״הכפר האולימפי״: סיבוב הניצחון של רותי הלביץ כהן

חגית: בוקר טוב רותי, מה שלומך? אחרי החגים, אחרי הפסקת האש

רותי: בוקר טוב חגית, אופטימיות זהירה נכנסה לחיינו. שמתי לב לשינוי קל, המציאות נראית פחות אפורה

חגית: התערוכה שלך במוזיאון רמת גן, ״הכפר האולימפי״, נמצאת באמצע הדרך בערך, בין הפתיחה לסיום, אולי גם היא נראית אחרת היום?

רותי: כשהתחלתי לעבוד על התערוכה לא שיערתי עד כמה היא תהייה רלבנטית. התערוכה עוסקת בפאשיזם, בנפילת הדמוקרטיה, בכוחות רשע, בשקר, מניפולציה, בהיסטוריה הנכתבת מנקודת מבט גברית כוחנית, וההשלכות של כל אלה על המציאות העכשווית, ועל ההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלי. שתי מציאויות, קווים מקבילים, מציאויות שזורות זו בזו ומגיבות אחת לשנייה.

אני מתייחסת בתערוכה להיסטוריות ומגיבה אליהן: היסטוריות שונות שעליהן אני גדלתי, סבתא שרוב משפחתה נספתה באושוויץ, אב ממשפחה שכולה, תולדות האמנות ומיתולוגיה יוונית, כולן שזורות זו בזו.

הפרשנות אינה משתנה, להיפך, מוכיחה את עצמה שוב ושוב. הבל הבלים, מלחמות אינסופיות, שכולנו חלק מהן, שנכפו עלינו, ולרגעים לא ברור לנו מדוע, ולאן הן מובילות. אלימות שנובעת משקר ומניפולציה. ״הכפר האולימפי״ הוא מקום שכולו שקר ומניפולציה, שנבנה מלכתחילה כפרופגנדה, תעמולה נאצית. הוא המקום שבחרתי להגיב אליו, ומשמש ״בית״ לדמויות המצויירות שלי בתערוכה

חגית: המושג ״הכפר האולימפי״ הופך כאן לסוג של אקס־טריטוריה: נקודת המוצא שלך היא באמת הכפר האולימפי בברלין מאולימפיאדת 1936, האולימפיאדה הנאצית. אבל בהשאלה, הוא הופך ממקום קונקרטי, קיים ומסומן, למרחב של אסוציאציות – היידע שלנו על מה שקרה ״שם״; הפוטנציאל ההרסני של העיסוק בתחרות; השאלה על אחווה ומושגים כמו ספורטיביות, בהקשר של עוולות ורדיפות, אלימות ורצח (הייתי יכולה להמשיך…)

רותי: כן, מעניינות האסוציאציות שאת מעלה. הדמויות שלי תמיד נטולות מקום, תלושות. בתערוכה אני בונה מציאות חדשה, זוהרת, נרטיב חדש, עם אסתטיקה חדשה שמגיבה לאסתטיקת הרשע המוטבעת על הבאנרים. שתי המציאויות מגיבות אחת לשניה, וזרות אחת לשנייה בעת ובעונה אחת.

בילדותי הייתי מתעמלת בנבחרת של ילדות שאגנס קלטי, אלופת עולם וניצולת שואה ניסתה להקים כאן. זו הייתה חוויה מורכבת, תחרות קשה מאוד. אגי, כך קראנו לה, הייתה אישה חזקה וקשה מאוד. מורים רבים שלי היו ניצולי שואה – מחנכת בגיל צעיר, שסיפרה לנו סיפורי אימה, ההישרדות שלה במחנה השמדה; מורה לפיזיקה בתיכון, שמאוד אהבתי, והיה מאבד לרגעים את שפיותו אל מול הכיתה. וכמובן סיפור שכולו אפוף בסוד, של סבתי, שאיבדה את רוב משפחתה וברחה, כשמעיל לגופה ושני פמוטים בכל כיס. היא חותנה עם אדם שאינה מכירה כדי שתוכל לעלות ארצה.

במובנים מסויימים אני סוגרת מעגל בתערוכה הזו. מגשימה ״חלום אולימפי״ של מתעמלת צעירה שלא צלח. אני ״מנצחת״ את השדים שבתוכי, מאירה אותם בזרקור, מתבוננת בהם ומחוללת בהם שינוי. בונה את ההיסטוריה שלי מחדש

חגית: כל התערוכה מצויירת על גבי כרזות של דימויים מצולמים מהאולימפיאדה, ועליהם מוסיפה את הסרטים של החברה המשפחתית, החומר שמזוהה עם עבודתך לאורך כל הקריירה. מהו המצע הזה של הצילומים ההיסטוריים?

רותי: נחשפתי לראשונה לבאנרים שהיו מגולגלים מאחורי הבריכה האולימפית, בביקורי בכפר האולימפי.
על הבאנרים מודפסים צילומים מאותה שנה, של ההתרחשות בכפר לקראת ובמהלך האולימפיאדה ה־11 ב־1936. צילומים של צלמים אנונימיים, שהודפסו בשנת 2000 על באנרים של שילוט חוצות, ונתלו ברחבי הכפר, שנפתח לביקורי קהל. המטרה הייתה להציג לקהל מה קרה בכל מבנה בכפר. המבנים המצולמים שינו את הפונקציה שלהם באחת עם פרוץ המלחמה, לדוגמה המטבח הפך לבית חולים והכל היה מתוכנן מראש ע״י שני אדריכלים אחים בהנחייתו של היטלר

חגית: בואי נחזור להתחלה: מתי התחלת לעבוד על התערוכה, ומה קרה בתהליך?

רותי: התחלתי לעבוד על הסידרה בניו יורק, בתקופת שהות אמנית ב־ISCP (מרכז בינלאומי לאוצרות ורזידנסי של אמנים). את הבאנרים הראשונים קיבלתי בדואר מהיסטוריון הכפר האולימפי, יאן ביישובץ (Jan Bejsovec). בעקבות מפגש מקרי אצל אספנית בגרמניה.

אבל עוד קודם לכן: אבא שלי נפטר ב־7.10.23. יומיים אחר כך נסעתי לפתוח תערוכה גדולה שהצגתי במוזיאון בהולנד. זה חשוב כדי להבין את כל המהלך

חגית: אוי, קשה לתאר. אני רק חושבת על הקרקע הנשמטת, בכל כך הרבה רמות

רותי: ממש. זה היה נורא. המלחמה והאבל האישי, ובתוך כל זה הנסיעה והתערוכה.

אם לחזור לנקודת המפגש – אותה אספנית מגרמניה הזמינה אותי להציג בהאנגר ענק שבשטח שלה. הגלריסטים ההולנדים שלי (גלריה Moving) עזרו, והעברנו לשם את התערוכה אחרי סיומה בהולנד. שם פגשתי את יאן, שהגיע לביקור עם אמנים ברלינאים, והוא הזמין אותי לביקור במקום שהיה ״הכפר האולימפי״ ב־1936.

הגעתי לשם והזמן קפא. מקום רפאים, שלקח אותי מיד למחוזות נפש לא מוכרים, העבר נשזר בהווה, ידעתי שמתחיל כאן פרק חדש. כשיאן הראה לי את הבאנרים מיד אמרתי לו שאני רוצה אותם והוא נתן לי אותם בשמחה. כשנסעתי לרזידנסי בניו יורק לקחתי איתי שני באנרים ענקיים משם, ובסטודיו הנפלא שקיבלתי התחלתי לעבוד.

הסצנה הניו יורקית איפשרה לי לנסות שיטות עבודה אחרות, כמו קולאז׳, אבל לא רק. יצרתי קולאז׳ים מונומנטליים על גבי הכרזות מהכפר האולימפי בגרמניה 1936. חזרתי באופן חדש לציור מהיר בנגיעה אחת. שיכללתי את היכולות שלי, וכמו שאני אומרת לסטודנטיות שלי – כשיש צורך אמיתי ללמוד טכניקה חדשה, זה קורה מעצמו. כולנו אוטודידקטים, וקיימת בתוכנו היכולת ללמוד לבד

חגית: את מלמדת באקדמיה שנים רבות, וקיבלת ממש לאחרונה תואר פרופסור, ברכותיי!

רותי: תודה. אני מרכזת תכנית תואר שני באמנות במכללת אורנים

חגית: אני רוצה להתעכב על המשפט המקסים שאמרת: ״מגשימה חלום אולימפי של מתעמלת צעירה שלא צלח. ״מנצחת״ את השדים ומחוללת בהם שינוי״. ובעיקר: את מנצחת!

רותי: ישנן סוגיות שאני עוסקת בהן בתערוכה, שתמיד היו: פגיעות על גווניה, דרך דיון על עיוות, כתוצאה משרשור של טראומה, דרך הגוף הנשי בעיקר. דפורמציה שנוצרת בתפיסת הזהות שלי ושל נשים את עצמן, כתוצאה מעיוות ביחסים בין גברים לנשים. אני מתייחסת לדוגמאות של דמויות נשיות; מהכתבים של אובידיוס – למשל דפנה במיתולוגיה היוונית, בציור ״דפנה רוקדת על עמוד״. אתנה מככבת בתערוכה, בציור ״אתנה״ על ההבל שבנקמה, שהיא בעיניי כעריפת ראש עצמית.

הכפר האולימפי, הוא מקום שמזוהה מעבר לשקר ולמניפולציה, גם עם הדרת נשים. מקום של גברים בלבד, זו אחת הסיבות שבחרתי בו. אני מטמיעה את הנשים שלי בהוויית המקום, בסצנות המורכבות שבצילומים המוטבעים על הבאנרים שלקחתי וניכסתי

דמויות נשיות נוספות מביאות אטריבוטים מעולם הנצרות – שושנים צחורות על ראשו של ג׳סי אוונס, האצן האמריקאי השחור שזכה בארבע מדליות זהב; שושן צחור נופל על ראשו, שהופך שחור וצומח מאיבר מינה של נערה, ונשים רוכנות ומגינות עליה ובידן שושן אדום, שמסמל תשוקה. האם הקדושה מריה מופיעה בציור אחר, בסצינת פיאטה, ולרגליה ילדה במקום ישו. מריה מעונבת, דימוי שחוזר אף הוא בתערוכה בעבודות נייר שונות.

ה״מקום״, הכפר האולימפי, הוא מקום שמזוהה מעבר לשקר ולמניפולציה, גם עם הדרה. הדרת נשים. מקום של גברים בלבד, זו אחת הסיבות שבחרתי בו. אני מטמיעה את הנשים שלי בהוויית המקום, בסצנות המורכבות שבצילומים המוטבעים על הבאנרים, שהם רדי־מייד מתוך הכפר עצמו, שלקחתי וניכסתי

חגית: את מדברת בין השורות על ה״פריבילגיה״ של האמנית. ללוש ולעבד את החומרים של המציאות, ולהוציא אותם לעולם בשפה חדשה לגמרי. למרות שהעבודות עקביות לסגנון שלך, הן נראות לי מאוד שונות הפעם. כאילו פרצת למרחב אחר

רותי: אני ציירת. במהלך השנים אני עושה מיצבים, עובדת עם החלל, במרחב. גם כשהציור הופך לתלת מימדי, אני עדיין מגדירה ביני לביני את העבודה כציור, כהרחבת ההגדרה של מהו ציור. ״ההכתמה״ היא במעוז העבודה. הכתמה כמתן עדות, כשריד לחוויה.

בתערוכה הנוכחית אני חוזרת אל הקירות. למרות שהתבקש לעבוד במרחב הנהדר של מוזיאון רמת גן, שהאדריכלית מאירה קובלסקי יצרה – שדרת העמודים שמתכתבת עם הארכיטקטורה שמופיעה על הבאנרים – רציתי שקט. כל באנר עמוס ברבדים, המתבוננת צריכה מרחב ושקט להכיל את המתרחש בכל באנר.

אני שמחה מהתוצאה. האוצרת שרי גולן זרמה איתי לגמרי, וביחד הגענו למסקנה שבחלל הנהדר הזה ההצבה הפשוטה, הנקייה והמרווחת, היא הנכונה ביותר

חגית: זה מסביר את הטרנספורמציה שאני רואה. כי בעיניי (ואני לוקחת לי את חירות הפרשנות) ההחלטה לעזוב את החלל ולהתמקד בציור, כאילו ״פינתה לך יותר מקום לציור״. מול העבודות אני מרגישה כאילו ג׳סי אוונס ואגון שילה נפגשו

רותי: נכון!!!!!! יש לי צמרמורת בכל הגוף ממה שאמרת. מפגש מעניין כל כך בין השניים

חגית: בסגנון שלך תמיד היה איזה דיאלוג עם השבריריות והרובד האפל משהו, והפעם הציור כאילו מתמסר לזה. העוצמה היא בפרטים, ברבדים שבתוך התמונה, ובמתח שבין העבודות שניצבות זו מול זו. אגב – יש פה בעיניי גם סוג של מפגש טיטאנים בין מושגי הספורט למושגי האמנות – בין הדינמי לסטטי

רותי: כן. כמו שאמרתי, יש כאן סגירת מעגל של עולמות שונים שלי. אני מתייחסת לציור שלי כאל הקפאת רגע, רגע טראומטי. בכל פרוייקט אני נוגעת בזה באופנים אחרים. כאן אני מתבוננת בעיניים פקוחות לרווחה בעבר ובהווה, מוצאת הקשרים מחברת.

העיסוק בגוף, בגוף הנשי, בגופי שלי, בילדה שבי; ביכולת התנועה שקפאה וחוזרת דרך פעולת הציור באופנים עשירים ורחבים יותר, גורמת לי אושר רב. ואני מודה על היכולת הזו, שאותה אני רוצה להעביר הלאה לכל מי שמעוניינת (ולכן ההוראה חשובה לי כל כך)

חגית: בטקסט האוצרת, שרי גולן דיברה על ״המרחב השלישי״ הפסיכואנליטי. אני עוקבת במחשבה אחרי המעבר הגיאוגרפי של החומרים (הפיזיים) והרעיונות – מברלין ומישראל לניו יורק ובחזרה למוזיאון רמת גן – וחושבת שוב על מושג האקס־טריטוריה, על המבט המרחף מלמעלה ורואה את ״הכפר הגלובלי״, ״ההיסטוריה״. נדמה לי שהכותרת ״הכפר האולימפי״ מכילה את זה

רותי: התעקשתי על הכותרת הזו! השם בעיניי מכיל הכול

חגית: זו הפכה למעין תערוכת קינה או הספד – לאבא שלך, להרוגים ולחללי המלחמה? אני חוזרת לשאלה הראשונה שלי: את מרגישה שעכשיו, בחלוף הזמן ועם שובם של החטופים והפסקת האש, היא נראית באור קצת אחר, בנשימה אחרת? היא בוודאי תיראה אחרת אם וכאשר תוצג במקום אחר

רותי: לצערי אנחנו רוויי מלחמות, ״וכל קיץ קורה דבר מה …״ לכן אי אפשר לסכם שכול, כאב, הוא נשאר תמיד. התערוכה עוסקת במלחמות האינסופיות, החיים שנובטים מתוך הזיכרון, שמנצחים בסופו של דבר. הצבעוניות הזוהרת שאני מנסה לייצר בתוך צילומי השחור לבן, שצולמו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהכפר היה עדיין ״כפר אולימפי״, לפני שהפך למפקדה נאצית.

התערוכה עוסקת גם בפאשיזם ובנפילת הדמוקרטיה. זו נקודה מאוד קריטית בזמן הנוכחי. הדגשים אולי משתנים, בעיני המתבוננת.

קשה לי לסכם את עצמי, אני צריכה טווח, מרחק של זמן מכל תערוכה כדי להבין אותה עד הסוף. כל תערוכה היא עצירה כמעט מקרית בשטף של עשייה. התערוכה הזו תעבור לאולם ההתעמלות בכפר האולימפי – המקום שבו מדובר – בסוף 2026, ולחללים נוספים בגרמניה. ההתקה שלה לשם תחולל זווית התבוננות חדשה ופרשנות חדשה, אני משערת

---

רותי הלביץ כהן | הכפר האולימפי
אוצרת: שרי גולן
מוזיאון רמת גן, אבא הילל 146
נעילה: 14.2.26