיני נעתרים או מאתגרים את רוטנברג ברצף של תגובות פיזיות זריזות ועשירות תנועתית. הצפייה בדינמיקה שנרקמת בין השלושה במהלך הרצף הזה היא עונג צרוף. מספק ונדיר לחזות בשלושה פרפורמרים כאלה מנוסים שנהנים לעבוד זה עם זו ומסוגלים להתייחס לאקט היצירה במשחקיות ואף להזכיר לעצמם ולצופיהם בזמן אמת שאמנות הכוריאוגרפיה אמנם מבוססת על אינסוף פרידות קטנות מרעיונות ומנסיונות שלא עובדים, אבל אפשר להיפרד לא רק בכובד ראש, אלא גם בקבלה ובהומור.

הכל בר חלוף

לאורך כל המופע זורחת נוכחותו הבימתית של קוגן. מי שמכיר את היוצר לא יופתע מהיכולות הפרפורמטיביות שהוא מפגין, אבל בעבודה הזו נדמה שרוטנברג העניקה לו תפקיד מיוחד, כמעט ספרותי במהותו: הוא נוכח בעלילה המחולית ומניע אותה קדימה, אך גם משמש כמעין מספר יודע כל שמבין שלריקוד הזה יש סוף.

זה ניכר כשקוגן סוחב לאורכה ולרוחבה של הבמה מזרן ענק תוך שמרטיני מבצע את מונולוג הפרידות שלו. קוגן רוקד עם המזרן, מתגלגל על גביו בסיזיפיות, מנתר מעליו ונופל עליו רק כדי לקום שוב ושוב, עד שגם רוטנברג ומרטיני מצטרפים אליו. המזרן, חפץ שנהוג לעזוב רק אחרי שנספג כהוגן בכתמי החיים ובנוזלי הגוף, הופך דרך תנועתו של קוגן לסימבול מובהק של חדר המיטות האינטימי שמרטיני מתייחס אליו בדבריו. קוגן מקיים יחסים אמביוולנטיים עם המצע שעל גביו מכוננת הפגיעות הגופנית והרגשית האולטימטיבית בחייו של כל אדם. מרטיני הוא אמנם זה שנושא את המונולוג הכאוב־מחויך, אך קוגן כמו מהדהד בגופו את הזיכרונות.

רוטנברג היא לא הכוריאוגרפית הראשונה שהשתמשה במזרן או סיפרה סיפור על מצבור של חוויות מיניות שהופכות לעול רגשי וקיומי. תוך צפייה עלו בדעתי עבודותיהן השונות במפגיע של שתי יוצרות קאנוניות. האחת היא מהקולות המרכזיים בתולדות המחול המודרני, פינה באוש, שביצירתה ״1980״ עמדה רקדנית בשמלה ילדותית־משהו ומכל עבריה ניצבו גברים בחליפות. כל אחד מהגברים נגע ברקדנית ברצף של ליטופים וצביטות שמצטבר לכדי מכלול כמעט בלתי ניתן לצפייה נוכח הכניעה המצערת של הרקדנית. השנייה היא איבון ריינר, ממבשרות הפוסט־מודרניזם, שיצרה את עבודת המחול האיקונית ״Some Sextexts״, יצירה רווית מיניות מפורשת והומור עבור עשרה רקדנים ו־12 מזרנים.

בין אם רוטנברג אכן התכוונה לצטט את האימהות המחוליות הללו או לא, האפקט המצטבר והעמוק של עבודתה הרגישה עדיין נחווה כמו סיפור בתוך סיפור, מבוך של אנקדוטות שמובילות כולן אל דרך מוצא אחת בלבד – הכל בר חלוף. בתחילת המופע, רוטנברג לוחשת על אוזנו של קוגן: ״אני יודעת שדברים נגמרים… הלילה נגמר ויהפוך ליום. ההורים שלנו מתים, הופעות נגמרות… אני יודעת את כל זה ובכל זאת חלמתי שאני נועלת את דלת התיאטרון ואתם לא יכולים לצאת. זה גורם לי לחשוב שאנחנו צריכים לעבוד על לשחרר״.

קוגן, בתפקיד לכאורה פסיבי, מצטט בחזרה לקהל את מילותיה של רוטנברג. אבל רגע לפני הוא מבצע סולו כביכול מינורי אך מפעים, כזה שדרכו הוא מעביר רמז מטרים לקהל מתוקף כוחו כמספר־על. רכוב על אופני כושר, רק ידיו פנויות כדי לרקוד, הוא משתמש בהן בחסכנות פואטית של מי שיודע שכל תנועה שלו יוצרת אדוות. תוך כדי הוא שר בנינוחות את I Contain Multitudes, אחת מהקלאסיקות המרגשות ביותר של בוב דילן. ״אני אשמור את הדרך פנויה, את הדרך פנויה במוחי / אני אוודא שאף אהבה לא תישאר מאחור״, קוגן שר ונע, רגליו מדוושות במעגלים אך לא מובילות אותו לשום מקום. ואולי זו השורה התחתונה של המופע הזה: אפשר להתכונן לפרידות ולתרגל אותן, אבל הכל (לא) חייב ללכת. גם כשהדברים חולפים הם נשארים חלק מאיתנו, חלק מהרפרטואר של איך שאנחנו זזים ואוהבים.