פריצה: להתבונן בפרפורמנס כמו בתערוכה, בעבודות ש״פורצות״ למרחב ונעלמות

לפני ארבע שנים, לביא ונונו, יוצר הסדרה ״המדריך לג׳נטריפיקציה״ ביפו, ולימים מנהל מרכזי התרבות ״בית הבאר״ ו״בית ברכאת״ תחת המשלמה ליפו, כינס את אמניות ואמני יפו ושאל אותם מה הם צריכים? אורי שפיר, כוריאוגרף ורקדן, ניצל את ההזדמנות להתלונן ואמר שאין מקום להופיע ביפו, ואין מקום לחזרות. ונונו, הידוע בהיותו אדם בעל חזון, תושיה ועם לוק מעט מאיים, אמר לו – אין בעיה, קח תקציב, תעשה אירוע במרכז עמיעד בשוק הפשפשים, תוך חודש מהיום.

אורי, מבוהל ומבולבל, הסתכל ימינה, שמאלה, וגייס אליו אותי, טל קרונקופ, אמנית חזותית, לאחר שעבדתי באותו הזמן על פרויקט ביפו (כוריאוגרפיה לתחבורה עירונית) ואת סיגל דהן, המפיקה המרכזית בעולם המחול בארץ. יחד ליקטנו באופן מעט היסטרי אמניות ואמנים. השאלה המרכזית הייתה – איך אפשר להביא כל כך הרבה אמניות להופיע בחלל עצום אחד, ללא קירות, ללא רצפה מתאימה, ועם אקוסטיקה נוראית?

ככה נולדה ״פריצה״, מהזדמנות; מבהלה. דרך שיחות עם חברות חכמות בדרך, הבנו שאנחנו זקוקות לעבודות פרפורמנס שמסוגלות להימשך ערב שלם, שאפשר להתבונן בהן כמו בתערוכה, ולעבודות ש״פורצות״ למרחב ונעלמות. המופעים משפיעים על כל החלל, הן בסאונד, בתאורה ובעיצוב. המרחב הוא לא סטרילי והלו״ז אינו ידוע לקהל מראש.

הבנו גם שזו לא סיטואציה שמתאימה לכל האמניות והאמנים. הפלטפורמה מבקשת קרבה לקהל, גם ברמה הפיזית אבל גם ברצון להזמין אותו פנימה. האמניות המשתתפות נדרשות לאפשר לעבודה שיצרו בסטודיו להפוך להיות משהו בלתי נשלט לעיתים, לשנות קונטקסט, צורה ומשך. עד היום זה הדבר שהכי מעניין אותנו בתהליך יצירת ״פריצה״.

בפריצה 01 (2022) היה שער מתכת שכיסה את הכניסה למרכז עמיעד בשוק הפשפשים. היינו צריכות לנעול אותו לפני האירוע כי אנשים הציצו פנימה וניסו להיכנס ללא הפסקה (״מה יש פה? זה פתוח? איפה המלבי?״). כשהכרזנו שהאירוע מתחיל וכל האמניות התחילו את פעולתן או התכוננו ל״קיו״ שלהן להתחיל, היינו בטוחים שנפתח את השער בחריקה דרמטית ופשוט לא יהיה שם אף אחד.

שקד מוכיח, כוריאוגרפית ורקדנית, אמרה לנו בסוף הערב ״זה היה שיעור באמנות״. אני לא יודעת עד היום בדיוק למה היא התכוונה, אבל הרגשתי שנוצר ממד אחר, שהאמנות באמת הגיעה אל יעדה, שהקסם קרה

אמרנו לעצמנו בצחוק מובך – זה בסדר, נופיע בשביל עצמנו. אמנם זה נשמע עכשיו כמו קלישאה, אבל כשפתחנו את השער נהר של אנשים זרם פנימה ושטף את החלל העצום. שלושתנו הסתכלנו אחד על השנייה עם גבות מורמות, ממבוכה והתרגשות והפתעה.

האירוע הראשון הסתיים עם מעל 1,000 ״קליקים״ שאיש הביטחון הקליק בקליקר, הסופר את מספר המבקרים באירוע. בין המבקרים היו שוכרי אמנות, שכנים, וגם כאלה שהגיעו לבלות בשוק הפשפשים ונכנסו במקרה.

מה שהפתיע אותנו זה שהם לא נסו על נפשם, למרות שמה שהם ראו בין היתר היה: זוג מתנשק ללא הפסקה ויוצר עבודת סאונד מתוך הפה (יעל סעדי ויניב שיינפלד), אנשים ירוקים מתגלגלים על הרצפה (אורי שפיר) ועוד. שקד מוכיח, כוריאוגרפית ורקדנית, שהופיעה עם עבודתה ״מקור חיים 53״, אמרה לנו בסוף הערב ״זה היה שיעור באמנות״. אני לא יודעת עד היום בדיוק למה היא התכוונה, אבל הרגשתי שנוצר ממד אחר, שהאמנות באמת הגיעה אל יעדה, שהקסם קרה.

״בדצמבר 2023, כולה חודשיים אל תוך המלחמה, החלטנו כן לממש את פריצה 02״, מספר אורי. ״במרכז מנדל, להקת יסמין גודר הופיעה את ״פעולה פשוטה״, עבודה שבה הרקדנים מציעים לקהל להישכב על הרצפה במעין דימוי מיתי של מוות.

״בניגוד להתמודדות הסימבולית עם הכאב, בחלל הסמוך תומר ברוך ושי בן ארי הציעו מצב אסקפיסטי לגמרי שבו אפשר היה לצפות בערוץ לייב ביוטיוב של הסוואנה באפריקה ובחיות המשוטטות בה, תוך כדי התמסרות לצלילים המולחנים על ידי תומר ברוך בזמן אמת״.

השנה, אנחנו שוב בבית ברכאת, בית באר שחודש ביפו ומצליח להיות מרחב ערבי־יהודי מעניין. לבית הזה יש את ״רוחות הרפאים״ שלו. זהו מרחב טעון ברמה החברתית וההיסטורית וזה הופך את הפעילות שם להרבה יותר עדינה

בשנה שעברה, כבר שנה שנייה למלחמה, מיאוש, מאבסורד, יצרנו טקס פרישה מעולם האמנות. כי למי אכפת אם נפרוש, בטח עכשיו. פריצה 03 נקרא גם ״פריצה/פרישה״ והסתיים בנאומי פרישה של האמניות ג׳ייסון דנינו הולט, דנה רוטנברג, הלל קוגן, רותי דירקטור, נורית דרימר ויונתן לוי.

״בכל שנה האירוע מתחיל מסערת מוחות״, מוסיפה סיגל. ״אנחנו מנסים לפצח את ההוויה העכשווית ואיך לגשת אליה וליצור אירוע אמנותי שלא ייאש את הקהל, או אותנו. בכל שנה האירוע הוא בגדר מסתורין וסכנה, מה בדיוק יצרנו? איך כל האנרגיות ישתלבו יחד? אבל בזכות האמניות המנוסות המשתתפות באירועים אנחנו גם יודעות שבסופו של דבר זה מרחב לתת לאמניות לעשות את שלהן, ואנחנו שם כדי להחזיק את כל הסיפור בשבילן ובשביל הקהל״.

השנה, אנחנו שוב בבית ברכאת, בית באר שחודש ביפו ומצליח להיות מרחב ערבי־יהודי מעניין. לבית הזה יש את ״רוחות הרפאים״ שלו. זהו מרחב טעון ברמה החברתית וההיסטורית וזה הופך את הפעילות שם להרבה יותר עדינה. השנה רצינו לסיים ביצירת קול משותף, שירה קולקטיבית. זה היה ברור שמי שיוביל את זה חייב להיות בעל יכולות מופרעות אך רגישות. יוביל את שירת הציבור עומר עוזיאל, בדמות ה״בינתחומית״. בבקשה לא לפספס.

ישנן עבודות שנוצרו במיוחד עבור פריצה, העומדות להסתתר במרחבים נוספים בבית ברכאת. לדוגמה, תמר קיש יצרה עבודה בבאר ההיסטורית של הבית (אפשר רק לשער שזו הפעם הראשונה שגוף אנושי נע שם באופן כזה). ישנן גם עבודות ש״היגרו״ מבמה או מפרסומת למרחב היותר משוחרר של ״פריצה״, כמו שרון ולבסקי מהבמה של סוזן דלל, או דניאלה מרוז מהקמפיין לנעליים של ״שופרא״.

עיצוב הפוסטר השנה נוצר בהשראת, חגי פרגו, אמן רב תחומי המתמחה בדפוס רשת ידני שעומד בפעם הראשונה ליצור עבודת פרפורמנס שבה הוא מדפיס סס״ל סיזיפוסי אינסופי, לאורך כל האירוע. הסס״ל האדום־לבן, המסמל בדרך כלל מרחב של אזהרה וסכנה, משנה אצלו צורה ומשמעות.

---

פריצה 04
ניהול אמנותי: אורי שפיר וטל קרונקופ; הפקה: סיגל דהן
אמניות: תמר סופיה קיש, שרון ולבסקי, גל לוינסון, אירית שטרנברג ואיה פחר, חגי פרגו, דניאלה מרוז, אריאל סנדל, נועה ישראלי, אנה ווילד וניר שאולוף, עומר עוזיאל, שירה מרק.
בית ברכאת, עזה 55, יפו
יום חמישי, 27.11, 18:30-22:30
הכניסה חופשית בהרשמה מראש >>