נועה כהן // קיבלתי לא קיבלתי

״קיבלתי לא קיבלתי״, פרויקט הגמר שלי במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, הוא רומן גרפי המספר את הסיפור האישי שלי – התמודדות עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות (PCOS). הספר עוקב אחר התהליך שאני עוברת מאז גיל 13 ועד היום (גיל 27), דרך מפגש ארוך עם עולם הרפואה המערבית, שמתקשה עד היום לספק מענה אמיתי לתופעה הזו.

כבר בתחילת השנה האחרונה ללימודים ידעתי שארצה לספר את הסיפור הזה – גם בגלל שהתמודדתי איתו בזמן אמת, וגם מתוך רצון להעלות מודעות ולעודד שיח פתוח. אחת המטרות המרכזיות שלי הייתה ליצור חיבור כנה עם הקוראים, לאפשר הזדהות לנשים שחוות את התסמונת, לנשים אחרות שמתמודדות עם אתגרים גופניים או רפואיים, וגם לקרובים שלהן.

במהלך פיתוח הפרויקט נתקלתי בלא מעט אתגרים שהשפיעו על הדרך שבה הוא התגבש. האתגר המרכזי היה שאלת החשיפה האישית – כמה לשתף, איך לספר, ועד כמה לפתוח את החיים הפרטיים שלי ומה שחוויתי. ההתלבטות נעה בין הרצון לשמור על הפרטיות שלי לבין החשש שהמסר יאבד אם אסתיר יותר מדי. 

המתח הזה בין אינטימיות לבין חשיפה הפך למרכיב עקרוני בשפה של הספר, והשפיע על אופן הכתיבה, האיור וההומור שבו. אתגר נוסף היה מציאת האיזון בין קלילות לעומק. מצד אחד רציתי שהספר יהיה נגיש, מצחיק וקריא, כזה שמאפשר לקוראים לחייך. מצד שני, זהו סיפור רפואי ורגשי מורכב. 

השאלה איך לשמור על הומור מבלי לזלזל בתוכן, ואיך לגעת בכאב בלי להפוך את החוויה לכבדה מדי, הובילה להרבה ניסוי וטעייה – עד שנוצרה תחושת איזון טבעית בין השניים. במהלך התהליך הבנתי שכשאני מפרידה בין כתיבה לאיור, אני מאבדת משהו מהחיוניות של הסיפור. 

רק עבודה במקביל – כתיבה של משפטים קצרים לצד סקיצות מהירות אפשרה לרצף הסצנות להישאר חי ותוסס. הדיאלוג בין טקסט לדימוי הוליד רעיונות חדשים, יצר בדיחות שלא תוכננו מראש, וגיבש שפה אישית שבה שני האלמנטים מזינים זה את זה.

גיבוש הדמות הראשית והשפה האיורית היו שלבים משמעותיים במיוחד. הסגנון הכללי היה לי ברור מההתחלה – גרוטסקי, גולמי וקצת מוגשם, אך לקח זמן לפתח דמות שתהיה גם ייחודית וגם מייצגת. לאורך הדרך חזרתי לקומיקסים ורומנים גרפיים אוטוביוגרפיים, שמהם שאבתי השראה. דרך פירוק והרכבה של ההשראות האלה נוצרה דמות שמשקפת את החוויה שרציתי להעביר.

שיתוף התהליך עם חברים, משפחה ומרצים עורר מגוון רחב של תגובות, מתמיכה מוחלטת ועד הסתייגות מחשיפה. ההתמודדות עם הפערים האלה חידדה לי מתי כדאי להקצין ולומר את הדברים בצורה ישירה, ומתי דווקא לבחור בעידון. בסופו של דבר, כל האתגרים האלה לא היו רק טכניים, אלא חלק מתהליך למידה על הגבול שבין אישי לציבורי, בין אמנות לתיעוד.

הרומן הגרפי כולל 78 עמודים, כולם נעשו בעבודת יד בדיו ומכחול. הבחירה בדיו נבעה מהרצון לייצר שפה גרפית חדה, ישירה ובלתי מתנצלת. הקווים השחורים, הכתמים הלא מושלמים והמרקם הגולמי יוצרים תחושה גרוטסקית שמתאימה לאופי הסיפור ולשפה שלו. הצבע מופיע רק כדי להדגיש ולהוביל את העין למוקדים העיקריים של הסצנות. 

גם בחלק הטיפוגרפי בחרתי להימנע משימוש בפונטים מוכנים. כל הטקסטים נכתבו בכתב יד אישי, בדיו ובציפורן, כדי לשמר את התחושה האינטימית ולהעצים את הקשר בין המילים לאיור, הכוונה הייתה להזכיר יומן אישי.

מעבר להיותו יצירה אישית, ״קיבלתי לא קיבלתי״ נוגע בשאלה רחבה יותר של נראות נשית והתמודדות עם הגוף. תסמונת השחלות הפוליציסטיות אמנם שכיחה מאוד, אך עדיין אינה מדוברת מספיק. נשים רבות אינן מבינות עד הסוף את משמעותה, ולעיתים חשות בושה או אשמה. דרך הפתיחות, הספר מבקש לשבור את השתיקה סביב הנושא – להפוך חוויות של מבוכה או כאב לשפה של חיבור. 

תגובות שקיבלתי מקוראות הראו לי שההזדהות חצתה את גבולות התסמונת עצמה, גם נשים שלא חוו PCOS מצאו את עצמן מזדהות עם תחושת חוסר השליטה, עם היחס של מערכת הבריאות, ועם הדימוי העצמי המשתנה. במובן הזה, בלי שתכננתי מראש, הפרויקט הפך ממסע אישי לכלי שיח רחב יותר על גוף, זהות ונשיות.

הספר זמין לרכישה בתולעת ספרים, באגם הגווע, וגם דרכי 🙂 ובימים אלו הוא גם מתורגם לאנגלית.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו