כל מה שחשוב ויפה
דוד וולך בסרטו דניאל אויערבאך. צילומים: בועז יהונתן יעקב
דוד וולך בסרטו דניאל אויערבאך. צילומים: בועז יהונתן יעקב

דניאל אויערבאך: ריקוד קולנועי מרהיב ונפלא

ההנאה והאיכות בעשייה הקולנועית גוברות על הרפלקסיביות (המתישה לפרקים) של הסרט, המספר את סיפורו (האמיתי?) של הבמאי דוד וולך וסרטו

באחת הסצנות היפות בסרט ״דניאל אויערבאך״, הגיבור מסתובב באתר בנייה, כשמגיעה לשם אישה צעירה ונמרצת בלבוש חושפני, ומסתבר שהוא חיכה לה. היא מצידה ממוקדת מטרה. הם אמורים להגיע לקומה ה־47 של מגדל יוקרה שנמצא בבנייה. כשהיא מראה לו את המעלית שבה הם אמורים לעלות – מעלית חיצונית שנועדה למשאות ולפועלי הבניין – הוא שואל: ״אין מעלית יותר נורמלית?״ וככה, במעלית משא תלויה בין שמים לארץ שמתנועעת בקצב איטי במיוחד ו״בלי בטחונות״, מתחילה סצנה מפוארת ״מהסרטים״.

למעלה, בקומה ה־47, בתוך שלד בניין של מגדל פאר, הוא נותן את השואו שלו. למה הוא מתעניין בדירה, זה סיפור נפלא בפני עצמו, אבל יותר מהסיפור ישנה הצורה שבה הוא מספר את סיפורו. מה שמתחולל שם, בשלד של מה שאמור להיות דירת פאר ענקית, הופך כמעט לכוריאוגרפיה של ריקוד. אפשר לזקוף זאת גם לזכות עיצוב המרחב והצילום הנהדר (של בועז יהונתן יעקוב). היופי, העוצמה של הגובה, הדריכות של הגוף, הדחיפות של הדיבור, הרוח החזקה, והדבר החמקמק שביניהם, כל זה נראה כמו ריקוד קולנועי מרהיב ונפלא.

״דניאל אויערבאך״ הוא סרטו הארוך השני של דוד וולך, שגם משחק בתפקיד הראשי. וולך שגדל בקהילה חרדית לא למד קולנוע באופן פורמלי. סרטו הראשון ״חופשת קיץ״ (2007) הוא סרט נועז, מלא שכבות שזכה בפרסים, ובו זמנית הוא כמעט בלתי ניתן להכלה. מאז שפרץ לפני יותר מעשור ריחפה השאלה התובענית ווהעיקשת – לאן ילך הסרט הבא של וולך, ואיך הוא יעמוד ברף הגבוה שקבע בסרטו הראשון.

בהרבה מובנים השאלה הזו הופכת לשאלה שבה עוסק הסרט ״דניאל אויערבאך״. איך עושים שוב קולנוע? מה ראוי לסיפור? האם צריך ואיך אפשר להיפרד מביוגרפיה? האם אפשר לספר משהו (שלא לומר לחיות ממש) מחוץ לעולם שבו אתה חי וגדל? והאם מילים או רעיונות יכולים ״להחזיק סיפור״ או שבעצם הם אילו שמונעים ממנו להתרחש?

נדמה שהלב של הסרט הזה הוא לא רק האהבה ליופי, לקולנוע, לחוכמה, אלא ההשתוקקות לכל אלו. יש בסרט איזה עולם סגור ושלם, שבו דניאל אויערבאך חי לכאורה באופן חסר פשרות, ובו זמנית העולם הזה הוא משחק אחד גדול ובלתי נגמר.

ויש עוד דבר שממנו עשוי הסרט. הבחירה של הבמאי לגלם בעצמו את הדמות הראשית – במאי שכבר עובד שנים על אותו סרט. יש לו מלא מילים לבמאי ההוא, והוא מקליט את עצמו לדעת. הרעיונות שלו ממלאים לו את הראש, ובעצם את כל הדירה שבה הוא חי, ובו זמנית הוא מרוקן לגמרי.

נדמה שהלב של הסרט הזה הוא לא רק האהבה ליופי, לקולנוע, לחוכמה, אלא ההשתוקקות לכל אלו. יש בסרט איזה עולם סגור ושלם, שבו דניאל אויערבאך חי לכאורה באופן חסר פשרות, ובו זמנית העולם הזה הוא משחק אחד גדול ובלתי נגמר.

למפיק (אותו משחק אייל שיראי, שהוא גם המפיק של הסרט באמת) נמאס ממנו לגמרי. הוא לא עומד בשום התחייבות, מביך אותו בפגישות עם משקיעים, והעודפות הזו של המילים המבריקות כבר לא מעניינת אותו. אפילו הסקסיות־לכאורה שיש בחזרה בשאלה כבר מזמן לא מקסימה אותו. ניכר ששניהם, הבמאי והמפיק (וולך ושיראי) משחקים את דמויותיהם בהנאה צרופה, עד שלא ברור אם זו גרסה מופרזת של עצמם ושל המציאות, או פיתיון שהם משליכים לצופים.

ובין הדיבור על הדיבור על הסרט שהוא יצליח או לא יצליח לעשות, היחסים של דניאל עם אישה צעירה (גלוריה בס במשחק נהדר) שהופכת עם הזמן יותר ויותר מזדמנת; המריבות עם המפיק ועם בעל הבית; והחרדה לגורל החתולה – בין כל אלה מבליחות לתוך הסרט סצנות שמופיע בהן דניאל אויערבאך כשהוא הרבה יותר צעיר (רועי ניק).

שם הוא צעיר חרדי על סף היציאה בשאלה. מלא תשוקה ועלבון ויצר חיים. ההבלחות האלה נדמות לרגעים כהיזכרות בחיים הצעירים שהיו, וברגעים אחרים נדמה כי אילו סצנות מהסרט שאותו הוא מביים עכשיו – סרט שדניאל כותב על עצמו, כצעיר שעוזב את העולם החרדי.

הסצנות ההן, בעיקר אילו שמספרות את הסיפור במרומז, מלאות בתשוקה וחושניות שלפעמים עולות על גדותיהן. יש בהן איזה מתח מובנה בין מבט שהוא כמעט מציצני, לבין איזו השגבה מופשטת של הגוף והמעשה המיני.

birds

לאורך הסרט, הרווח שבין דניאל אויערבאך המבוגר לבין וולך הצעיר, ואולי להיפך, בין וולך המבוגר לאויערבאך הצעיר, הולך ומצטמצם, ובו זמנית הוא פער שהולך ונפער. האם אויערבאך נתקע שם עם הסקס־אפיל של חוזר בתשובה צעיר ומשתוקק, או ששוב זה פיתיון שוולך משליך לצופים או לעצמו?

יש משהו בלתי נסבל, כמעט פאתטי לעתים, בדמות של דניאל אויערבאך. אך בו זמנית הוא מקסים באופן שקשה לסרב לו. יש משהו מתחכם בעלילה הרפלקסיבית הזאת, בסיפור על סיפור שלא מצליח להיכתב. הנרקיסיזם שממלא את המסך (ועליו מיוסדת גם העלילה) לפעמים לא משאיר אוויר. ובמקביל זה כל כך מצחיק ומודע ומקסים וידוע מראש, שאי אפשר שלא להתפתות לו. דניאל אויערבאך והסרט עצמו הם כל הזמן גם וגם.

סצנות הסיום של הסרט הן נפלאות ממש. לא רק העלילה מתנקזת אליהן, החדר כולו מתמלא במקצב חיים ויצירתיות שעולה על גדותיה. והכל שם: דניאל (וגם וולך) עצמו, התסריט, התסריט שהוא כותב, החדר, החפצים, המוזיקה שהוא מקשיב לה תוך כדי כתיבה דרוכה – בדיוק במקום שלהם, בקרשנדו עלילתי־מוסיקלי מקסים וסוחף.

הסרט מוקפד כמעט בכל רמה אפשרית. זה סרט שמתייחס לכל פריים ברצינות תהומית (ניהול אמנותי: יואב סיני), ומצליח גם להסתכל על עצמו מהצד, להיות מלא בהומור, אהבה וחוכמה.


דניאל אויערבאך
בימוי: דוד וולך
ישראל, 2023, 105 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden