סיגלית אהרוני // אל שלולית המים

נעים להכיר, אני סיגלית אהרוני – מאיירת, כותבת ויוצרת רב־תחומית. ״אל שלולית המים״ הוא ספר שאיירתי, פרי עבודה משותפת עם אבא שלי, עזרא מורד – משורר, סופר ומחנך. הספר הגיח לאט מתוך מגירה, מתוך הבטחה שלי לאייר אותו, וראה אור רק לאחר מותו. השירים נכתבו מתוך אהבה לילדים, לטבע ולשפה, ומזמינים את הקורא לעצור, להתבונן, ולהיזכר בקסם הפשוט הטמון בכל שלולית קטנה.

אבא שלי היה איש עדין. הוא ריחף בעולם כמה סנטימטרים מעל הקרקע – לא מתוך ניתוק, אלא מתוך מבט אחר ורך. הוא האמין בכוח שיש לשפה ולתקשורת בגובה העיניים לעורר סקרנות ולהרחיב את מעגל הידע של הילד. יש בסגנון הכתיבה של השירים ניחוח של ספרות ילדים קלאסית, געגוע לתום ולשפה מדויקת וצלולה.

בעיניי, זו אחת מסגולות הספר: הוא מזמין לקריאה משותפת של מבוגר וילד, ומשרה תחושת שייכות, זיכרון ומקום. איור הספר היה גם הדרך שלי להמשיך את השיחה בינינו, בנשימה אחת משותפת.

אֶל שְׁלוּלִית הַמַּיִם
צָנְחָה פִּסַּת שָׁמַיִם
תְּכֻלָּה וַהֲפוּכָה
כְּמוֹ רְאִי שְׁפוּכָה

הסקרנות וההתפעלות מהפשטות ומהפרטים הקטנים מהדהדות בין השורות. זה התחבר לי מיד לאסתטיקה היפנית, שבה גם התנועה הפשוטה ביותר של אדוות מים, עלה נושר, ענן או גחלילית – מקבלת משמעות פיוטית ומעוררת פליאה.

ניסיתי לחשוב איך אני יכולה ללכוד את החוויה הזו מבלי להתחרות במילים, רק להשתכשך איתן, כך שהקורא יחווה את הרגע באופן ישיר ובמבט רענן, כמו טיפות של גשם. כל זה הוביל אותי לנסות ליצור שפה גרפית־חזותית נטולת תחכום, שמזמינה להתבונן, לנשום ולהתפעל.

ציירתי את הילד שהתרוצץ לי בראש על הקיר, לצד טיח ושכבות של צבע שנחשפו. באורח פלא, דווקא בין הסדקים ושכבות הצבע, הוא התחיל לקבל חיים משלו. ציירתי עוד ועוד ילדים שטיפסו, גלשו, נפלו וקמו, עד שהתחילו לדבר בשפה משלהם, והשתחררו אל הדף יחד איתי

התחלתי לעשות את מה שהרגשתי הכרחי כדי שתיווצר דמות של ילד סמי־אוניברסלית, סקיצות עם קריצה נוסטלגית למקראות ישראל ולסרטי אנימציה יפנית שאני כל כך אוהבת. וגם שאלתי – מי זה הילד הזה שאבי פונה אליו – איך הוא נראה, מה הוא לובש ומאיפה הוא בא? ראיתי בילד הזה אותנו, אבל של פעם. לא הייתי בטוחה, רק הרגשתי שהוא צריך להיוולד מתוך השיר עצמו.

ואז, כשרק התחלתי להפשיל שרוולים ולהתגבש, קרה אסון 7 באוקטובר. אז כבר לא היה לי ברור איך אפשר ללדת את הילד הזה, שמטייל בין עננים וגחליליות, אל תוך מציאות של חטופים, מלחמה ועצב גדול. עצרתי. לא יכולתי להמשיך.

אחרי מספר חודשים של שיתוק, הסרתי את האפליקציה של פיקוד העורף ונסעתי לכפר קטן באיטליה, לבית ישן למרגלות האלפים. שם נכנסתי לבועה של שקט, שוטטתי באמת, תחת ערפילי בוקר לצד שלוליות, מלקטת רמזים לצבע מהנוף.

את הסקיצות הראשונות ציירתי על קיר מתקלף, שנראה לי כמו הרים פראיים בנוף בראשית, בחדר שהיה פעם המטבח של מסעדת הכפר. ציירתי את הילד שהתרוצץ לי בראש על הקיר, לצד טיח ושכבות של צבע שנחשפו. באורח פלא, דווקא בין הסדקים ושכבות הצבע, הוא התחיל לקבל חיים משלו. ציירתי עוד ועוד ילדים שטיפסו, גלשו, נפלו וקמו, עד שהתחילו לדבר בשפה משלהם, והשתחררו אל הדף יחד איתי.

כשחזרתי לישראל, נרשמתי לקורס שודו (Shodo) – קליגרפיה יפנית. למדתי איך להקשיב לקו, לנשימה, ולשקט שבין משיכות המכחול. התרגול הזה נכנס לאיורים והעניק לשירים מרחב נשימה בדיאלוג סמוי.

בחרתי לעבוד עם עיפרון, צבעי מים וטושים, ולהימנע מאיור דידקטי. לשמור על הרגישות ועל ההתבוננות העדינה דרך צמצום ושינויי גוון קטנים. כל ניסיון להוסיף פרטים חיבל בקסם. ההחלטה להתרכז בשני גוונים של כחול וכתום הביאה איתה את תחושת השחרור. אפילו קשת בענן נצבעה רק בשני גוונים.

הרגשתי שאני יכולה סוף סוף להישען לאחור, להוציא את הבטן החוצה וליצור בחופש גמור ובקריצה של הומור שובב וילדותי. כדי ליצור דימוי אוניברסלי של ילד או ילדה, השתמשתי בשפה החסכונית של הקומיקס – ברוב המקרים זוג אזניים ושתי נקודות לעיניים הספיקו. פחות הוא יותר.

הלבשתי את הילדים במדים ובמצנפת, כמו תלמידי בתי הספר ביפן. כולם היו ילדי אותו עולם, אבל בעלי אישיות עצמאית, תמימה וסקרנית. כך נסחפתי לסחרור של איור. דמיינתי, ציירתי ובראתי מציאות פנטסטית לכל אחד מ־52 השירים.

אני מאמינה ביצירה שנמצאת במרחב, נושמת את העולם ומחזירה לו מבט. האיורים של הספר ״אל שלולית המים״ נוצרו בשיטוט איטי ליד השלולית ופתחו דיאלוג בין מקום, זמן וגעגוע – בין איטליה, יפן וישראל; בין צבעי קיר מתקלף לצבעי מים; בין געגוע ישן לחדש.

לאחר הוצאת הספר לאור, ובהשראתו, הרגשתי צורך להוציא את האיורים מהספר אל מרחבים חדשים של תנועה וצליל. הנפשתי אותם בעזרת בינה מלאכותית, והם קיבלו חיים נוספים, משעשעים ומלאי תנועה. כמה מהשירים בספר הולחנו והופקו על ידי דרור קסלר.

כך נולד קונספט של מפגש רב־ממדי ונודד בין חללים, מרפסות ובתים. מפגש שמארח תערוכה של האיורים, מעניק במה לשירי הספר, לאנימציה ולסיפורים של מאחורי הקלעים, לקול ולמוזיקה חיה, ומזמין לטבול בשלולית שבה חיבור בין העולמות מצית קסם חדש.

ב־9.12 אשתתף עם המפגש בבית העם של יקנעם, המושבה. במקביל, אפשר ליצור איתי קשר כדי לארח מפגש או לרכוש ספר.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו