העולם הצומח של אילת כרמי ומירב הימן

חגית: שלום מירב ואילת, אנחנו מנהלות שיחה בהמשכים 😊 התחלנו כשחזרתן מפתיחת תערוכה הקבוצתית בפרנקפורט וכעת אתן לקראת תערוכה נוספת – ״ימים כלילות״ שנפתחת השבוע בגלריה קרן בר גיל. וכל זה קורה במקביל להצגת התערוכה ״חמדה״ בבית טיכו בירושלים… אז מה שלומכן, איך היה בפרנקפורט?

מירב: התערוכה הקבוצתית Will There Ever Be Days (אצרה כרמית בלומנזון עם רויטל בן־אשר פרץ, שיזמה את הפרויקט) עוסקת בניסיון למצוא תקווה בתוך ימים קשים, והיוזמה הזו היא הוכחה חיה לכך שלאמנות יש תפקיד חשוב. היא יכולה להיות קרן אור בחשיכה

הצגנו שם הקרנת וידאו של פרויקט שביל ישראל: התהלוכה ושני צילומים מתוך עבודת וידאו חדשה, ״ימים כלילות, לילות כימים״ שמוצגת כעת גם בתערוכת היחיד המשותפת שלנו, ״חמדה״, בבית טיכו

חגית: הצלחתן להרגיש שם לרגע את התקווה הזו? שעוד יש מקום להציג ולדבר על החיים כאן במונחים שלא קשורים רק למלחמה ולאסון המתמשך של השנתיים האחרונות?

אילת: יש תמיד משהו מנחם בלעשות אמנות ולדבר בשפת האמנות. בתקופה הקשה הזאת אני מרגישה שיש פחות פתיחות לדיון אמנותי, והדיון הופך מהר למוקצן ופוליטי… בנסיעה הזו זכינו, והיחס היה נעים וסקרן

חגית: ״חמדה״ – הפרויקט המרכזי בתערוכה בבית טיכו, היא עבודה מונומנטלית חדשה, שיצרתן בשנים האחרונות. עבדתן עליה בתוך המלחמה?

אילת: זו תערוכה שאנחנו עובדות עליה כמעט חמש שנים, וצילמנו את העבודה ״חמדה״ שלושה ימים לפני השביעי באוקטובר. אחרי שיתוק של כמה חודשים הסתכלנו על החומרים והיינו בהלם מהמימד הנבואי שהתגלה לנו. אפילו חשבנו שלא נוכל להשתמש בסצנה מסויימת, בגלל המטען הנוסף שהתלווה אליה

מירב: סרט הווידאו מתחיל בדמויות נשים שנסות על נפשן בטבע פראי ובמבנה שנראה נטוש ומט לנפול, בעודן אוחזות בידן צמחים ועציצים. בשוט הבא מתגלה לנו אט־אט עולם נשי שמתקיים במציאות מקבילה למציאות שאנו מכירים

חגית: ממה הן בורחות? מה דמיינתן? אני משערת שקצת קשה היום לחזור למיינד־סט של ספטמבר 2023

אילת: בפרויקט הזה הושפענו משני מיתוסים, הראשון הוא דמותה של דפני במיתולוגיה היוונית, שבניסיונה הנואש לברוח מחיזוריו של אפולו הפכה לעץ דפנה; השני – פסלי הקריאטידות מתקופת יוון העתיקה – אותם עמודים אדריכליים מפוסלים בדמויות נשים המחזיקות את המבנה

מירב: העבודה על ״חמדה״ הייתה מורכבת. במשך תקופה ארוכה היא הייתה רק רעיון שהסתובבנו איתו בראש וסקיצה ברישום. איך להמחיש בעולם האמיתי עמוד של נשים בגובה 5.5 מטר? לקח לנו שנתיים לפצח את השאלה הזו, מבחינה טכנית ואסתטית. העבודות שלנו תמיד מורכבות, את ״זהרה״ צילמנו בתקופת הקורונה, עם כל המגבלות שהיו אז

אילת: בזמן הקורונה פנתה אלינו תמנע זליגמן, אוצרת בית טיכו, והתחלנו דיאלוג. כבר במפגש הראשון הראנו לה סקיצה של ״חמדה״ ואמרנו שזה הפרויקט הגדול הבא שלנו. אבל במקביל, באותה תקופה החלטנו לעשות סדרה של עבודות יותר קטנות (מבחינת ההפקה, כמות הפרפורמרים/יות) שכל אחת מהן מוקדשת לדמות נשית שעניינה אותנו. עבדנו אז על העבודות ״זהרה״ (שמוצגת בתערוכה כעת) ו״פיזיס״ (שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל)

חגית: התערוכה בבית טיכו מקיפה מספר עבודות משמעותיות – כולן נשיות ומשקפות איזה חיבור לטבע, לצמיחה אורגנית וחיבור בין נשיות לעולם פורה. ובסדרת הגיבורות הפכתן למעין מתעדות של מיתוסים ואתוסים ישראליים, נשיים, בדרככן המיוחדת.

האוצרת תמנע זליגמן כותבת יפה על כך: ״התערוכה ״חמדה״, כשם שירה של דליה רביקוביץ המתאר רגע של חסד, מפגישה יחד שתי עבודות וידאו משמעותיות של אילת כרמי ומירב הימן: ״חמדה״ מ־2025 שזו הצגת הבכורה שלה, ו״זהרה״ מ־2021. העבודות שונות מאוד זו מזו, אך בשתיהן מתואר מהלך חיים מבעד לעיני אישה, ויחד הן מעמידות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד אך מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מצד שני; עולם דיסטופי, שנוצר בעקבות טראומה קיומית, ובה־בעת חותר ליצירת אוטופיה חדשה.

״כרמי והימן, שיוצרות ביחד מאז 2014 ושיתוף הפעולה ביניהן הוליד שפה אמנותית משותפת, עוסקות בעבודותיהן בנשיות, בקשר לטבע, במולדת ובמציאות הישראלית השבירה״. חשבתן שהעבודה בצמד תהפוך לכל כך מרכזית בקריירה שלכן?

מירב: אנחנו יוצרות יחד כבר 12 שנים, כשהתחלנו לעבוד יחד לא תכננו. היינו עוסקת ביצירה. ויצירה הובילה ליצירה ואנחנו שמחות על החיבור ולא רואות את עצמנו נפרדות

אילת: האמת שממש לא תכננו את זה. אבל יש בזה הרבה אנרגיה וזה מכניס הרבה עניין ויצירתיות

חגית: שיתוף הפעולה הראשון שלכן היה בעבודה ״שביל ישראל: התהלוכה״?

מירב: ״שביל ישראל״ זו היצירה המשותפת המוזיאלית הראשונה שלנו (משנת 2018) אבל קודם לכן היו ארבע שנים של דיאלוג ותכנון וחיפוש

חגית: איך התחלתן? מי התחילה עם מי?

מירב: אילת התחילה איתי… בעצם זה היה הדדי

חגית: 😊

אילת: שאלה טובה. מירב הזמינה אותי ליום צילומים עם הבנות שלי (שהיו אז קטנות) ובסופו של היום אמרתי לה שיש משהו דומה בבימוי ובהתייחסות שלה, שמזכיר לי את העשייה שלי. באותה תקופה ביימתי חברות וציירתי מהצילומים. ואמרתי לה שאם יתאים לה שנעשה משהוא ביחד אז אשמח…וזה נשאר באוויר ביננו כמה שנים

מירב: אחרי עוד כמה שנים, כשהייתי בחופשת לידה חיפשתי פרוייקט חדש שיוציא אותי מהחיתולים ונזכרתי בהצעה של אילת ואמרתי לעצמי – הנה הזמן להרפתקה חדשה. אני מאמינה שלבד היה לי קשה לצאת לדרך אמנותית משמעותית חדשה

חגית: אני רואה את חתימת ידה של כל אחת מכן בעבודות – מירב עם הווידאו האקרובטי, שמוציא לפועל ומפיח חיים בדמויות של הנשים/פיות מהציורים המוקדמים של אילת, הדגלים המתנפנפים או הכנפיים ההיברידיות.

כאילו התפתחה באיזו טבעיות השפה ״המשותפת״ של העבודות הזוגיות שלכן. שהיא שונה מההתפתחות של גופי העבודות של כל אחת בנפרד

אילת: מבחינתי זה אף פעם לא היה פיות, אלו היו דמויות של חברות שהתביימו בסצנות שבניתי ומהן נוצרו הציורים…זה נכון שהרבה פעמים הן היו קטנות בתוך חלל ציורי גדול

חגית: בהמשך הן הפכו לדמויות ב״שביל ישראל״

מירב: זה התחיל מלהמציא דמויות. יש לנו רישומים של דמויות שסוחבות דברים. ילדים, אלמנטים. כל אחת מהדמויות הייתה גיבורה שסוחבת, מתגברת על אתגרים, ממשיכה קדימה. וזו אולי נקודת החיבור המשמעותית הראשונה שלנו. דמות הגיבורה. אחר כך התחלנו לחבר את כל הדמויות יחד, וזה הפך לשביל ישראל

החיבור בין השפות השונות באמת הלך באופן טבעי יחסית. כי משהו בגישה הרעיונית שלנו דומה למרות שכל אחת פועלת במדיום אחר. אילת צלמת מצוינת אגב. יש לה עין ממש טובה. ואני מאוד סומכת על העין שלה

אילת כרמי: כציירת, הרבה זמן חיפשתי להכניס תנועה וחוסר שליטה ליצירה. כבר 12 שנה כל פעם אני מתרגשת מהיצירה המשותפת. ולפעמים (גם בימים אלו) משהו מהיצירה שלי כציירת ובונה אובייקטים נכנס ליצירה הזוגית־קהילתית

חגית: המסע הזה הכפיל את כמות העבודה או מצא את מקומו לצד הפרויקטים האישיים?

אילת: העבודה המשותפת מבחינתי מאוד שונה. בתור ציירת הרבה זמן חיפשתי להכניס תנועה וחוסר שליטה ליצירה בכל מיני אופנים, והשותפות עם מירב ממש הגיעה לי בזמן. כבר 12 שנה כל פעם אני מתרגשת מהיצירה המשותפת כשהיא מצליחה, ובמקביל ממשיכה עם דברים פרטיים ועבודת סטודיו שקטה ויחידנית. ולפעמים גם בימים אלו משהו מהיצירה שלי כציירת ובונה אובייקטים נכנס ליצירה הזוגית־קהילתית

מירב: החיבור ביננו עזר לי גם במישור האישי. להיות נועזת גם בעבודה האישית שלי, כמו בעבודה הכל בסדר, שהצגתי בבית ליבלינג. ועוד משהו משותף לשתינו זה הרצון לעבוד בתוך קהילה. לייצר דיאלוגים. המפגשים שנוצרים עם אמנויות נוספות הן מאוד מעוררות. יש כמה גיבורות וגם אמניות יוצרות שהתחברנו אליהן והן ממשיכות איתנו הלאה

אילת: אנחנו מאוד אוהבות לחזור ולעבוד עם אותם אנשים, ומאמינות גם בדיאלוג שנוצר ונבנה לאורך הזמן. אופי העבודה שלנו קהילתי וגם המשתתפות בעבודות שלנו מביאות פנימה את הנוכחות הפרפורמטיבית והרעיונית שלהן

חגית: אמרתן שעבדתן על התערוכה במשך כמעט חמש שנים, מה קרה שם?

מירב: חמדה היא תערוכה משמעותית מאוד בשבילנו. באיזשהו מובן היא ממשיכה את ״שביל ישראל״ ויש בה מוטיבים שחוזרים, כמו בריאת גיבורות ועבודה פרפורמטיבית, דמויות שיש בהן גיוון, רב־גילאיות, גופניות, מוטיב הזמן החולף, יחד עם איזו פשטות צורנית בסיסית

חגית: אם אני חושבת על זה – הרי ש״שביל ישראל״ – שמצא את מקומו הראוי באוסף מוזיאון ישראל – הוא עבודה אופקית, שחוצה את העולם במאמץ לרוחבו, בעוד שחמדה היא ״עולם אנכי״

מירב: זה נכון. תנועה אופקית, תנועה אנכית, האבחנה שלך נכונה

אילת: הרבה פעמים אנחנו מחפשות צורת יסוד וממנה יוצאים לדרך, קו אופקי, (שביל ישראל התהלוכה), קו אנכי (חמדה), מעגל (המחוגה ופיזיס), ועשרימיון (שזו גם צורה, וגם שם של עבודה שלנו)

חגית: לעומת העיסוק בגיבורות מיתולוגיות ובריאת עולמות פנטזיה, ״זהרה״ דווקא מבוססת על סיפור אמיתי, סיפורה של הטייסת זהרה לביטוב. זו הייתה יציאה מהקו הפנטסטי שלכן?

מירב: העבודה זהרה היא חלק מסדרה, פרויקט מתמשך, שבו אנחנו יוצרות מחווה לדמויות נשים שהן גיבורות בעינינו, שלא קיבלו מספיק הכרה. ואנחנו רואות לנכון לספר את הסיפור שלהן מפרספקטיבה חדשה

״פיזיס״, פרויקט שהצגנו לאחרונה במוזיאון ארץ ישראל, עוקב אחרי סיפורה של מריה סביליה מריאן. מאיירת בוטנית ומדענית שפעלה במאה ה־18, בתקופה שבה נשים מדעניות לא זכו להכרה, והגיעה לתגליות פורצות דרך. דרכה הייתה נועזת

חגית: זהרה הוצגה בגלריה העירונית רמת השרון, אבל כעת בירושלים, בבית טיכו, נראה שהיא ״הגיעה למקום הנכון״

אילת: בחרנו לעסוק במסע האחרון של זהרה – אחת הטייסות הראשונות בארץ. המטוס שלה התרסק על חומות מנזר המצלבה, ומשם היא הגיעה לבית החולים שערי צדק, אך שם נקבע מותה.

רות דיין ראתה את ההתרסקות מחלון ביתה ונזעקה לעזרה. המפגש בין שתי הדמויות הכל־כך משמעותיות הללו, והמסע המשותף שובר זמנים של אז ועכשיו, שבמרכזו פרפורמנס של הרקדנית נועה האן, שנושאת כנף ענקית ברחבי ירושלים, מלווה באילנה פלדה, בתפקיד רות דיין

מירב הימן: צילמנו את העבודה לפני השביעי באוקטובר והיא קיבלה מימד נבואי. יש לנו דיאלוג מתמיד עם הישראליות, דרך מיתוסים מקומיים. אנחנו לא חיות בוואקום, הכל מחלחל, לחיים ולאמנות. לאמנות יש יכולת לעזור לפרוק ולבטא רגשות, לתעל אותם למקומות שעוזרים להתגבר על החרדה

חגית: נשמע שלקחתן על עצמכן עוד שליחות בסדרה הזו. ומה נראה אצל קרן בר גיל? עבודות שצמחו במקביל להפקות הגרנדיוזיות או שהן חלק מאותו קו עבודה?

מירב: זו מעין תערוכת לווין לתערוכה בבית טיכו – שם התערוכה בגלריה קרן בר גיל ״ימים כלילות״, לקוח מהצבת הווידאו ״ימים כלילות, לילות כימים״ שמוצבת באוויר הפתוח, בגן של בית טיכו.

יש לנו נטיה לעבוד בווידאו, כי הווידאו מתאים לעשייה פרפורמטיבית לאורך ציר זמן. בתערוכה אצל קרן בר גיל אנחנו מאפשרות לעצמנו לעצור לרגע את הזמן, להקפיא אותו, להתייחס לרגעים בודדים מתוך הסיפור השלם. אנחנו מציגות סטילס ומיצב פיסולי

חגית: בשנתיים האחרונות, אתן מרגישות שהעבודה שלכן נעקרה מהמקורות הראשוניים שלה – טבע, מסע החיים, אמהות, נשיות – והקצינה לכיוון החרדה, המלחמה?

מירב: אכן צילמנו את העבודה לפני השביעי באוקטובר והיא קיבלה מימד נבואי. אני חושבת שזה קשור לשני אספקטים עיקריים: מחד יש לנו דיאלוג מתמיד עם הישראליות, דרך מיתוסים מקומיים, והרבה עיסוק מקומי. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהקריאה של הצופה לא הייתה יכולה שלא להשתנות לאור ההתרחשויות. אנחנו לא חיות בוואקום, הכל מחלחל, לחיים ולאמנות. לאמנות יש יכולת לעזור לפרוק ולבטא רגשות, לתעל אותם למקומות שעוזרים להתגבר על החרדה

חגית: בוודאי. במקרה או שלא, נקלעתן לתקופה פורייה במקביל לאסון הזה, וזה גם מעודד – שהיצירה לא נעצרת

אילת: רגעים של יצירה הם רגעים של חסד

---

אילת כרמי ומירב הימן | חמדה
אוצרת: תמנע זליגמן
בית טיכו, מוזיאון ישראל, רחוב הרב אג״ן 10, ירושלים
נעילה: 31.1.26

ימים כלילות
גלריה קרן בר גיל, רחוב נווה רעים 29א, רמת השרון
פתיחה: 12.11, נעילה: 13.12