״סוג של חסד״: מבוך מתיש וביזארי של שאלות ללא תשובות

כנראה שמישהו שם למעלה אוהב אותנו. לא באמת. הבמאי היווני והמטרידן הסדרתי יורגוס לנתימוס מנחית עלינו בשנה אחת שני סרטים, וזו בטח סיבה למסיבה – רק לא ברור איפה. אולי באיזשהו חוג ביזארי של אנשים ביזאריים שאוהבים חידות ביזאריות.

לפני שבעה חודשים עלתה כאן הביקורת ל״מסכנים שכאלה״, שבדומה לסרטים ששודרו בשנות ה־90 בערוץ RTL הגרמני, היה סרט פורנו רך שהוליד לאמה סטון בין השאר את פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. חוץ מזה שמדובר בזכייה בלתי מוצדקת (לילי גלדסטון נשדדה לאור יום), זה היה סרט שהוא לא יותר מבלון נפוח, מלא אוויר חם, זוויות צילום מתישות ובעיקר סצנות מטרידות מהצד השלילי של הסקאלה. ואתם לא רוצים שנפתח כאן תת דיון על טיבו של הפסקול, שלמשמע תו אחד ממנו עולה החשק לחתוך איזה וריד.

ב״סוג של חסד״ לנתימוס מגיש לצופים שלושה סיפורים עם קווים מחברים בהשתתפותם של אותם השחקנים, כולל וילם דפו ואמה סטון, חביביו של הבמאי היווני. שלושת הסיפורים עוסקים בכוח, שליטה, דחפים מיניים, בולמוסי אכילה ועוד כמה אחרים שכרגיל אצל לנתימוס פתוחים לפרשנותו של הצופה. וגם כאן, כמו תמיד, לנתימוס לא חוסך מאיתנו אימג׳ים מטרידים שלא נותנים מנוח לעיניים, ופסקול מעצבן כמו יתוש בשעת לילה מיותרת.

מבין שלושת הסיפורים, אתם תחליטו איזה טוב יותר ואיזה פחות. בראשון, ג׳סי פלמונס (״הקרב על אמריקה״) מגלם אדם רכרוכי שעובד תחת בוס (וילם דפו) שליטרלי מנהל לו את החיים. זה אומר שהוא מכתיב עבורו מה לאכול, מה לשתות ומתי ואם בכלל לשכב עם אשתו (הונג צ׳או). כשהבוס השתלטן מבקש ממנו למלא אחר בקשה אחת שתוצאותיה קטלניות לאדם אחר, הוא מסרב והבוס מתנער ממנו. מרגע זה ואילך הוא עושה הכל כדי לזכות שוב בחסדים שלו.

בין שלושת הסיפורים האלה מחבר שחקן אחד, מנקודות האור היחידות בפיצ׳ר הארוך והמתמשך הזה: ג׳סי פלמונס מספק כאן תצוגת משחק טובה עד מצוינת, בעיקר בסיפור הראשון. השחקן הזה מופיע לאחרונה כמעט בכל מקום, אבל דווקא בסרט של יורגוס לנתימוס הוא מצליח לפרוח באמת

הסיפור השני מתמקד בשוטר (שוב פלמונס) שאשתו (אמה סטון) נעדרת מזה זמן רב. כשהיא נמצאת וחוזרת הביתה, הוא חושד שהאישה הזו איננה אשתו האמיתית ומאבד את עצמו לדעת. בסיפור השלישי שחותם את הסרט, פלמונס וסטון מגלמים שני חברי כת שיוצאים לחפש אישה מסתורית ובעלת כוחות ריפוי. המסע הזה מעיר כמה שדים וגם מסתיים בסצנה די מטופשת.

בין שלושת הסיפורים האלה מחבר שחקן אחד, מנקודות האור היחידות בפיצ׳ר הארוך והמתמשך הזה: ג׳סי פלמונס מספק כאן תצוגת משחק טובה עד מצוינת, בעיקר בסיפור הראשון. השחקן הזה מופיע לאחרונה כמעט בכל מקום, אבל דווקא בסרט של יורגוס לנתימוס הוא מצליח לפרוח באמת. פלמונס משכנע, אמין, אותנטי ועולה אלפי מונים על חבריו לקאסט. בעיקרון, רוב הכוכבים בביקורת הזו נמצאים כאן בזכותו.

בצד הטכני, הצילום מעולה והסרט מתפאר באסתטיות סינמטית ראויה להערכה. וזהו בערך. על הפסקול אין מה להרחיב – הוא צורם לאוזן ומתיישב טוב עם סצנות מיותרות, כמו סצנת סקס ברביעייה שלא משאירה מקום לדמיון ואינה תורמת כהוא זה לתוכנו של הסרט. לנתימוס אוהב להפשיט את השחקנים שלו. מי יודע, אולי זה הקיק שלו.

אבל עזבו שחקנים, עזבו פסקולים ועזבו רביעיות, שלישיות ואורגיות. ״סוג של חסד״ הוא סרט מתיש עוד לפני ההטרדות המיניות והקולנועיות שלנתימוס מעביר אותנו ואת השחקנים שלו. זו פשוט חידת חמיצר אחת גדולה, שעל הצופה מוטלת המשימה לפענח בזמן הצפייה וימים שלמים אחריה.

אז מה לנתימוס רוצה מאיתנו? עד כה לא נמצאה תשובה ולא בטוח שאפילו הוא יודע. והאמת, אין באמת חשק לפרש את הסרט הזה. צופים תמימים אנחנו שרוצים להתבדר ולהתבשם באסקפיזם – מטריד או לא. אבל וואלה, למי יש כוח לחידות על הבוקר? רק התעוררנו.

בסיפור הראשון הדברים עוד ברורים, וזוהי הסיבה שבזכותה הוא המוצלח מבין השלושה. אך ככל שהסרט מתקדם, הוא הופך לסבוך יותר ויותר (החלק השני בולט לרעה) וזה מקשה על הצופה למצוא בו עניין מתמשך.

בדיוק כמו ב״מסכנים שכאלה״, יורגוס לנתימוס מראה שוב כמה הוא מלא בעצמו. הוא עושה הכל כדי להעביר את קהל הצופים שלו (ואת שחקניו) סבל רב, ולהניע אותו לעבר קצה הגג של הבניין הכי גבוה שיוכל למצוא. הוא מתחבט בשאלות עאלק קיומיות, אבל התוצאה הסופית היא מבוך של מחשבות, תהיות ושאלות ללא תשובות, שמוביל לקיר שבא רק לדפוק בו את הראש שוב ושוב ושוב.

---

סוג של חסד
בימוי: יורגוס לנתימוס
164 דקות, ארצות הברית, 2024
2 כוכבים