הסיבוב שנשאר אחרי שמישהו הסתובב בכסא, התנועה של מי שהתנדנד קדימה ואחורה

בשבת הקרובה (18.7) תינעל במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב התערוכה ״שעות עגולות״ של הילה טוני נבוק, המיצב הגדול ביותר שלה עד כה, ואחת התערוכות המעניינות שביקרתי בהן בזמן האחרון. אבל להכתיר אותה רק כמעניינת יעשה לה עוול: השהות בקרב המיצב הפיסולי המסקרן שבנתה נבוק, או ההשתהות במחיצתה ליתר דיוק, הופכת עם הזמן משכלתנית למרגשת. במילים אחרות: לא חשבתי שכסאות משרדיים שנקנו באופיס דיפו יכולים להיות מרגשים…

בהצבה פיסולית קינטית נבוק יוצרת סביבה הרמטית – ספק מוסך, ספק מפעל ספק משרד – ומעלה שאלות על היחס בין עבודה ליצירה, על תפקיד העיצוב בתהליך ייצור הסחורות, ועל ההטמעה של מורשת המודרניזם אל תוך תרבות הצריכה העכשווית. הסביבה שהיא יצרה בחלל היא סביבת עבודה פעילה, אך ללא נוכחות אדם: חומרי גלם זזים, מוטות אלומיניום מפנים מקום, נערמים, כסאות משרדיים נעים באיטיות הלוך ושוב.

״כל המקום הזה הוא סביבת עבודה לא מוגדרת״, אומרת נבוק. ״רציתי שתהיה פה תחושה של תפקוד, של דברים שהם כביכול פונקציונליים. כל האלמנטים הם בין מכונה לבין פסל, והפסל הוא מודרניסטי, בצבעים מודרניסטיים: יש אדום ויש כחול והצהוב מגיע מלוחות השנה שתלויים על הקירות, כי אין כסאות צהובים בעולם של הציוד המשרדי.

״אני לא באה להמציא משהו חדש, אלא באה להיתפס במשהו קיים, מוכר, בנאלי, בסיסי. לא הייתי מזמינה במיוחד כסא צהוב, זה חייב להיות אמין ומשהו שהוא מוכר. וגם בתנועות אני נתפסת לתנועות שקיימות בעולם. אני לא אמציא תנועה, אלו תנועות שאנחנו מכירים: הסיבוב שנשאר אחרי שמישהו הסתובב בכסא, התנועה של מי שהתנדנד קדימה ואחורה״.

אז מאיפה הכסאות?

״אלו כיסאות שקניתי באופיס דיפו. סוג אחד של הכסאות, הלבנים, נקרא כסא קוסמטיקאית: הם מדברים על היררכיה, על יחסי כוח, על משהו מפקח, על השגחה. מי שלמטה הוא פועל, בצבע של פועלים, ומי שלמעלה יש לו צבע ׳קדושתי׳, או צווארון לבן, למרות שמצד שני הם גם כלואים. מה שקורה בתוך הפסל – ומבחינתי גם הפסלים הם רישומים – זו מסגרת נוקשה, שבתוכה מתרחשת פעולה רישומית״.

זה מעניין שאת עוברת בדיבור שלך בין פסל לרישום.

״התזוזה של האלמנטים יוצרת רישום עדין ואיטי בחלל. מצד אחד הכל פה מאד סטרילי, אין את בני האדם שאמורים לשבת על הכסאות, ומצד שני יש את הסמרטוטים שרואים שהם עברו משהו. הבאתי את הסמרטוטים למחסן ברזל בדרום תל אביב, וביקשתי ממי שעובד שם להשתמש בהם. אחרי חודש אספתי אותם: רציתי שהם יצברו זמן, שיצברו זמן עבודה, שיצברו זיעה. התוצאה היא זיכרון של גוף, גם בתנועה של הכיסאות, במאפרות ובכוסות״.

בגישה שלך לרדי מייד נדמה שאת מכוונת לתחושה שיהיה ספק אצל הצופה אם זה משהו שהיה קיים ככה או שהוא נוצר במיוחד לתערוכה.

״אנשים באמת שוהים פה בציפייה: עוד שניה זה יעלה, ופתאום זה יפול; זה מייצר ציפייה למשהו. כל הדברים האלו כאילו אמורים לייצר משהו, אבל הם לא. הכל מונוטוני. יש סאונד מונוטוני של המנועים, שהתדר שלו משתנה. ויש את הסאונד שפתאום הגיע מהתערוכה בקומה למעלה ורק בזמן ההצבה הוא נכנס לעבודה שלי.

״זה סוג הדברים שפתאום קורים בחלל, כמו כל מיני דברים שלא צפיתי, שקרו פה. לדוגמה, המתקן לייבוש הידיים שיוצא ממנו רוח: אייל (הבחור שנעזרתי בו לתנועת הכסאות) רצה לבדוק אם הוא עובד, והניח סמרטוט מתחת לפתח יציאת האוויר, ואז הבנתי שזה זה. כשאני עובדת על הצבה בחלל אני מגיעה פתוחה וסגורה, אני נותנת למי שעובד איתי מרחב פעולה, למרות שזו עבודה עם הרבה חרדה, וגם לחצים מבחינת המקום, והכל מתרכז לרגע שבו הכל יושב כמו שצריך. אני צריכה לדעת ולא לדעת ביחד״.

 

כמה את מתוכננת מראש?

״הרישום תמיד מגיע לפני העבודות. מי שבא לבקר אותי בסטודיו לפני התערוכה לא הבין מה הולך להיות. אבל ברישום אני קולטת קוד, אני ממפה מרחב, אני מבינה דרכו את מה שאני רוצה לעשות. מהרישומים אני יוצאת לפיסול: הפיסול הוא לא ישום 1:1 של הסקיצה. אני מגיעה לחלל לא סגורה, ומבינה את העבודה תוך כדי ההקמה שלה. אני נותנת לבעלי המקצוע שמייצרים לי מרכיבים לפסלים המון מרחב. אני סומכת עליהם, כי אני מבינה שהם עושים את הדבר שלהם. הם מקבלים החלטות ומייצרים דברים, ואני מרגישה שהם יודעים משהו על האוביקטים, ואני מתלווה אליהם״.

מה את יכול להגיד על השם, שעות עגולות?

״קודם כל חשבתי שאף פעם לא אומרים ׳שעות עגולות׳, אומרים שעה עגולה, ורק שזה ברבים פתאום הצורה הפיזית יוצאת החוצה. זמן הוא דבר צורני ועניין אותי לבדוק איך מדברים על זמן, כשאומרים בוא נעגל את השעה, כשאומרים שבשעה עגולה יהיה משהו, יקרה משהו: זה ביטוי שאומרים כדי לארגן אנשים – בכל שעה עגולה תצא הפלגה… וזה מתייחס לציפיה: זה קרה, זה יקרה? כשהצופה נכנס לחלל הוא מנסה למקם את עצמו בזמן – מתי הוא הגיע. אולי כל רגע הוא שעה עגולה של משהו בחיים. וחוץ מזה יש בתערוכה הרבה פיצ׳רים עגולים״.

אבל זו התערוכה הכי לא עגולה… הכל פה מרובע.

״יש פה מסה של חומר, אבל גם האלמנטים הכבדים כביכול נפגשים עם אלמנטים רכים ועדינים. גם בחומר אני מחפשת מפגשים של משהו כבד וקל או עדין וגס.

מה חשוב לך בתערוכה?

״ברגעים שאני מקווה שהעבודה שלי תעבוד, שתעבור לצופה, אני מקווה שאני מצליחה לקחת את הדברים הכי יומיומיים – down to earth – ולחבר אותם ביחד לרגע רוחני. ממש למצוא רוחניות. זה הרגע שאמנות עושה את ההסטה, וזו אולי הסיבה שאני עושה אמנות. אני רוצה לאפשר למישהו להסיט רגע את המבט, בתוך הדברים המוכרים לעייפה.

״היו לי הרבה חששות ביחס לכסאות בסטודיו. אני לוקחת את הכסא הכי בסיסי, מכוער אפילו, ואיך אני אצליח להעלות אותו לאיזו דרגה. הייתי ממש בלחץ. גם לוח השנה הוא משהו אוטופי: בדומה ללוחות השנה שתלויים במוסכים, שם יש את הבחורה או את הצילומים של האלפים: הרישומים פתורים, ברורים, הרמטיים, וגם מחזירים את הצופה לדיבור על אמנות.

״ואני מכוונת לרגעים שמישהו חוזר אחר כך ליומיום שלו, לשירותים, ורואה את המתקן הזה לייבוש הידיים ויש לו הקלה, כי הוא באמת יכול לעשות את הפעולה של משיכת הנייר. מכוונת לזמן שהוא רואה אוביקטים שמקיפים אותו ומתחיל לחשוב למה הם נראים ככה. למה הם יוצרו ככה. מתחיל לראות את העולם טיפה אחרת.

״לא יודעת.

״זו השאיפה.

״לרגע אחד. במפגשים עם צורה וחומר, שיעלו לך שאלות על המקום שלך בעולם״.