״מסכנים שכאלה״: פורנו רך בפסאדה של סרט אינטלקטואלי

״מסכנים שכאלה״, סרטו המסקרן של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס בכיכובה של אמה סטון (טופלס ובוטומלס) – הגיע סוף סוף לבתי הקולנוע. סליחה על הפשטנות בפתיחה, אבל יחסי הציבור הבלתי פורמליים אשכרה מתבססים על הסצנות הנועזות של סטון בסרט. במקביל לעלייתו, המרשתת, ובעיקר פיד הפייסבוק שלי, מוצפים בפוסטים משתפכים ובסופרלטיבים מפוצצים מפה ועד למשרד של מנהלת הסושיאל של לנתימוס.

כדי לחזק את הטענות, הסרט הכי פאק׳ד־אפ שתראו השנה מועמד ללא פחות מ־11 פרסי אוסקר (שני ל״אופנהיימר״) ועל פי כל נביאי הטקסים, סביר שגם יגרוף כמות מכובדת של פסלונים מוזהבים. לצד זאת, הביקורות מפרגנות ומי שמקבלת את מירב המחמאות היא הכוכבת הראשית של הסרט.

סטון היא אכן שחקנית מוכשרת, עם או בלי בגדים, אך לטעמי, ואני אומר זאת תוך שאני מסתכן בסקילה והגליה – זו אינה הופעה טובה שלה (זו שמורה לתפקידה כסקיטר ב״העזרה״; קל). יותר מזה, אי אפשר בכלל להשוות את הופעתה של סטון להופעתה המדהימה והמרגשת של לילי גלדסטון ב״רוצחי פרח הירח״, שמולה היא מתמודדת על תואר השחקנית הראשית הטובה ביותר (מרגו רובי – לא נשכח ולא נסלח). אם הגעתם עד לכאן מבלי לסגור את הדפדפן בעצבים, דיינו.

אזהרה: זו אינה ביקורת אוהדת, משתפכת או אפילו סימפטית מינוס לאחד הסרטים המסקרנים ביותר שנעשו בשנים האחרונות. ״מסכנים שכאלה״ הוא סרט נמרח שלא לצורך, משעמם עד מוות, עשוי בטעם רע, ובעיקר בלון מנופח באוויר חם של חשיבות עצמית, עטוף באצטלה אמנותית משובחת.

הצבעוניות של הסרט והדמיון הפרוע שמלווה את עיצוב התפאורה הם אלה שכנראה גורמים לשיכרון חושים אצל רוב חובבי היצירה הזו, אך למרבה הצער זוהי רק קליפה דקה לסרט חלול מתוכן

זה לא שיתוף הפעולה הראשון בין סטון ללנתימוס. השניים נפגשו על הסט של ״המועדפת״ (2018), שהיה להצלחה וסימן שיתוף פעולה פורה בין הבמאי היווני לשחקנית בעלת עיני דמות האנימה. ״מסכנים שכאלה״ מבוסס על רומן משנת 1992 בעל אותו השם מאת אלאסדיר גריי, ומספר את סיפורה של בלה בקסטר.

לאחר שהתאבדה בקסטר בקפיצה לנהר, נמצאה גופתה על ידי ד״ר גודווין בקסטר (וילם דפו), מעין ד״ר פרנקנשטיין מעוות, מנטלית ופיזית. הגרסה הספרותית של ד״ר מנגלה הזו מחזירה את בלה לחיים באקט סאדיסטי להחריד. היא לומדת ללכת ולדבר אבל השינוי המהותי של בלה קורה ברגע שהיא מגלה שיש עולם שלם של כיף בין רגליה, מה שמביא אותה להתפכחות מנטלית בסגנון ״ברבי״ של גרטה גרוויג ומינית בסגנון ״רושל, רושל״ (הסרט הפיקטיבי הידוע לשמצה ב״סיינפלד״ על מסעה הארוטי של אישה ממילאנו למינסק).

יצר הסקרנות של בלה מביא אותה, מעבר לתחיבת ירקות לאתם יודעים איפה, לצאת למסע חובק עולם, כדי לגלות את אכזריותם של בני האדם ואת העובדה שלא חייבים לאהוב את כל מי שנכנסים איתו למיטה, או עושים אתו ״קפיצות עצבניות״, כהגדרתה. בפן האמנותי־קולנועי, יורגוס לנתימוס חופר בור עמוק וקובר את ״מסכנים שכאלה״ תחת שכבות אינסופיות של דימויים ושלל זוויות צילום, ומשתמש באפקטים אופטיים מתישים כמו עין הדג ואפקט ה־IRIS באופן תכוף למדי.

דייסה בלתי אכילה של אימג׳ים

עומס המטאפורות (אלוהים, חווה ועץ הדעת מככבים כאן), מתיחת הגבולות של כל מבע קולנועי אפשרי שעומד לרשותו של לנתימוס ופסקול מטריד על סף המעצבן – פשוט מפריעים לסרט הזה להיות סרט. לנתימוס הופך אותו לקנבס עמוס בצבעים וצורות לא ברורות, לדייסה בלתי אכילה של אימג׳ים, מטרידים יותר או פחות אך ללא כל חיבור מעניין; לצד תסריט ודיאלוגים בלתי אפויים. רק אלוהים יודע איך הסרט הזה מתמודד לצד ״אופנהיימר״ ו״רוצחי פרח הירח״ המופתיים.

בפן החזותי לעומת זאת, עושה הסרט עבודה נפלאה. המחמאה היחידה שמורה למעצבי התפאורה, הסטים והתלבושות המטורללות. הטרלול, השיגעון והסוריאליזם הם בלתי נפרדים מן הסרט והם מצטיירים באופן יוצא דופן ומלא דמיון בסטים של ערי העולם – מפריז ועד אלכסנדריה – שהן הזיה אחת גדולה (רכבליות בשמי פריז!). התלבושות מעוצבות ומוקפדות לעילא והעוסקים במלאכה עשו עבודתם נאמנה. הצבעוניות של הסרט והדמיון הפרוע שמלווה את עיצוב התפאורה הם אלה שכנראה גורמים לשיכרון חושים אצל רוב חובבי היצירה הזו, אך למרבה הצער זוהי רק קליפה דקה לסרט חלול מתוכן.

הלב הפועם של ״מסכנים שכאלה״ עוסק בהתפתחותה המינית ובהתפכחותה התודעתית של בלה. אט אט היא הופכת לאישה עצמאית, מנומקת בעלת דעות וכזו ששוברת מוסכמות בכל אספקט ויקטוריאני קפוץ תחת. את המסע העולמי לחקר המיניות שלה היא עושה עם עורך דין נכלולי בשם דנקן וודרבורן (בגילומו של מארק רפאלו).

הסצנות בכיכובו של רפאלו, בתוספת דחיפות אצבעותיו למקומות אינטימיים, לא עוזרות לסרט להמריא. להפך: רפאלו הוא החוליה החלשה ביותר פה. הדבר האחרון שכותב שורות אלו רצה לראות הוא את פלחי עכוזו של רפאלו בין רגליה של אמה סטון, אבל זה חלק מסיכוני המקצוע כנראה.

לנתימוס החליט שמסעה של אישה לגילוי מיניותה מתחיל בתחיבת תפוח לאזור האינטימי וממשיך בקיום משגל כל חמש דקות בערך. ריבוי סצנות הסקס בסרט חוטא למטרה שלשמה הסרט נועד וזה פשוט לא משאיר מקום לטעויות – מדובר בסרט פורנו רך בפסאדה של סרט אינטלקטואלי, עשוי בטעם רע. גם העובדה שאורכו לא פחות מ־140 דקות (על מה ולמה?) לא עוזרת לו.

זהו סרט מז׳אנר הסרטים המטרידים את מנוחת השכנים השמרנים. המטרה היא לעורר רגש, שלילי או חיובי לגביו, ובכל זאת להסב בלב הצופה איזשהו עניין. הוא אכן עושה זאת, רק לא מצליח לפגוע בנקודה הנכונה. במקום לסקרן ולעניין ולהדליק את היצר, הוא מרחיק ומציב חומות בעזרת ניואנסים עבים שקשה לחצוב דרכם, ופסיכולוגיה טבולה עד לצוואר באינטלקט דבילי לחלוטין. הוא משעמם, איטי להחריד, לא מעניין ומתהדר באחד הפסקולים הכי משמימים ומעצבנים שיש לקולנוע להציע. איך אומרים ״המלך הוא עירום״ ביוונית?

---

מסכנים שכאלה
בימוי: יורגוס לנתימוס
141 דקות; ארצות הברית, 2023
2 כוכבים