Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
״אל: השדה״: 20 שנה ל־CCA במשכנו הנוכחי
בסוף השבוע הקרוב יציין המרכז לאמנות עכשווית (ה־CCA) בתל־אביב-יפו 20 שנה לכניסתו לביתו ברחוב צדוק הכהן, בתערוכה ושורה של אירועי פרפורמנס, סאונד, שיחות עם אמנים, הקרנות ועוד. המרכז, שהוקם כעמותה בשנת 1998 על ידי סרג׳יו אדלשטיין, פעל עד אז מחדר קטן בקומה החמישית והמסתורית של סינמטק תל אביב, בעקבות חזונו של אדלשטיין, שביקש ליצור פלטפורמות משתנות לאמנות מבוססת זמן שהוצגו ברחבי הארץ.
לאורך השנים הפך המרכז למרחב המבקש ללכוד בעזרת אלו שפועלים ומבקרים בו, את הרוח החמקמקה של העכשווי. ביקשנו מתשעה אמניות ואמנים שהציגו במרכז לאורך השנים – אהד פישוף, אלונה רודה, גלעד רטמן, טוני נבוק, יוחאי אברהמי, כרם נאטור, מאיה דוניץ, מיכל הלפמן, רות פתיר – להיזכר ברגע משמעותי ומכונן במהלך עבודתם בו, או לומר דבר מה על המקום שתפס המרכז בחייהם האמנותיים.
אהד פישוף
הציג במרכז את עבודות המופע ״החדר השרוף״ (2016, ביחד עם נועה צוק), ״רקונטו קון״ (2019 ו־2023, עם נועה צוק) ו״או הנרי״ (2024); ואת התערוכה ״עבודות״ (2019, ביחד עם נועה צוק)
שימוש במושגים מהעולם הדומסטי כדי לתאר מרחבי עבודה, הוא משהו שתאגידים עושים ממניעים מפוקפקים. ועדיין אין לי בעיה לקבוע שהסיסיאיי היה בעשור האחרון בית לאמנות שלי, כמו גם לזו של רבים אחרים. כי הסיסיאיי הוא בית, אבל לא בית לאנשים, אלא בית לאמנות. מנקודת מבט אנושית, אין בו שום דבר ביתי במיוחד. זה מקום שעובדים בו. אבל הסיסיאיי הוא הבית הטוב ביותר שאמנות יכולה לקוות לו, כי הוא מגלם באופן פעילותו הבנה עמוקה למה אמנות צריכה כדי להתקיים ולשגשג.
יש בהבנה הזו פרגמטיזם ונדיבות, תשוקה ואחריות. היא מקיימת סדר עדיפויות ברור, בנוגע למה חשוב ומה לא ממש חיוני ולאיך אפשר לעשות דברים, בתחומי אמנות ובשדה תרבותי של תקציבים, שנעים ברובם בין קטנים ללא קיימים. היא מודל לפלורליזם, אוניברסליות ומקצועיות. היא מגלמת הכרה בערכה של המשכיות לצד אמונה בחשיבותם של נסיונות. יותר מהכל, היא מכילה את הרעיון העמוק, שלמרות שלא תמיד זה נראה כך, אמנות היא צורה של חופש.
האתוס הזה, המתגלם במעשים הרבה יותר מאשר בדיבורים, מתקיים בעקביות לאורך כל שנות פועלו של המרכז. אף מקום לא עשה יותר עבור אמנות מבוססת זמן בתל־אביב, ב־20 השנים החולפות.
אחד הדגשים בעבודת המרכז בעשור האחרון, היה להגדיל את מינון הפעילות הפרפורמטיבית בחלל הרב־תכליתי בקומה העליונה, ואני שמח ואסיר תודה שהייתה לי הזכות וההזדמנות להיות חלק מהמהלך באופנים מרובים. בהקשר הזה ראוי לציין את סדרת אאוט אוף אופיס, שייסד ב־2022 גיא ברנרד רייכמן, שהיה אז גם מנהל המשרד של המרכז.
במסגרתה התקיימו בחלל הרב־תכליתי למעלה מ־200 הופעות, עם שילוב מוצלח של כמעט כל סוג של אמנות חיה שניתן להעלות על הדעת: מוסיקה, פרפורמנס, תיאטרון, מחול, מיצבים חיים, הרצאות־מופע וכמעט כל היבריד שמשלב בין כל אלה (ממשיכות את הסדרה כיום, טל יחס ושחר מזרחי).
מזל טוב סיסיאיי ותודה על הכל.
אהד פישוף ביחד עם נועה צוק, מתוך ״החדר השרוף״, 2016. צילום: מ״ל
יוחאי אברהמי
הציג במרכז את התערוכה ״עוזי״ בשנת 2010, אוצרת: מעין שלף; ואת הפרויקט ״חקלאות, גאווה וייסורי מצפון: תצוגה מודרכת במעגל סגור״ בשנת 2017, אוצרים: מריוס באביאס, סרג׳יו אדלשטיין, סופי גולץ, חן תמיר
בפעם הראשונה שנכנסתי לסיסיאיי הרגשתי מתח בין המשקל המקומי והבינלאומי של המקום לבין האדריכלות המצחיקה שלו, שמזכירה תפאורה מקרטון או קאפה של בית בובות, או את איור ה״מגדל״ בספר ״דירה להשכיר״. המרכז היה בסמיכות לסטודיו שלי ליד השוק וחוף הים, שם עבדתי כעשור. בקומת הקרקע – גלריה לבנה; בקומה השנייה – גלריה ארוכה עם מרפסת רחבה, הצופה לקומת הכניסה; בקומה השלישית – אודיטוריום למופעים, הסמוך לחלל משרדים, ובקומה הרביעית – עליית גג – שם נמצא הארכיון.
בית הבובות הזה היה בשבילי הזדמנות להציג את ״עוזי״ (2010), תערוכה שהסתמכה על תהליך מחקרי והפקתי מורכב. במשך חודשים ישבתי בעליית הגג, בחדרון האחורי של הארכיון, בתא קטן. החלון היחידי בתא הזה פנה לאודיטוריום וממנו בקעה אלומת האור של המקרן באירועים שונים.
אני לא הייתי המקרין, אלא ישבתי שם וערכתי את חומרי הווידאו במק היחידי שהיה בסביבה. מעליית הגג יכולתי לשמוע את כל הפעילות והרכילות שעלתה מהמשרדים (כשירדתי להכין קפה הרכילות לעיתים השתתקה ולפעמים לא) שהיו הלב הפועם של הסיסיאיי: טלפונים ואימיילים חובקי עולם בענייני אוצרות, ספקים, תרומות, תקציבים ומשתפי פעולה נוספים. במשרדים פגשתי באנשים הקבועים וכמובן באורחים מעידן אחר (מפגש מרגש עם מרינה אברמוביץ׳ שהציגה בתערוכה שקדמה לשלי, רגע לפני תערוכתה הבלתי נשכחת במומה).
כמה שנים אחר כך, לקראת הפרויקט ״תנאים למחוללות פוליטית״ שהוצג אף הוא במרכז, נבנתה רמפת דיקט גדולה דמויית מגלשה שירדה מקומת הגלריה לקומת הכניסה והיוותה אלמנט פיסולי אחיד שתפקד כרקע פיזי למיצב הדומה לבמת אירוויזיון. הפרויקט שלי ״חקלאות, גאווה וייסורי מצפון״ (2017, שהוצג כמה חודשים לאחר מכן ב־NBK, ברלין) היה מופע טלויזיוני – תוכנית אירוח, ששודרה בלייב במעגל סגור לקהל שישב בקומות הגלריה.
המגלשה היוותה גם את הקלעים וגם את מה שאחוריהם, ופיתחה את העניין שלי בכפילות המבט. הצופים נחשפו למתרחש דרך שני אופני צפייה – ישירה ומתווכת דרך המסך – באותו זמן ובאותו מרחב. המשחק בשידור החי מנקודות מבט שונות באמצעות מצלמת רחף, וחווית הצפייה הרב־ממדית, המשיכו להתפתח בעבודות נוספות שלי. אפשר לומר שהארכיטקטורה הייחודית של המרכז לאמנות עכשווית השפיעה על האופן שבו פועל המבט בעבודותי – עד היום.
יוחאי אברהמי, מתוך ״חקלאות, גאווה וייסורי מצפון: תצוגה מודרכת במעגל סגור״, 2017. צילום: אסף צבן
טוני נבוק
הציגה במרכז ב״ערפול – הביאנלה הבינלאומית למיצג״ בשנת 2005, אוצר: סרג׳יו אדלשטיין; ואת התערוכה ״שעות עגולות״ בשנת 2015, אוצרת: חן תמיר
2005
בביאנלה לפרפורמנס של שנת 2005 הצגתי באולם העליון מיצג בשם ״תן וקח״. לבשתי אז שמלת מקסי לבנה עם הדפס פרחים (לא שוכחים את זה בקלות), הזזתי והרמתי חפצים, אבל אז עוד לא הבנתי שאני פסלת. בקרב הקהל, שאת רובו לא הכרתי, נשמעו לחשושים בלתי פוסקים שהפריעו לי.
אחר־כך הבנתי שהפטפוט הגיע ממישהי שתרגמה לחברה את דברי לאנגלית. אני זוכרת את דיאנה (שואף, המפיקה של המרכז לאמנות עכשווית) שולחת לי מבטים מעודדים ואת הריח של כמה בשמים בקהל מתערבבים יחד לכדי סירחון מתוק וכבד.
כשיצאתי מהאולם העליון חשבתי – יש לי שורה ראשונה ברזומה.
2015
מאוחר בלילה, ואני מזיזה כסאות משרדיים בחלל התחתון לקראת תערוכת יחיד בסיסיאיי, מקווה שהכל יעבוד, בכל זאת מדובר ברק כמה כסאות מאופיס דיפו. כמו ילדה שהתבגרה וחוזרת לבית ילדותה, החלל, שלפני עשר שנים נראה היה לי כל־כך גדול, הצטמק.
בתערוכה ״שעות עגולות״ דחסתי לתוכו שלוש יחידות מתכת שהכילו את הכסאות וזזו וחרקו באיטיות מעיקה; עדות לתקופה כזו שעברתי. רבע שעה לפני הפתיחה עוד בדקתי שהמכונות עובדות כמו שצריך, ועדיין לא הסרתי את כיסוי הניילון משטיח הקיר לקיר האפור. דיאנה, מבוהלת שאנשים תכף מתחילים להיכנס, עוזרת לי להסיר את הניילונים.
כשאנשים נכנסו, המועקה, שעד לפני רגע היתה רק שלי, נגעה גם בהם. בשבתות, אפילו ילדים נשארו בתערוכה דקות ארוכות והתבוננו בכסאות המסתובבים וזזים מעצמם.
2025
הסיסיאיי נשקף כבר כמה שנים מחלון הסטודיו שלי, ועדיין איכשהו אני תמיד מגיעה לתערוכות ביום האחרון. כנראה כי אנחנו שכנים, ואני יודעת שהדלת תמיד פתוחה.
טוני נבוק, ״שעות עגולות״, 2015. צילום: יובל חי
רות פתיר
הציגה במרכז את התערוכה ״אבא שלי בענן״ בשנת 2022, אוצרת: תמר מרגלית
העבודה הראשונה שלי אחרי לימודי אמנות הייתה במרכז לאמנות עכשווית. עבדתי בדלפק הכניסה ועזרתי בארכיון שהיה אז מנוהל על ידי האמנית רותי סלע. הייתי יושבת בארכיון ולומדת על ההיסטוריה המיוחדת של המקום הזה. בעבורי המרכז היה גם צוהר לשדה אבל בעיקר חלון למתרחש בזירה הבינלאומית בזמן אמת, וכאמנית וידאו בפוטנציה לא היה מקום אחר להיות בו בישראל.
אם הייתי צריכה להתמקד ברגע אחד שחקוק לי בזכרון, אז אני זוכרת שלקחתי את אבא שלי להרצאה של מרינה אברמוביץ׳ באולם הגדול של סינמטק תל אביב שהתרחשה במקביל לתערוכה שלה במרכז. את ההרצאה שלה לאולם מלא, אברמוביץ׳ סיימה עם סרטון מההופעה האחרונה של אלביס פרסלי לפני מותו, שבה הוא שוכח את המילים לשיר שלו are you lonesome tonight אבל ממשיך לשיר בפגיעות מרגשת. היא הסבירה שזו הכנות האלימה הנדרשת בשביל לעשות אמנות; שמרתי את העצה הזו בלב.
הרבה שנים עברו מאז ולמזלי המרכז אפשר לי לגדול כאמנית, והיה מקום שנתן לי הזדמנויות לעשות עבודות מוזמנות לקהל שאני מעריכה ואוהבת עם צוות שמלווה ומאתגר אותי. התערוכה הנהדרת שאצרה חן תמיר ״מעידות בעמק המוזרות״ שדחפה אותי להתחיל לעסוק בצלמיות, או העבודה עם האוצרת תמר מרגלית ״אבא שלי בענן״ שאני לא מאמינה שהייתה אי פעם קורית לולא התנאים המיוחדים שנוצרו במרכז לקיים אותה – על כך תמיד המרכז ירגיש לי בית.
רות פתיר, ״אבא שלי בענן״, 2022. צילום: אייל אגיבייב
אלונה רודה
הציגה במרכז את התערוכה ״מעל ומעבר״ בשנת 2013, אוצרת: חן תמיר
כמי שפקדה את הסיסיאיי תכופות, הכרתי את החלל מצוין, וכשעבדתי על התערוכה ״מעל ומעבר״, היה לי ברור שהעבודה תהיה פועל יוצא של תנאי התצוגה הלא שגרתיים שלו. קנה המידה של החלל המרכזי של הסיסיאיי משונה: גבוה מאוד וצר באופן חריג.
העבודה התבססה על עיקרון המצגת האור־קולית שמאפיינת מוזיאונים היסטוריים. כאן, הקטנתי את החלל עוד יותר באמצעות קיר עשוי קרטון שהתחקה אחר הכותל המערבי, מהדהד את הימים של לפני 67, בו היה הכותל מוקף בתים, ללא הרחבה העצומה שנמצאת סביבו היום. הקיר תפקד כהסוואה להתרחשות אור־קולית, כשאלומות אור בודדות פורצות מבעד חרכי ״האבנים״ אל עבר הצופים, שוברות כהארה אלוהית את אפלוליות החלל.
״מעל ומעבר״ שאפה להיות חוויה תיירותית־תרבותית: הורדה של הקדושה מן ההר אל העיר, אל הבירה ״האמיתית״ של ישראל; ניסיון היתולי להפוך את המרכז לאמנות עכשווית לאתר עלייה לרגל. כשמגיעים מהרחוב התל־אביבי שטוף האור, לוקח לעין זמן להתרגל לחשכה. רק אז, לאיטו, מתבהר הדימוי – ובין אם התחושה שלאחר מכן היא של אכזבה, התפעלות או ביטול – יש רגע של בלבול, והוא הרגע שלשמו עבדתי. בסתיו 2026 תוצג העבודה, בגרסה מורחבת ומעודכנת טכנולוגית, במוזיאון היהודי בברלין (אוצרות: שלי לויטה הרטן, יוליה פרידריך).
אלונה רודה, ״מעל ומעבר״, 2013. צילום: אלעד שריג
מאיה דוניץ
הציגה במרכז את התערוכה ״רועד״ בשנת 2015, אוצרת: חן תמיר
הסיסיאיי הוא בית גידול עסיסי ששינה את עולמי. הוא הוקם על ידי סרג׳יו אדלשטיין מתוך אהבה אמיתית ליצירה ויכולות קסומות ליצור יש מאין; הוא אדמה פוריה שעליה אפשר להנביט עבודות ואמנים של ההווה והעתיד. בסיסיאיי הצגתי את התערוכה הראשונה שלי אי פעם.
חן תמיר, שהיתה אז אוצרת במרכז, עודדה אותי להוליד את תערוכת הסולו הראשונה שלי. לעולם לא אשכח איך אחרי שהזמינה אותי להקשיב לבניין ולהגיש לה הצעה, היא השיבה להצעתי במייל שבו כתבה: ״יופי, Think bigger…״. זה היה רגע משנה חיים, היא כמו הזריקה לי זריקת אומץ. מעולם לא שמעתי משפט כזה שוב מאף אוצר או אוצרת.
יש בסיסיאיי ריח של חופש ושובבות וגם של מקצוענות ורצינות ושאיפה לטוב ביותר; לסיסיאיי יש מפיקה מיוחדת במינה ששמה דיאנה שהיא אמא של המקום המיוחד הנ״ל; היא מפיקה עם כל הלב הענק והדם החם שלה ודואגת שהאמנים והמקום לא יאבדו את המכנסיים שלהם בדרך. מוסד חשוב שיילד אוקיינוס של אמנות מקומית חדשה.
מאיה דוניץ, ״רועד״, 2015. צילום: יובל חי
מיכל הלפמן
הציגה את התערוכה CHANGE בשנת 2013, אוצרת: חן תמיר
בשנת 2013 הצגתי במרכז לאמנות עכשווית תערוכת יחיד בשם Change. גם ממרחק השנים, זכורה לי העבודה עם המרכז לאחת השותפויות המקצועיות והמהנות ביותר שחוויתי עד אז ומאז. העבודה עם סרג׳יו אדלשטיין, המייסד המיתולוגי וראש המרכז דאז, ועם חן תמיר, אוצרת התערוכה שכשרונה חסר מאוד בשדה היום, הותירה בי זיכרון מתוק במיוחד. אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך טמונה בהלימה שבין היומרה הגלומה בשם המוסד לבין הערכים שאותם קיים הלכה למעשה, ובעיקר התרגום שנתן בפועל למושגים הנפיצים ״מרכז״, ״אמנות״ ו״עכשוויות״.
הביטוי ״אמנות עכשווית״ ריק מזהות סגנונית, וכמושג בן כמה עשורים, ריק אפילו משיוך לזמן מסוים. הוא מושג שמשייט באיזה זמן נצחי, הרי תמיד היינו ותמיד נהיה שרויים בזמן הווה, באיזה עכשיו שחולף כהרף עין. ה״עכשווי״ הקנה לעצמו מעמד של נצח וזהו השג שמשתווה ברדיקליות שלו להמצאת הקובייה הלבנה – החלל שלעולם אינו מתבגר או מאבד את תוקפו.
שני המושגים הם המצאות שנוגעות במעיין הנעורים של פוטנציאל אינסופי, ובו בזמן בצורך להגדיר אותו בכל פעם מחדש ביחס למציאות הנתונה בזמן מסוים. המושג הזה נוגע בדיאלקטיקה הבסיסית ביותר שפועלת בלב, ב״מרכז״, של ההוויה הנקראת אמנות: הנצחי מול הפרטיקולרי.
גדולתו של אדלשטיין היתה ההבנה שהאמנים הם אלו שמקיימים את היחס הנכון למושג הזמן ושם טמון כשרונם הייחודי. זאת על שום שדווקא האמנים, אינם בני זמנם: החוש שלהם דן אותם מחד להקדים את מה שעדיין אין לו עדות ומאידך – להביט אחורה על מה שדורש עיון מחודש.
אדלשטיין הקים מוסד שפותח את מרחב העכשיו עבור החזון של האמנים. כאוצר הוא מיקם את הווקטור של המוסד ביחס למה שהזמן העלה כצורך ממשי – בשנותיו הראשונות היה הפוקוס על אמנויות המסך, בהבנה שהקדימה את זמנה כי אנו נכנסים לעידן חדש שבו המסך הוא הנקודה הסינגולרית שאליה מתכנס הכל; ובהמשך, היה זה הזיהוי של הכמיהה של החברה לחזור אל נוכחות הגוף החי, החיפוש אחרי ממד הטקס האבוד, הכמיהה אל החושי.
עבורי ועבור אמנים נוספים שהציגו בסיסיאיי, פתח המקום מרחב פוטנציאלי נטול ידע קדום באשר לגבולות המושג אמנות. ניתן לנו חופש מוחלט להגדיר מחדש חוזים של מעמד האוביקט, הפעולה, המפגש עם הצופה, גבולות הזמן והמקום שבו מתקיימת התערוכה, שיתופי הפעולה שכרוכים בה. צוות הסיסיאיי מצדו, נרתם להגשים כל גחמה, להיכנס לשיחה ערה, שמח להרפתקה, ערב גם לכישלונה. הסיסיאיי היה לבית של סצנת האמנות.
הזמנים השתנו, משבר כלכלי התחלף במגפה, שהתחלפה במהפכה משטרית, ואז במלחמה, ומי יודע מה ילד יום. החברה החבולה נהייתה יותר מהוססת, יותר זהירה. את רוח המיצבים השאפתניים והאקספרימנטליים החליפה פעולה אינטימית ותחבירית, את ההיגד הפוליטי־פואטי החליף פיצול שטבעו או פוליטי או פואטי, ישראל הפכה מוקצה והמלה מרכז צריכה להיטען במשמעות חדשה. כמה טוב שהמילה ״עכשווי״ משמשת כתיבה ריקה מתוכן, נכונה, כמו הקובייה הלבנה, להתמלא מאותה נביעה אינסופית ולהתעצב בהתאם לצורך שמביא עמו הזמן הממשי.
מיכל הלפמן, ״CHANGE״, 2013. צילום: אלעד שריג
כרם נאטור
הציג במרכז את התערוכה ״ראיית לילה״ בשנת 2021, אוצר: ניקולה טרצי
כשאני חושב על המרכז לאמנות עכשווית, אני נזכר ברגע שבו נכנסתי ל־Change של מיכל הלפמן. זה היה המפגש הראשון שלי עם המקום. המילה ״שינוי״ עצמה נדמית לי כמהות של המוסד הזה, לא כסיסמה אלא כפרקטיקה – לשמור על הדברים בתנועה.
התערוכה של מיכל פתחה בפניי מרחב שיכול להכיל סתירה, פגיעוּת והתנגדות. הדימוי הזה נותר נוכח בזיכרוני, כמעין תרשים או תכנית שמתעורר בי בכל פעם שאני מבקר בסיסיאיי – מבנה הפועל כמרחב שבו השפה האמנותית בוחנת את גבולותיה.
כרם נטור, ראיית לילה, 2021. צילום: אייל אגיבייב
גלעד רטמן
הציג במרכז את התערוכה ״Plecos״, בשנת 2024, אוצרת: תמר מרגלית
מתוך התכתבות מיילים עם דיאנה שואף:
נושא: היכן נעלמת?
מאת: דיאנה שואף, יום ראשון, 4.7.2010, 18:20
גלעד היקר,
ממש מודאגים! היכן נעלמת? האם אושפזת?
אנא בוא לבקר אם אתה עדיין במחוזותינו.
רצינו לבדוק אם יש איזושהי עבודה לינארית של פרויקט 588 או נגזרת של זה שנוכל להקרין ב־VideoZone5.
אנא השמע קול.
נשיקות,
דיאנה
———
מאת: גלעד רטמן, יום שני, 5.7.2010, 10:35
דיאנה שואף שלום רב,
אני נמצא כעת בקמצ׳טקה. מחוז קטן בסיביר.
בביקתה הקטנה בה אני גר אין חשמל אבל יש בלליקה.
כל יום אני חולב את העז האחת שברשותינו ומתנה אהבים עם לודמילה עבת הרגליים וטובת הלב.
יש לי נשר גדול שדומה לי מאד ולפקודתי הוא חג במעגלים מעל ביתנו הצנוע ומשמיע קולות של נשר.
מחר נתחיל לאגור שומן דגים בכדי להתכסות בו בחורף הנורא.
טוב לי פה ואני לא מתכוון לחזור אף פעם.
וידאו ארט זה חרטא. תאמיני לי.
גלעד רטמן, ״Plecos״, 2024. צילום: דניאל חנוך
אל: השדה
המרכז לאמנות עכשווית תל־אביב-יפו
6-8.11
