יאנה בוקלר // פה ושם בין הירדן לים

שמי יאנה בוקלר, אני מאיירת, מרצה לאיור ותקשורת חזותית ובעלת סטודיו לאיור בתל אביב. איירתי עשרות ספרים בעבר, וזה הספר המאויר ל״מבוגרים״ הראשון שלי.

קצת אחרי ה־7 באוקטובר הקשבתי לפודקאסט של אריאל קלצ׳קין, שבו אירח את הלל כהן. הם דיברו על המלחמה ועל ההיסטוריה, על המתרחש כעת וגם על ההקשרים הרחבים יותר – מהצד הישראלי ומהזווית הפלסטינית. זה גרם לי לחשוב על רעיון של מגדיר, שיציג שתי נקודות מבט על אותה היסטוריה; לקחת את הרעיון של הלל ולתרגם אותו לשפה ויזואלית נגישה, לא רק לאקדמיה – אלא גם לקורא כמוני.

פניתי להלל והתחלנו לחשוב יחד מהי הדרך הנכונה לספר את הסיפור של שני העמים: מאיזה רגע להתחיל, היכן לסיים, ואיך לתחום את ציר הזמן. הרי הסיפור לא מתחיל בהקמת מדינת ישראל, אבל להתחיל מאדם וחווה הרגיש רחוק מדי. תהליך המחשבה על הספר ארך חודשים. הלל ניסה להבין איך הוא מוצא את עצמו בתוך ספר מאויר – חוויה חדשה עבורו; ואני ניסיתי לקרב אותו לעולם האיור.

אני זוכרת ששלחתי לו פעם מגדיר לווייתנים מאויר, כהשראה למגדיר מאוייר. התשובה שלו הייתה: ״מה את מראה לי ברווזים וארנבות כשבחוץ מתחולל מוות והרג?״. הבנתי שאנחנו צריכים למצוא כיוון אחר. הזמנתי אותו לסטודיו להראות לו דוגמאות לספרים, כדי להבין למה אנחנו מתחברים ויזואלית, ומשם להתחיל.

איך מאיירים ספר היסטורי? עד אז איירתי ספרים דמיוניים, שבהם יכולתי להמציא דמויות ולקחת את הסיפור לאן שרציתי. אבל בספר שעוסק בהיסטוריה אקטואלית, שכל הדמויות בו אמיתיות, נשאר מעט מקום לפרשנות ויזואלית אישית

הוא אמר לי שלפני המפגש איתי לא התייחס מעולם לאיור או לתמונה. מה שעניין אותו היה הכתוב בלבד. אצלי זה בדיוק ההפך: אני רואה קודם את התמונה והכותרת, וזה מספיק לי להבין את הסיפור. דווקא הפער הזה, שתי נקודות מבט שונות על אותו הדבר, היה בסיס טוב לקונספט של הספר.

רעיון המגדיר נשלל, והחלטנו לספר את הסיפור מנקודת המבט של הסופר. עלו רעיונות שונים: אולי הוא מדבר עם תלמידיו? אולי יושב במרפסת ותוהה מה השתבש בדרך? ואז הוא שלח לי את הפרק הראשון.

״נולדתי בירושלים בשנת 1961. ירושלים של ילדותי הייתה עיר מחולקת: הצד המזרחי היה מאז 1948 תחת שלטון ירדן והצד המערבי תחת שלטון ישראל. בצד המזרחי גרו ערבים ובמערבי יהודים. הבית שלנו שכן לא הרחק מהגבול, שהיה פרימיטיבי: גדר תיל ועוד אחת, וביניהן חתיכות פח. הסבירו לנו: אם ייכנסו מסתננים מעבר לגבול, הם יעשו רעש ואפשר יהיה להתגונן…״.

זה היה מרתק ומרגש, והראה איך דרך חייו של אדם אחד – אפשר ללמוד על ההיסטוריה של המקום. הסיפור נע בין ילדות, היסטוריה, נערות וההווה.

התחלתי להכין סקיצות, ואז הגיעה שאלת השאלות: איך מאיירים ספר היסטורי? כשחשבתי על מגדיר מאויר, היה לי ברור איך לחבר את זה לסגנון הצבעוני והמסוגנן שלי. עד אז איירתי ספרים דמיוניים,ְ שבהם יכולתי להמציא דמויות ולקחת את הסיפור לאן שרציתי. מאייר מוסיף סיפור ויזואלי נוסף, משלים חלקים שלא נכתבו. אבל בספר שעוסק בהיסטוריה אקטואלית, שכל הדמויות בו אמיתיות, נשאר מעט מאוד מקום לפרשנות ויזואלית מבלי לאבד את הקול האישי שלי; ובו בזמן הייתי צריכה להישאר נאמנה לתרחישים היסטוריים.

עבורי זו הייתה הזדמנות לבחון איך אני מוצאת את עצמי בספר שחור־לבן, היסטורי וכל כך טעון. הייתה לי בערך שנה לסקיצות ולאיורים גמורים – מעט מאוד במונחים של רומן גרפי. כאן גם עלתה שאלת הקונספט: מהו הספר הזה? זה לא מגדיר, לא ממש רומן גרפי וגם לא קומיקס. הלל כתב רומן, ואני הייתי צריכה למצוא את הדרך לשלב בתוכו איורים.

בזמן שהתקדמתי עם הקריאה, הבנתי שאלה לא רק אירועים היסטוריים גדולים, אלא דווקא המפגשים הקטנים בין אנשים שמקדמים תמונה רחבה הרבה יותר. היה לי ברור שצריך לשלב את המפגשים בזרימה של הספר, בעזרת קומיקס שמאפשר לעצור את הזמן, למתוח רגע אחד, ולאפשר לקורא להרגיש חלק מהשיח.

איך אני כמאיירת מוסיפה לטקסט? למה ספר כזה בכלל צריך איור? האם האיור עלול לפגוע בחוויית הקריאה? בסוף הבנתי שזה לא איך אני מאיירת, אלא מה אני בוחרת לאייר, איפה לעצור את הטקסט ולהכניס ממד נוסף, סיפור שלישי שמתרחש במפגש שבין הטקסט לאיור.

העבודה עצמה, למרות הסקיצות המרובות, הייתה אינטואיטיבית. הלל היה שולח לי טקסטים ואני הייתי מתיישבת לצייר. דרך האיורים רציתי להראות את חוסר היציבות של ההיסטוריה, במיוחד עכשיו; את הקושי, אבל גם את האהבה הגדולה לאדמה. לפעמים האיורים קיבלו קו שחור וחזק. סצנות נוף קיבלו טיפול עדין יותר כי  דווקא בהן יש משהו סטטי, לעומת סצנות עם אנשים – שמזרזות ומשנות את העלילה.

בגלל לוחות הזמנים החלטתי על שיטת עבודה מהירה: חיפשתי דמויות, מקומות ואירועים באינטרנט, בארכיונים ובתמונות אישיות של הלל. מהם הרכבתי קולאז׳ים באייפד, ואז ציירתי על פיהם ביד, בעיפרון רגיל ובעפרונות גרפיט בעוביים שונים. זה אפשר לי לייצר הרבה גוונים של אפור ושחור, ולהראות דרכם את המורכבות של המצב בארץ.

בכל שיחה על ישראל המשפט שחוזר שוב ושוב הוא: ״זה לא שחור ולבן״. זה היה גם המשפט שהנחה אותי לאורך כל הפרויקט.

–
הלל כהן | פה ושם בין הירדן לים
מסעותיי בין שני העמים
איורים: יאנה בוקלר
הוצאת אלטנוילנד

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו