דרך אגב // ה־AI שלך דורש שתגעו לו בפופיק

פעם היתה ברחוב בן יהודה בתל אביב מסעדה קטנה שהגישה קרפעלך מופלאים. הם לא היו רק טעימים בטירוף, אלא גם זולים באופן חשוד. חבר שפקד את המקום בקביעות, התוודה פעם באוזני שהמסעדה הזאת רודפת אותו במחשבותיו. ״זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי״, הסביר בלחש כשישבנו שם, ״זה מרגיש כאילו אנחנו עומדים לשלם בדרך אחרת, שאנחנו עדיין לא מבינים״. 

מאז ההשקה של Gemini 3 של גוגל לפני כמה שבועות גם אני מסתובב עם אותה תחושה עמומה של עסקה מפוקפקת במיוחד. כבר בערב ההשקה ג׳מיני הגשים בשבילי פרויקט מורכב שאני מפנטז עליו יותר מעשר שנים. והוא עשה את זה תוך דקות, באופן כמעט מושלם, ובחינם. אז איפה הקאץ׳?

מוריד חולצות אוטומטי

Pupok (פופיק ברוסית) הוא משחק שמבוסס על חולשה אנושית נפוצה: רוב האנשים מתקשים מאוד לנחש איפה נמצא הפופיק של אנשים אחרים. בכל סיבוב מוצגת לשחקן תמונה של אדם לבוש – והוא צריך להקליק על המקום המשוער שבו נמצא הקורקבן. אז החולצה בתצלום נעלמת – והשחקן רואה אם פגע במקום הנכון, ומקבל נקודות בהתאם. נשמע קל ופשוט, נכון? אבל ב־2014, כשהרעיון רק נולד, היה ברור שיידרשו כמה חודשים ארוכים כדי להוציא אותו לפועל. 

עבדנו אז לפי הספר: קודם כל, היה צריך לכתוב אפיון מפורט, שמתאר כל מסך ותרחיש אפשרי במשחק. בשלב השני האפיון הועבר למעצב המחונן טומי קירשנצוויג, שבמשך כמה שבועות אייר, ליטש ומירק את מסכי המשחק – ויצר שפה גרפית מקורית, מותאמת במיוחד למסך של אייפון 6.

אבל לשלב השלישי כבר לא הגענו. היינו צריכים למצוא מתכנת, וב־2014 סדר העדיפויות של רוב המתכנתים לא כלל תיכנות של משחק ״די פרוורטי״, כפי שהגדיר אחד מהם ביובש. פופוק נכנס למגירה ונשאר בה שנים ארוכות, מתמלא מוך. 

בסך הכל לחצתי אנטר

ואז, לפני כחודש, הגיע ג׳מיני 3. בגוגל התגאו מאוד ביכולות התכנות המופלאות שלו, אז החלטתי לבדוק את הבאז. כשג׳מיני שאל אותי בנימוס מה ארצה לתכנת היום, נזכרתי בפופוק. בלי לחשוב פעמיים, פשוט העליתי את האפיון מ־2014 – ולחצתי אנטר. 

לא היו לי ציפיות גבוהות. עדי מנקו פליישר, השותפה שלי ב־DOOZY, ואני כבר התנסינו ב־Vibe Coding (״תכנות אווירתי״) – ליצור קוד על ידי מתן הוראות בשפה טבעית – והתוצאות תמיד היו די מפוקפקות.

View this post on Instagram

אבל עם ג׳מיני קרה דבר מדהים: תוך 5 דקות כבר שיחקתי בפופוק. העיצוב אמנם היה פרימיטיבי, אבל ג׳מיני חשב כמעט על הכל (כולל מערכת ניהול תוכן). הוא היה מהיר ויעיל בטירוף, ואפילו הדריך אותי בסבלנות איך להתקין את המשחק על שרת כדי שכל אחד בעולם יוכל לשחק בו. 

זאת היתה חוויה כל כך כיפית ומרעננת, עד שכמעט הרגשתי חבל טבור מחבר אותי לשותף החדש, שכמו אמא טובה מנחש מראש מה אני רוצה, ואז נותן לי את זה.

כמה עשרות חובבי קורקבנים

מרגע הגילוי הזה לקח לעדי ולי בערך שבועיים ללטש את המשחק והעיצוב שלו כשאנחנו מדברים עם ג׳מיני בדיוק כפי שהיינו מדברים עם מתכנת בשר ודם. אבל כל מי שעבד פעם עם מתכנת אנושי, היה מבחין בהבדל: במקום להסביר לנו למה השינוי שאנחנו מבקשים הוא בלתי אפשרי, או טעות איומה ־ ג׳מיני פשוט ניגש למלאכה בעליצות, וסיים אותה כעבור דקות אחדות. התוצאה היתה, בדרך כלל, מושלמת.

גם יצירת קמפיין השיווק של פופוק לקחה פחות זמן ממה שלוקחת ישיבת בריף במחלקת מרקטינג ממוצעת: Suno כתב וביצע שיר מדבק במיוחד (ביקשנו גרסה עכשווית לשיר שבטי קדום, שמתבסס על המהומים, מצמוצים, אנחות ונקישות לשון) ־ ותוך שעות אחדות גם היה בידינו וידיאו קליפ די לא יאומן, שנערך מעשרות קטעי וידיאו שייצרנו ב-VEO3 (מנוע הווידיאו של גוגל). 

וכך, לפני שבוע השקנו את Pupok בריל חגיגי באינסטגרם, ומאז כבר התגבשה סביב המשחק קהילה קטנה של כמה עשרות חובבי קורקבנים שנכנסים כל יום כדי לבחון את עצמם באתגר היומי: מפופיקים של סייסים ושחייניות דרך פופיקים של אגדות מוזיקליות ועד פופיקים בחלל. 

ויהי פופוק!

הקלות שבה Pupok הוגשם מלמדת על העידן שאנחנו נמצאים על ספו. כמו אלוהים בעולם האמיתי, היום אנחנו יכולים לברוא דברים באינטרנט בעזרת מילים בלבד. ה־Vibe Coding מנטרל את אחד מצווארי הבקבוק הכי צרים בתעשייה – המתכנתים. זה כמו עולם שבו אדריכלים לא צריכים יותר פועלי בניין – הם יכולים פשוט לפנטז, והשאר קורה כמעט מעצמו. 

הטכנולוגיה, כמו תמיד, מקדימה את היכולת שלנו להבין אותה. בחודשים הקרובים המבול יהפוך לשטפון יצירתי שישטוף את הרשת בשלל יוזמות שפעם היו נחשבות נישתיות, מוזרות או סתם מיותרות. אפשר רק לדמיין מה יקרה כשהציבור הרחב יתחיל לברוא את הפנטזיות שלו (ומה יקרה לחברות ענק כמו וויקס כשכל אחד יכול ליצור אתר שיתוכנת בדיוק למידותיו).

הטכנולוגיה, כמו תמיד, מקדימה את היכולת שלנו להבין אותה. בחודשים הקרובים המבול יהפוך לשטפון יצירתי שישטוף את הרשת בשלל יוזמות שפעם היו נחשבות נישתיות, מוזרות או סתם מיותרות. אפשר רק לדמיין מה יקרה כשהציבור הרחב יתחיל לברוא את הפנטזיות שלו

קחו למשל את האתר המבריק והמשעשע רובוט מסתתר בשיחה הזאת, שבנה ידידי האמן שחר פרדי כסלו ושמפגיש כמה בינות מלאכותיות למשחק חברתי. כשלוחצים על כפתור ה״PLAY״ נפתח צ׳ט שבו משתתפים כל מנועי ה־AI הגדולים. 

המשימה שלהם: למצוא את כל המשתתפים הלא אנושיים בשיחה – ולהדיח אותם. ומכיוון שכל המשתתפים בשיחה הם צ׳טבוטים לא אנושיים, התוצאה ממש מבדרת: אחת לכמה שניות הבוטים מנהלים הצבעה, ומחליטים את מי להדיח – כשבצד, כמו במשחקי ספורט, יש טבלאות וסטטיסטיקות. 

הפופיק שלא היה שם

לאלפרד היצ׳קוק לא היה פופיק (כיוון שעבר ניתוח במקום), אבל האם האדם הראשון היה מצויד בטבור? זה ויכוח עתיק שדורות של מלומדים עסקו בו. מצד אחד, אם אדם נוצר על ידי אלוהים, הוא לא היה זקוק לקורקבן. מצד שני, אדם אמור להיות הדוגמה המושלמת לבן אנוש – ולבני אנוש, מה לעשות, יש פופיק. 

כשמיכאלאנג׳לו צייר את הקפלה הסיסטינית, הוא החליט להעניק לאדם טבור. אבל מה עם הדוגמנים והדוגמניות שמכבבים בפופוק?

אם ב-2014 רצינו שכל התמונות בפופוק ייתרמו על ידי השחקנים האנושיים, ב־2025 רוב הקורקבנים שתראו במשחק לא נבראו כדרך הטבע – אלא על ידי AI. אבל האם הדמויות הללו, שלא עברו באף רחם אנושי, בכלל ראויות לשאת טבור? והאם הוא בכלל נמצא במקום הנכון? על שתי השאלות הנוקבות האלה, למרבה הצער, אפילו ג׳מיני לא יכול לענות.