״בוגוניה״: בואו נזדעזע ביחד. כמה צפוי

בוגוניה היא מנהג ואמונה יוונית עתיקה, לפיהם דבורים נוצרות באופן ספונטני מפגר של פר או שור שהוקרב. בסרטו החדש ״בוגוניה״, עושה הבמאי היווני המוערך יורגוס לנתימוס (סוג של חסד / מסכנים שכאלה) שימוש חדש במושג – כמטאפורה לקונספירציה ושחיתות. אולי כי גם מהותנו נוצרת באופן ספונטני, אגבי כמעט, מהיותינו פסיביים לעוולות של תאגידים ובעלי כוח.

ואולי גרוע מכך, מהיותנו צרכנים פסיביים של כל אותן תרופות שנוסו על בעלי חיים, או במקרה של עלילת הסרט – על בני אדם? אולי, כשאתה קורבן בעל כורחך, זה הופך אותך גם לאלים בעל כורחך? ואולי כשאנשים נדחקים לקצה היכולת של החולשה האנושית, הם הופכים את החולשה לכוח אלים במיוחד?

אז כן, כנראה שמי שמשוגע חושב שכולם משוגעים, ואולי כך זה נבעט אלינו הצופים, בסרט שאמור להיות לא שגרתי, אבל עושה שימוש ומחזור בכל מה שעומד לרשות הז׳אנר (אלימות, אימה, דחק, עולב, פסיכוטיות ועוד) – כדי שנצא מהתרדמת. אבל בגלל שאנחנו כבר לא מתרגשים, הסרט לא נחווה כמופת – אלא יש בו סוג של אכזבה. מה שיכול היה להיות שיא האוונגרד, נובל לנגד עינינו כמו פרח או דימיון שלרגע נוסק ואז נגוז.

הסרט מתחיל בסדרת אימונים של טדי (ג׳סי פלמונס) ודון (איידן דלביס) בן דודו שנמצא על הספקטרום האוטסיסטי, המתגוררים יחד בבית קרקע מרוחק מהעיר. בהתחלה אנחנו לא כל כך מבינים למה מתכוננים השניים, אבל במקביל אנחנו נחשפים למישל פולר, מנכ״לית חברת תרופות שדוגלת במגוון ודואגת לשמור על עצמה מפגעי הזמן.

הסרט מעלה הילוך כשטדי משכנע את דון לעבור סירוס כימי, נושא שלדחוף אותו ככה – ברבע הפותח של הסרט – מייצר תחושה קשה, שככל שהסרט מתקדם גדלה יותר ויותר. מטרת האימונים נחשפת כשהשניים חוטפים את מישל, חטיפה שבתחילה לא ברורה, אבל מתבררת ככזו שמייצרת תחושה של כליאה בבית משוגעים, בתוך מציאות חיים דחוסה החשופה לשיפוט לוקה וערעור נפשי.

המשחק של אמה סטון תמיד משובח וגם כאן – למרות הסירבול העלילתי שהולך ומסתחרר ככל שהסרט מתקדם – היא מחזיקה את הצופים ומוכיחה שיופיה יכול לשרוד הכל

טדי, שניזון מאינפורמציה מרושתת, שטוף בתאוריית קונספרציה הזויה, וטוען שמישל היא חייזרית שהתחפשה לבת אנוש. השניים מגלחים את ראשה מתוך אמונה ששערה מאפשר לה לתקשר עם ספינת האם שלה, מחליפים את בגדיה וכולאים אותה לסדרת עינויים במרתף כדי להוכיח את טענתם.

טדי הוא זה שמנהיג את הרציונליזם המעוות שמאחורי התאוריה. הוא זה שגורם לדון לסרס את עצמו, וזה שמתעלל באמצעות מכונות כוח במישל. אבל זה לא נעצר כאן. הפסיכוזה שולטת ומתפשטת עוד ועוד. לאט לאט אנחנו מתוודעים לסיפור הלא נוכח של טדי, שמהווה כיסוי למעשים הנפשעים: מצד אחד אם שעברה ניסוי רפואי תחת חסותה של מישל וחברת התרופות שלה ובעקבותיו נכנסה לתרדמת והותירה את טדי כבול אליה כמו אל בלון הליום; ומצד שני התעללות שככל הנראה חווה כילד מצד מי שהפך לשריף המקומי.

מישל מוצאת את עצמה חסרת אונים. היא מתמקחת, ולבסוף מתרצה כשטדי הופך לאלים ומסוכן יותר. הוא מסביר לה בשיא הרצינות שיש לה ארבעה ימים לנהל משא ומתן עם מי ששלחו אותה, כי אחר כך יהיה ליקוי ירח וספינת החייזרים תחדור לכדור הארץ באופן בלתי הפיך. את יתר התפתחות העלילה לא נפרט כדי להימנע מספויילרים (וקונספירציות ביקורתיות).

נקודת המוצא המטאפורית ברורה כבר מההתחלה – הדבורים שיונקות מהפרח הן כמו החייזרים שיונקים מכדור הארץ. יש עוקץ במה שאמור להיות מתוק, משהו פגום במה שאמור להיות אסתטי.

בוגוניה הוא גרסה מחודש לסרטו הדרום־קוריאני של ג׳אנג ג׳ון הוואן ״הצילו את הכוכב הירוק!״ משנת 2003, וכמו המקור – הוא מתכתב עם אבסורד, ניכור וכאוס פסיכולוגי. יש בו רגעים טעונים בסבל והם מעוררי אימה ממש. המשחק של אמה סטון תמיד משובח וגם כאן – למרות הסירבול העלילתי שהולך ומסתחרר ככל שהסרט מתקדם – היא מחזיקה את הצופים ומוכיחה שיופיה יכול לשרוד הכל.

אבל זה לא מספיק כדי לאפשר לנו להיחטף מהזמן שלנו והחיים האמיתיים לפצצת הסוריאליזם הזאת, שהולכת ונהיית כבולה בקשרים מנותקי הקשר סביב עצמה. אי אפשר להתעלם מזה שיש משהו מובנה, כמו פיל באולם הקולנוע, שגורם לשעשוע וסקפטיות הודות למשהו לא יציב בעלילה, ומנסה כל הזמן לעבוד על הגירויים שלנו ולפנות אליהם.

עם כל האהבה והסבלנות לאסתטיקה הקולנועית ולמדע הבדיוני, הסרט לא מצליח לזנק למדרגה שאליה הוא היה צריך להגיע (שהיא לא פחות מוואו). כי בכל זאת, מדובר בגרסה חדשה ליצירה נועזת ושאפתנית – גם ברמה הפסיכולוגית והמעמיקה בנפש האדם, שכוללת פתולוגיות שונות, והפעלת שליטה במנגנונים שיטתיים הנשענים על דפוסי התנהגות ואלמנטים של ״זיכרונות״ מעצבי מציאות.

למי שמכיר את סרטי האימה הנועזים של שנות ה־90, הסרט הזה ייראה כמו ניסיון להעתיק ולהדביק את אותם אירועים קולנועיים מהירים ואלימים, שהשאירו אותנו חסרי נשימה מול המסך הגדול, מתנועעים באי נוחות בכל סצנה.

אבל בעוד שאז כל חידוש קולנועי נשא בתוכו צפייה וברק – לצפות היום בסרט כמו בוגניה מרגיש צפוי. צפוי באופן מטריד. הנה נזדעזע עכשיו יחד משני צעירים שאין להם איש בעולם, אלו שהעולם דחק עד לקצה, כדי שנוכל להתבונן מקרוב במחלות הנפש שלהם, הגובלות בשיגעון, ובמרחק והפער שנוצר בינם לבין האנושי.

גם לצעירים העסוקים בהדבקת ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, ספק אם תהיה סבלנות להכות יחד באופן לאה על חטאי חברות התרופות, התאגידים ובעלי ההון; ולצאת שוב נגד הפערים בחברה באמצעות קונספירציה, נקמה, אימה ודם. מעבר לזה, יש משהו עשוי מדי ומתאמץ ב״בוגניה״, שנותן תחושה שגם AI יכול היה ליצור סרט כזה בדיוק.

ואולי, רק אולי, זה גם מה שלא טוב בו: חסרה בו האנושיות שגורמת לנו להיכנס לסרטים, לקחת בהם חלק ולאהוב אותם, גם שנים אחרי החוויה של הצפייה בהם.

---

בוגוניה
בימוי: יורגוס לנתימוס
120 דקות; ארצות הברית, 2025
2 כוכבים