״חשבונות שמיים״: כשבמאית נכנסת לנעליו של הגבר החרדי

את התסריט של ״חשבונות שמיים״, סרט הביכורים העלילתי הארוך הראשון של האקטיביסטית החרדית אסתי ביטון שושן, קראתי כבר ב־2018, כחלק מסקירה שעשיתי למחקר על הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי. בגרסתו המוקדמת נקרא התסריט ״איוב״, וכבר אז הוא הפתיע בנועזות שלו ובפקפוק לגבי מה שאנחנו אמורים לחשוב על אמונה.

בדומה לקולנוען היוצא בשאלה דוד וולך – שבסרט הביכורים שלו ״חופשת קיץ״ (ששמו באנגלית My Father My Lord יותר קולע), הציב טרגדיה קשה מנשוא ובמוקדה זוג הורים מבוגר וחרדי (בכיכובם של אסי דיין ז״ל ושרון הכהן בר), שבנם היחיד טובע למוות בים בזמן שאביו מתפלל מנחה – גם שושן מציבה במרכז זוג הורים צעיר וחרדי (משי קליינשטיין ואורי אלבי) שבנם יחידם נשכח ברכב על ידי האב שממהר ללימודיו בכולל אברכים, ומוצא את מותו.

האבות בשני הסרטים הם אברכים יראי שמיים, אבל נדרשים לא להתערב בחשבונות שמיים ולהקריב את היקר להם מכל. אבל בשונה מוולך, שמסיים את סרטו בטרגדיה, שושן בוחרת לפתוח את סרטה בטרגדיה ומביאה גורל זוגי ואמוני מורכב יותר, שההתרה שלו מורכבת לא פחות, אבל אופטימית.

למעלה משבע שנים לקח לתסריט של שושן לצאת לפועל, ואולי לכן הקרנת סרטה במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה – היא בשורה של ממש. כשרואים את הסרט כתוצר מוגמר, ומבינים את מורכבות הקונפליקט שבמרכזו ואת הפסיכולוגיה של הדמויות הראשיות שמנסות להיאחז באופן כמעט לא אנושי באמונה – אפשר לנחש שהוא לא החליק בקלות לכל לקטור. זה סרט שיכאיב ויעורר התנגדות אצל חרדים, ולחילונים יהיה גם קשה להבין אותו.

ניכר ששושן לא מתחשבת בקהל. יש לה אמירה, והיא מתכוונת ללכת עם גיבוריה בנפתולי האשמה, השאלה והתהייה על הדרכים שבהן הם בוחרים להתמודד עם הטרגדיה

שושן יוצרת סרט דחוס במידה מסוימת, ומשחיזה לתוכו קריצות תורניות פילוסופיות. היא באה חשבון עם הפטריארכיה שמכתיבה לנשים איך למצוא נחמה, ובוחנת את האופן שבו העולם החרדי משלים עם גזירה קשה מנשוא. ניכר שהיא לא מתחשבת בקהל. יש לה אמירה, והיא מתכוונת ללכת עם גיבוריה בנפתולי האשמה, השאלה והתהייה על הדרכים שבהן הם בוחרים להתמודד עם הטרגדיה.

מעבר לזה, שושן מציגה את אורח החיים החרדי הבני ברקי כסינדרום של קבלה עיוורת ולא ברורה. כשגיבורת הסרט רות, שעובדת כגרפיקאית בארגון קרוב רחוקים, מבקשת להתאבל ולא לקבל את הדברים כפי שהם אלא לכאוב אותם – היא מבקשת להיות צדיקה אבל לא מטומטמת. היא רוצה להישאר מחוברת לעצמי באמצעות המוזיקה הערבית, שבעלה האברך שמואל מזמן ביקש לסלק מהבית.

אופן ההתמודדות של כל אחד מהם שונה. בעוד ששמואל מבקש לערוך חשבון נפש ולהתחזק עד כדי הסתגפות (שבאה לידי ביטוי בתענית דיבור, לדוגמה), רות מבקשת לבחון את הגבולות הדתיים ולממש את חירותה הנשית שמעבר לדימוי המרצה של האישה החרדית.

בכך היא מאתגרת את הזוגיות השברירית, לא רק בגלל שההתמודדות הרגשית שלהם שונה, אלא גם בגלל אופני המבט והציפייה החברתית של דמויות נוספות כמו הוריה, ראש הכולל (בגילומו הנפלא של מיקי ליאון) והרבנית שמארגנת הפרשת חלה (ומאופיינת באופן שמזכיר את הרבנית ימימה מזרחי).

להרגיש ולא להסביר

הסרט שופע בריטואלים מאורח החיים החרדי. הוא נפתח במשתה פורים, מתגלגל לביעור חמץ ומוליך את הדמויות עקב בצד הגודל בכל מה שמקובל בבית חרדי קלאסי. אבל לא תמיד הריטואל הזה נדרש. לפעמים הוא קצת מסיט את הפוקוס ממאפייני הדמויות. אבל מה שיפה בסרט הוא שכשהדלת נסגרת – הזוג מוצא את עצמו בעולמו האינטימי, עם שבר קיומי, ולא מוצא לא שפה ולא תרופה לכאב.

אנחנו מבינים באותם רגעים משהו עמוק: לא מנורות הבית הן שדלוקות ומטילות אור, אלא האור הפנימי הוא זה שמדליק את הבית. האם האמונה יכולה לשאת את כאב החשיכה? האם יש מקום בחיי האדם החרדי להכיל אמת רגשית בלתי נשלטת? כל אלה באים לידי ביטוי בעבודת צילום מבריקה של דוד סטרז׳מייסטר, צילום שמקשיב לאור, גורם לו להתלבש כשמלה על השקט ומצליח לשדר את הניתוק רגשי ואת התהום הפעורה בין הדמויות.

גם עבודת העריכה של שירה הוכמן היא נפלאה, בעלת קצב איטי, שמכבדת את הסיפור ומעניקה חשיבות להרהור על פני הדרמה, כשהתוצאה היא תחושת מועקה. המוזיקה המקורית של דודו טסה (שהיה מועמד לפרס אופיר) מעניקה עומק רגשי לסצנות ומדגישה את המקום הפוצע של השתיקות.

שושן, שלסרטה זה קדם סרט קצר ובועט בשם ״עקרה״ (שבמרכזו אישה שמחליטה לקחת גלולות למניעת הריון ללא ידיעת בעלה), השתבחה עם השנים. ב״חשבונות שמיים״ היא שומרת על איפוק ומטמיעה את הביקורת החברתית באופן הדרגתי ומושכל. באופן פורץ דרך לבמאית חרדית, היא חודרת לעולמם המוגן של הגברים החרדים, ומצליחה לערער על נקודת המוצא הלא מושלמת שלו.

מה שמיוחד בנקודת התצפית של שושן הוא הניסיון שלה להיכנס לנעליו של הגבר החרדי ולבחון אותו בערכים הקדושים ביותר לבית היהודי; אם כי עליי להודות שבתסריט שקראתי לפני שנים, הוצב הפיתוי באופן ארוג שהתלפף לאורכו של הסיפור כמו נחש, באופן ארסי ומתוחכם יותר, שעכשיו מעט מוחמץ. ההישג כעת נרשם לשושן על כך שכובד המשקל הקולנועי מעניק מקום למה שאי אפשר לומר במילים, והתוצאה היא הצצה באמצעות פריימים מדודים – שמבקשים להרגיש ולא להסביר.

על אף היותה אישה דתיה, סרטה של שושן הוא סרט ישראלי על חרדים שמיועד לקהל הרחב, ולא סרט חרדי קלאסי המיועד לנשים בלבד. ועם זאת, יש לו חשיבות רבה בהתפתחות הפילמוגרפיה של סרטי במאיות חרדיות במאה הנוכחית, בגלל העובדה שהעיסוק של נשים בעולם הגבר החרדי, לרבות מצוות לימוד התורה, לא זוכה ליחס מעמיק בקולנוע החרדי־נשי במרחב החרדי.

במחקר שלי בנושא, העליתי את השאלה – האם כשאישה חרדית מעצבת גבר חרדי בקולנוע, היא עושה זאת שונה מיוצרים חילונים? השבתי עליה בהרחבה, אבל אין ספק שכל מי שיצפה ב״חשבונות שמיים״ – יוכל להשיב עליה בעצמו.

---

חשבונות שמיים
בימוי: אסתי ביטון שושן
88 דקות; ישראל, 2025
4 כוכבים