כרמית בלומנזון // האמנם עוד יבואו ימים?

השלב הראשון בהקמתו של פרויקט אמנות הוא להגות ולחלום אותו. השני הוא מציאת השותפים לדרך לא נודעת. והשלישי הוא להתגבר על הספקות, לנסות ולבנות תמה שמעלה שאלות. זה גם המקרה של התערוכה ״האמנם עוד יבואו ימים?״, שיתוף פעולה בין אמנים ישראלים, גרמנים ואמן איראני, היוצרת מקבץ אנושי ובין־תרבותי מיוחד.

במהלך שנה וחצי של טלטלות — ימים של הצלחות, ייאוש, תקווה ואי־ודאות; בצל התקפות טילים, מלחמה מתפרצת וחוסר וודאות ביטחונית – הצלחנו להקים את התערוכה. היו ימים של ״כן! נצליח להרים את הפרויקט והוא ייצא לפועל״, וימים של ״אין סיכוי!״; ימים של תקווה גדולה, וימים של כמעט ייאוש. אמנות במסגרת הקיום הישראלי איננה דבר צפוי, ואף לא יציב. הכל מתנדנד וסוער.

הפרויקט נהגה על ידי היוזמת והחולמת, שותפתי למסע רויטל בן־אשר פרץ, יועצת ראש עיריית תל־אביב-יפו לאמנות, יחד עם מקבילתה שרה מדיאוני, יועצת ראש עיריית פרנקפורט לתרבות, ובשיתוף עם ניקול פקטור, נשיאת ויצו גרמניה.

הרעיון היה פשוט: בימים שבהם דעת הקהל העולמית נמצאת בשפל מדרגה כלפינו הישראלים, עם חששות ביטחוניים וסכנת מחאות קולניות נגד ישראלים במקומות ציבוריים – דווקא ברגעים אלו נכון להציג אמנות שתהווה חיבור וגשר בין עמים ובין אנשים.

השאלה טומנת בחובה את החיפוש העיקש אחר שביב של תקווה, גם אם התשובה אינה נראית באופק. כל עוד נמשיך ליצור אמנות העוסקת באדם ובטבע, באפשרות לחלום, לשאוף ולהיפגש – נהיה אנחנו עצמנו התקווה

והנה, למרות סכנת ביטול שריחפה מעל ראשנו אין־ספור פעמים – זה קרה. הגענו כמשלחת אמנות לפרנקפורט שבגרמניה – עיר תאומה לתל־אביב-יפו כבר 45 שנה. זכינו לחיבוק עוטף, מחזק ומחמם את הלב, למפגש עם אנשי אמנות ומוזיאונים, עם אנשי הקהילה היהודית המקסימים ועם אנשי העיר.

אירחה אותנו גלריה Heussenstamm הציבורית, הממוקמת במרכז העיר. המנהל והאוצר הראשי כריסטיאן קאופמן תמך, עזר, מדד, צילם, ייעץ, בדק, הציע ועוד. עזרתו בהקמת תערוכה בחלל זר ולא ומוכר – לא תסולא בפז, ועל כך מסורה לו תודתי העמוקה.

״האמנם עוד יבואו ימים?״ שואלת המשוררת לאה גולדברג (1943), ימים פשוטים ושלווים, ימים של שיגרה וביטחון, ימים של חסד וסליחה? התערוכה משיבה: כן. היא מזמינה אותנו לראות איך מתוך כאב וצללים נולדים אמפתיה, הקשבה וקשר אנושי.

השאלה טומנת בחובה את החיפוש העיקש אחר שביב של תקווה, גם אם התשובה אינה נראית באופק. כל עוד נמשיך ליצור אמנות העוסקת באדם ובטבע, באפשרות לחלום, לשאוף ולהיפגש – נהיה אנחנו עצמנו התקווה.

התהליך שלי כאוצרת התערוכה הוביל לחיפוש אחר המשמעות והייצוג של המילה תקווה עבורי. התוצאה התכנסה לשלושה מישורי התייחסות: 1. צמיחה, גדילה והתפתחות; 2. המשכיות ומחזוריות; 3. התמודדות וחוסן שנובעים מפרספקטיבה של זמן, מהבנה שהכל בתנועה ומשתנה, ושגם הרע לא יישאר לנצח. חיפשתי עבודות אמנות המתקשרות לתמות הנ״ל ומעלות תהייה, שואלות שאלות ומתבוננות פנימה.

בציוריו של כארים אבו שאקרה פרחי השדה המקומיים פורחים גם על רקע מאבק ואימה, מזמינים ציפורים לשכון בהם ומסמלים את המשכיות מחזור החיים בטבע. אילנה סאלמה אורתר מציבה קשת תקווה מזכוכית חברון כחולה על אדמת פרנקפורט, כסמל לתמיכה, איחוד וחיזוק. קרה המקרה ואחד האורחים בפתיחה דרך בעוצמה על הקשת ואחת הזכוכיות התנפצה. סדק נפער בתקווה (אולי בהקבלה למציאות…). לאחר דיון החלטנו להשאיר את הזכוכית כפי שהיא ולא לתקנה.

באמצעות שפה חזותית היברידית, חוקרת ניבי אלרואי את מחזוריות הזמן ואת הרצון להקפיאו, עם המוטיב המרכזי שהוא כוח משיכה הפוך, המדמיין שורשים הצומחים מהשמיים וזמן הנע אחורה – כמטאפורה לכניעה והתחדשות יחדיו.

בציוריו התלת־ממדיים של עלי אנבארי, לעיתים על שטיחים פרסיים, צורות מופשטות הופכות למרחבים של תקווה ואופטימיות הצומחות מתוך מורכבות. בעבודת הווידאו ״שביל ישראל: התהלוכה״ (2018) של איילת כרמי ומירב היימן, קבוצת אנשים נעה ללא מגע עם הקרקע – מסע החוקר את הקשר לאדמה ולחוויה הישראלית, הטעון בתקווה אינסופית.

בפרפורמנס המיוחד למקום של קבוצת TRaG (סטפאני טרוג׳אן, ברק רייזר, סנצ׳נה גולובוביץ׳), האמנים מתחקים אחר העבר המורכב ובוחנים שוב ושוב את כיוון ההליכה – לעבר העתיד. בפרויקט הצילומי בפייסבוק ״פרחים לשבת״ (2012–16), נורית ירדן מתעדת את המנהג הישראלי המסורתי של קניית פרחים לשבת, ומציבה מבט ביקורתי על הטקס החגיגי הטעון באופטימיות וביופי.

המיצב ״הר״ של דינה שנהב, עשוי שברי פחם שמהם בוקעים פרחים עדינים כסמל לחוסן, התמודדות וצמיחה מתוך הרס. התערוכה מזקקת את מסעו האישי של כל אמן עם הרצון האוניברסלי העמוק לשלום

הצילום של פיטר לואי, שבו מופיע המשפט ״אמנות מצילה אותנו מהאמת״, מגלם את אמונתו שאמנות אינה פותרת אלא מנחמת ומציעה להיאחז בתקווה. המיצב ״הר״ של דינה שנהב, עשוי שברי פחם שמהם בוקעים פרחים עדינים כסמל לחוסן, התמודדות וצמיחה מתוך הרס. כך, התערוכה מזקקת את מסעו האישי של כל אמן עם הרצון האוניברסלי העמוק לשלום.

מול קהל רב של מאות אנשים – אמנים, אנשי רוח, חברי הקהילה היהודית, תושבי פרנקפורט ועוברי אורח – הפכה התערוכה למרחב חי של דיאלוג. המבטים השונים, הסקרנות, השיחות שהתעוררו בין זרים, וההתרגשות המשותפת מול העבודות – חידדו את משמעותה: האמנות לא רק מייצגת תקווה, אלא גם מחוללת אותה כאן ועכשיו. ברגעים אלו התברר שהתשובה לשאלה ״האמנם עוד יבואו ימים?״ נולדת מתוך החוויה הקולקטיבית – מתוך המפגש האנושי עצמו.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו