״שו.מקום״: מה שהיה עד לא מזמן עיסוק אישי, הפך למשהו רחב יותר

לפני שנתיים מכללת תל חי והמכון לאמנויות שפועל בה פונו ביחד עם כל תושבי הצפון. רוב הסטודנטים והמרצים נאלצו לעזוב את מרכז היצירה שלהם לטובת בתים חלופיים. תערוכה חדשה בבית בנימיני מציינת את שובה של המכללה לפעילות בשטחה. מרצות, מרצים, בוגרות ובוגרים משלוש המחלקות של המכון מציגות בתערוכה עבודות חדשות וישנות, המתייחסות למקום במובן האישי – תפילה, תכשיט, בגד ובית; ובמובן הרחב – נוף ארץ ושייכות.

 ״כפי שציור נוף מדויק ככל שיהיה, לעולם יישאר פרשנות ושיקוף חלקי של המציאות״, כותבות האוצרות מאיה גצוב ונגה חדד, ״כך גם החוויה של בית חלופי: גם אם יועברו כל החפצים ויונחו בתאום מדויק לכדי שיקוף של המציאות הקודמת, תחושת התלישות תישאר, הבית לא יהיה הבית, המציאות השתנתה והמקום לא יהיה אותו המקום. התערוכה מבקשת לתת קול לכאבי הפינוי והמלחמה ולהזכיר שדמיון ויצירה הם הבסיס לחיים״.

---

מירב ניב רביב

בוגרת ומרצה המחלקה לצורפות

העבודות שלי נולדות מתוך מרחב ביניים – בין גוף לחפץ, בין תכשיט לפסל, בין זיכרון חיוני לשארית חומרית. הציפור, המופיעה שוב ושוב, אינה דימוי סנטימנטלי אלא שלד של מחשבה: ניסיון לגעת באפשרות של תנועה קפואה בזמן. קווי המתכת, הריתוכים, השברים – כולם מתפקדים כשפה, ככתב יד של חיפוש אחר מה שנותר לאחר היעלמות הצורה השלמה.

אני נמשכת למתח שבין היסוד הארכיאולוגי לזה הביולוגי, בין השריד לבין הנשימה האחרונה שבו. בעיניי, החומר איננו פסיבי; הוא זוכר, מגיב, נושא טראומה וזמן. כל טבעת, תליון או מבנה נולדים מתוך פעולה איטית של קשב – ריתוך כפעולת ריפוי, חריטה כעקבה של מגע. הציפור, על כל מופעיה, היא תבנית של קיום: גוף שנע בין היות לאין, בין המשמעות לבין ההתפוררות שממנה היא נולדת שוב.

---

ענת רוזנסון בן חור

מרצה במחלקה לאמנות

את ״לביאה״ ציירתי לפני חמש שנים לתערוכה לציון 100 שנה לתל־חי, בהשראת האריה השואג. לאורך העבודה חשבתי על אמו של הדר גולדין ועל מהי אימהות־לביאה במלוא משמעותה. מאז המלחמה נוספו כל כך הרבה אמהות שנלחמות וזועקות להשיב את ילדיהן הביתה – מציאות שאי־אפשר להכיל, התמודדות אכזרית ששוברת את הלב. 

כשעבדתי אז על הציור העסיקה אותי שאלת השאגה, מהי עוצמת הקול הנשי, מדוע שאגת האריה נקלטת כעוצמה וביטחון, בעוד ששאגת הלביאה מתויגת לעיתים כהיסטרית ומודאגת? היום, במבט מחודש, כבר לא חשוב בעיניי מה השאגה משדרת ואם היא מאופקת או יעילה. מעניין אותי יסוד האימהות – הכוח לעמוד ולשאוג, בלי להפסיק, עד שכל העולם ישמע.

העבודות בסדרה ״סטודיו כמרחב חלימה״ מודפסות על צלחות פורצלן שיוצרו בהזמנה מיוחדת לפני שלוש שנים, במסגרת שיתוף פעולה עם גלריה בג׳ינגדז׳ן, בירת הפורצלן בסין. לאחר שנים של עיסוק במושג ״בית״ ובפירוקו הצורני, הסדרה ממקדת את המבט בסטודיו עצמו: פירוקו לקו, צורה וכתם, כמהלך שמחקה את פעולת העבודה בזמן אמת ומדגיש את הסטודיו כמרחב של משחק וחלימה שבו כל האפשרויות נותרות פתוחות.

---

ליטל גולדנברג

בוגרת המחלקה לצורפות

העבודה שלי נולדה מתוך חיפוש אחר משמעות מושג ״הדרך״ – לא רק כמרחב פיזי של תנועה והתקדמות, אלא גם כמצב נפשי של חיפוש ובחירה. בחרתי לעבוד עם שקיות ניילון, חומר שגרתי וזמני שנושא עמו עקבות של חיים. תהליך ההתכה של השקיות זו בזו הפך עבורי למסע בפני עצמו – מסע של חיבור, הקשבה והתבוננות בדרך שבה אני צועדת.

החומריות בעבודה משמשת עבורי כשפה מתמשכת של זיכרון, זמן ומשמעות. דרך הניילון, אני בוחנת מה נותר מאחור ומה ממשיך איתנו, ואיך ניתן לברוא מתוכו משהו חדש. בכך נוצרת מפה אישית – שאינה מתארת רק עולם חיצוני, אלא משקפת שכבות של חוויה פנימית, בחירה ותנועה מתמדת.

---

זיוה בן ערב רבינוביץ 

בוגרת המחלקה לקרמיקה

פעולות, וחומרי הבית, הפכו להיות השפה שאבה אני מדברת את חיי. התרחשות שבה פעולות היומיום החומקות וחסרות היומרה מתגלות כזירה של חדשנות – מתוך המצאה ואלתור שנולדו ברגע של גילוי מפעים וחופש פנימי.

---

סיגל ליפשיץ

רכזת המחלקה לצורפות, 2008-2023

״התעטפות״ מבטאת קונפליקט בין מראה עיניים החיצוני, לבין הנפש רבת הממדים. במובנה הדתי התעטפות בטלית מיועדת להרחקת האדם מיצר הרע והכנסתו לתפילה ולמצוות, אך במשמעותה הפנימית, מטהרת את הלובש מרעשי הסביבה ומאפשרת לו להאזין לעצמו. ההתעטפות מייצרת חיץ המשחרר את הנפש מכבליה, וחושף צדדים עלומים, אנושיים, ולפעמים אפלים שלה; עולמות שבהם האני מתייחד עם עצמו ועם בורא עולם, הוא הבוחן כליות ולב. 

העבודה מורכבת משלוש חולצות לבנות, שכל אחת מהן מתייחסת לאבר אחר מגוף האדם – עמוד השדרה, הכליות והלב, המחוברים לחולצה בצידה החיצוני והפנימי כאחד. בצד החיצוני בחרתי ברישומי האנטומיה של לאורנרדו דה וינצ׳י ובצד הפנימי טקסטים מהמקרא המתייחסים למשמעות האיבר. החולצות יכולות להילבש כטלית.

---

יערה רבינוביץ

מרצה במחלקה לקרמיקה

המלחמה הוסיפה חומר נוסף ליצירה שלי – אבן הבזלת. פניתי אליה בתקופת הפינוי, כשתהליך השריפה הקרמי, הדורש זמן ותנאים מדויקים, הפך לבלתי אפשרי במהלך גיחות העבודה בצפון.

העבודה עם הבזלת המקומית אפשרה לי ביטוי מיידי ומגע ישיר עם המקום שממנו באתי. האבן ליוותה אותי גם כשהייתי רחוקה מהמקור שלה – יכולתי לשאת איתי פיסות מהבית. השרטוטים החקוקים על גבי הבזלת מחזירים אותי לבסיס האדריכלי שלי ומשלימים מעגלים לעתיד אופטימי.

---

יאיר גלייכר

בוגר המחלקה לאמנות

המרחב של המיטה והמזרן מעסיק אותי המון, יש בו משהו שאולי הוא המקום שאצל כל אדם הוא היציב והמוגן ביותר. זהו המרחב שאליו אנחנו חוזרים בכל לילה, בו אנחנו חולמים, עטופים, מתייסרים, ובסופו של דבר גם מעבירים בו את מרבית חיינו.

ברמה האישית, הבנתי שהמזרן שלי, שקניתי פעם אחת בהרבה כסף, הפך עם השנים למעין ה״רכוש״ המשמעותי שלי, שעובר איתי ממקום למקום. הוא מלווה אותי במעברים  בין דירות וערים ברחבי הארץ, וסביבו מתעצב ״הבית״ החדש בכל מקום שאני משתכן בו.

השיט על המזרן בעבודה ״רפסודת אודיסאוס״ מגלם גם הלך רוח של נדודים, של תנועה מתמדת ושל חופש שמאפשר לעבור בקלות ובנוחות ממקום למקום. אולי זה גם מבט אישי על תחושת אי־ההשתרשות. ואולי צריך להגיד בעצב שכצעיר שחי כאן, בארץ הזאת, אין לי בהכרח את היכולת או אולי גם לא את הצורך והרצון  להתקבע כאן.

 מאז תחילת המלחמה, עם ההתפנות של כל כך הרבה אנשים מבתיהם וממקומם, התחושה הזו התעצמה. מה שהיה עד לא מזמן עיסוק אישי שלי, נקודת מבט אינטימית על שאלה של בית ומקום, הפך למשהו רחב יותר. נדמה לי שרבים היום יכולים להזדהות עם המחשבה הזו.  על הבית לא רק כקירות, אלא כמקום, שנושא בתוכו גם את הצורך הבסיסי ביותר למצוא לנו פינה רכה ונוחה.

---

שו.מקום
אוצרות: מאיה גצוב ונגה חדד
בית בנימיני, העמל 14, קריית המלאכה, תל אביב
אמנים.יות: תילי ארוך, רוזאן בתריס ח׳ורי, זיוה בן ערב רבינוביץ׳, אלעד גוטרמן, ליטל גולדנברג, יאיר גלייכר, אופל גלילי ויטורי, שי ג’רסי, רעות דפנא, האג׳ר ח׳אטר, אריק כלפון, סיגל ליפשיץ, שי מאור, גל מקליין מיטשל, מירב ניב רביב, אילה צור, מיכל שכנאי, יערה רבינוביץ׳, רחל רבינוביץ׳, ענת רוזנסון בן־חור
נעילה: 13.12