מגביר את הווליום הרגשי: חיימי פניכל בגלריה לאמנות בטבעון

ענבל: בוקר טוב חיימי, מה שלומך ביום גשום זה?

חיימי: בוקר אור. קצת מצונן, אבל אני מת על החורף

ענבל: התכנסנו כדי לדבר על התערוכה שלך ״רק לא חיימק׳ה״ הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון, שאפשר לומר עליה שהיא גם קצת חורפית. ספר עליה קצת

חיימי: התערוכה הזאת מפעפעת בתוכי 23 שנים, מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל. בתערוכה ישנן עבודות שנעשו בשנים 2007-2010 ועבודות שנהגו במהלך ה־23 השנים האחרונות ויצאו לפועל עכשיו. בנוסף, אני מארח בה את האמן החשוב גדעון גכטמן ז״ל.

התערוכה נובעת מסיפור אישי־משפחתי, נפילתו של דודי חיים פניכל ז״ל במלחמת ששת הימים, ובחוויות הילדות שלי בביקורים השבועיים בבית סבתא האבלה. היא לא עוסקת באופן ישיר בסיפור הזה, אלא משתמשת בו כדי לספר סיפור כללי יותר שמאפיין אלפי בתים אבלים בכל המדינה המדממת שלנו

ענבל: תכף נדבר על העבודות, אבל הדבר הראשון ששמים לב אליו בתערוכה הוא האופן שבו שינית את מבנה הגלריה, עם קירות מכוסי שפריץ שמדמים מסדרון ודירה. מה הניע את הבחירה הזו?

חיימי: כשאני עובד על תערוכה אני בונה מודל של חלל התערוכה בסטודיו ומצרף מודלים קטנטנים של העבודות המתוכננות. במקרה הזה עשיתי מהלך יותר גדול, ושיניתי את החלל כמעט לחלוטין. במודל יצרתי מספר אופציות הצבה ומתוכן בחרתי אחת, יחד עם האוצרת מיכל שכנאי. הצופה נכנס לתערוכה דרך מסדרון שמצופה כולו בשפריץ, שבסופו חלל התערוכה שגם היא מחולקת לחללים.

אבל – וזה עקרוני – האופן שבו הצגתי את הדברים הוא לא נכון, כי המהלך של שינוי מבנה הגלריה הוא עבודה בפני עצמה. מדובר במיצב ארכיטקטוני שנושא על גבו את שאר העבודות בתערוכה. המהלך הזה מייצר הוליסטיות, והתערוכה הופכת ליחידה עצמאית שכלל מרכיביה הם אחד. תכננתי את המסדרון באופן שימקסם את ההליכה בתוכו, ולא יאפשר לצופה לראות את המשך הדרך בגלל הפניות החדות שבו. הוא לא רק מעבר מה״בחוץ״ ל״בפנים״, אלא יוצר גם מעבר תודעתי וגופני

מהלך של שינוי מבנה הגלריה הוא עבודה בפני עצמה. מדובר במיצב ארכיטקטוני שנושא על גבו את שאר העבודות בתערוכה. המהלך הזה מייצר הוליסטיות, והתערוכה הופכת ליחידה עצמאית שכלל מרכיביה הם אחד

ענבל: התחלתי בשאלה על המבנה, כי המבנה דומיננטי, אבל מצד שני גם כאילו שקוף, עוברים דרכו ואולי לא בוחנים אותו בפני עצמו, כאילו הוא עיצוב ולא הדבר עצמו. העברת את השפריץ מקירות החוץ פנימה אל תוך הבית, וזה גם מעלה את השאלה איפה אנחנו – בתוך הבית או מחוצה לו?

חיימי: האבחנה שהמבנה שקוף כדבריך היא מאוד נכונה. אנשים לא נוטים להסתכל על הקיר עצמו, אלא רק על מה שתלוי עליו

ברזל ואש

ענבל: מה הקשר שלך לגדעון גכטמן?

חיימי: הכרתי את גכטמן בתערוכה ״שינועים במרחב״ במוזיאון פתח תקווה ב־2005. זאת הייתה התערוכה הראשונה שבה השתתפתי. הייתי אמן צעיר, נרגש וחסר ניסיון והצגתי בה מודלים מפוסלים בגריעה בבלוקים מאיטונג של מבני מגורים גנריים. במהלך ההצבות, נכנס לחלל איש שלא הכרתי והתחיל לעזור לי מבלי שביקשתי. הוא הזיז איתי את העבודות מפה לשם עד שהעבודות מצאו את מקומם הנכון. זה היה גכטמן, שהציג באותה תערוכה.

מאז ועד מותו ב־2008 יצא לי להציג לצידו בעוד 2-3 תערוכות, ואפילו התחלנו לדבר על תערוכה משותפת שבה נציג ביחד אריזות של עבודות אמנות. הוא לא היה חבר שלי, אלא מודל להשראה. תוכן עבודותיו, שנוגע במוות, בכליה הפיזית ובחיקוי חומרי – הוא גם חלק מרכזי בתוכן העבודות שלי

ענבל: יפה לראות את העבודות שלו משתלבות בתערוכה שלך. אני מבינה שחיימק׳ה הוא הדוד חיים שנפל ואתה קרוי על שמו. זה נטל לא קל לשאת כילד, במיוחד בסביבה שהאבל נוכח בה. אפשר לחשוב על שם התערוכה בתור קריאת האבל של האם, שמקבלת את הבשורה המרה

חיימי: נכון, חיימק׳ה היה השם חיבה שלו. אני קרוי על שמו אבל איך כשנולדתי הצד השני של המשפחה, באופן מיידי ואינטואיטיבי, קרא לי חיימי. כשהייתי ילד השם הזה, חיימי, לא היה נפוץ, ואנשים היו שואלים אותי איך הוגים אותו. התשובה שלי תמיד הייתה, ״רק לא חיימק׳ה״. אבל את צודקת, זו גם קריאת השבר בתגובה לדפיקה בדלת, בתגובה לאסון

ענבל: התמונה של הדוד חיימק׳ה מופיעה בעבודת וידאו שיצרת, צרובה באש. לוקח זמן להבין מה רואים בה, והיא גם מעוררת סקרנות לגבי אופן היצירה שלה

חיימי: לעבודה הזאת קוראים ״רק לא חיימק׳ה״ (כשם התערוכה) והיא הראשונה שעשיתי לתערוכה. את הצילומים עשיתי בשנים 2007-2010 וכל השוטים שכבו במחשב מאז. לקחתי פלטת ברזל והצבתי מצד אחד שלה להביור ומצד שני מצלמת וידאו, בחדר חשוך לחלוטין. כשאני מתקרב עם הלהביור לברזל, הברזל מתחיל להתלהט ונוצרת בו אדמומית, וככל שאני מתקרב יותר כך הוא משנה את צבעו מאדום כהה לכתום ועד לבן בוהק.

המצלמה קולטת הכל מהצד השני של הברזל, מבלי לראות אותי או את הלהביור. באופן הזה אני מייצר כתם, וכשאני זז עם הלהביור בקצב איטי אני מייצר קו. כתם וקו הם הבסיס לציור. עשרות השוטים שצולמו אז נערכו עכשיו על ידי עדו שור לווידאו, שבו ״ציירתי״ את דיוקנו של דודי כשהוא נוצר ומתפרק חליפות, קצת כמו הזיכרון האנושי שהוא דינמי ומשתנה כל הזמן. חומרי הגלם של הווידאו – ברזל ואש – הם גם חומרי שדה הקרב והמוות שהגיע אליו

ענבל: כשנכנסים למסדרון, הולך ומתחזק הסאונד של שיר שאתה שר. זה גם משפיע על אופן ההליכה בתערוכה, הרצון להגיע למקור הקול, להבין מאיפה הוא בוקע. וזה במובן מסוים נשאר מסתורי, כי הוא בוקע מחדר חשוך שמלא באבני גרנוליט פזורות, ולא ממש רואים מאיפה הוא יוצא. השירה שלך והמילים יוצרים חוויה די מצמררת

חיימי: כן, עוד בתחילת ההליכה במסדרון מתגנב לאוזן צליל עמום ובלתי מובן, כשממשיכים הלאה מבינים לאט לאט שזאת שירה איטית ושקטה שנובעת מהחלל הפנימי ביותר. החלל הזה מהווה עבורי יציאה מאזור הנוחות שלי והרחבת ארגז הכלים שלי בתור אמן פלסטי. מפוזרות בו על הרצפה אבני גרנוליט קטנטנות, אחד החומרים הנפוצים ביצירת רחבות טקסים עירוניות במרחב הציבורי הישראלי, שבהן הגרנוליט יצוק יחד עם בטון.

בתערוכה אני לוקח את חומר הגלם ללא הבטון, ומפזר אותו באופן חופשי על רצפת החלל. הגוף שלנו מגיב לכך באופן מיידי כשאנחנו הולכים בחלל. הצעדים נהיים איטיים יותר, מדודים וזהירים יותר. יש גם סאונד שנוצר מהחיכוך בין כף הרגל לאבני הגרנוליט.

כל זה קורה בחלל חשוך, שבו מושמעת הקלטה שלי שיצרתי בשיתוף פעולה עם איתמר ציגלר, שר את השיר ״ציפור שניה״ של נתן זך. זה שיר שעוסק ביופי, חד פעמיות ונצחיות. כמו אותה תמונה על הקיר של הנער־גבר שנשאר יפה וצעיר לנצח

ענבל: יש בתערוכה עוד עבודת וידאו יפיפייה – הקרנה על דלת זכוכית של עלי כותרת נושרים (שבתחילה נראו לי כמו נוצות), ונראה שיש חריטה על הדלת שמתפרקת והולכת ומצטברת לערמה שמתגבהת לה

חיימי: במהלך השנים הבנתי שהשדה שאני שואב ממנו הכי הרבה דימויים, רעיונות, תפיסות, חומרים וטכניקות – הוא אדריכלות: המרחב האורבני שנמצא מחוץ לדלת הבית והמרחב האדריכלי שנמצא בתוך הבית פנימה. גם העבודה הזאת שואבת מהמקור הבלתי נדלה הזה.

לקחתי משקוף ודלת עץ פנים ביתיות וישנות, שיש בהן שתי זגוגיות, כאלה שמאפיינות אינספור דלתות פנים באדריכלות המקומית שלנו. על גבי הזכוכית היה לרוב דימוי חוזר, פטרן של עלים, פרחים ואלמנטים נוספים. העבודה הזאת, ״נופלים״, היא שילוב של דלת רדי־מייד עם הקרנת דימוי סטילס על גבי זגוגיות הדלת: פנים חדר סלון ישראלי טיפוסי עם מזנון, עציץ ירוק גנרי שניצב ליד האור שמגיע מבחוץ ותמונת דיוקן על הקיר.

יש לי כל הזמן עבודה על השולחן, עבודה על המדף ועבודה במקפיא. מפעם לפעם הן מחליפות מקום. ככה אני מצליח לייצר עשייה אינסופית וגם לשמור (קצת) על בריאות הנפש אחרי פיקים של פתיחות וסגירות של תערוכות

על גבי הקרנת הדימוי הזה ״מולבשת״ עבודת אנימציה שעשיתי בשיתוף עם האנימטור רותם אהרוני והעורך עדו שור – הנפשה של הפטרן שמפיחה בפרחים חיים, ומסתיימת בנבילה ונשירה לחלק התחתון של הזגוגיות, שם הם נערמים לכדי ערימה גבוהה ומתה

ענבל: אני בטוחה שגם בבית של סבתא שלי הייתה דלת דומה, זה נראה לי חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. העבודה מאוד פואטית ונוגעת ללב, במיוחד בגלל המוכרות הזו של הדבר, וההסטה של הזיכרון. איך קשורות נעלי הבוץ לסיפור התערוכה?

חיימי: אלה יציקות בוץ חלולות שיצרתי ב־2009 מאדמה כבדה, אדמה שההרכב שלה לא מאפשר למים לחלחל דרכה וככה נוצרות שלוליות. החומריות הזאת היא מובחנת ומטאפורית כמובן. נעלי הבוץ ועבודת המיטה הן עבודות שמתייחסות באופן ישיר למושג נוכח־נעדר

ענבל: הן גם יותר מדברות את העבודה החומרית שאתה עוסק בה בדרך כלל, יצירה בחומרים לא שגרתיים, מפורקים. בתערוכה הזו עבדת באופן שונה מתערוכות אחרות – נדמה שלא החומר הוביל אלא הרגש, התחושה, הצליל

חיימי: זאת שאלה שאני מתלבט לגביה ולא בטוח שיש לי תשובה חד משמעית. יש אמת בדבריך, בתערוכה הזאת ישנם מהלכים חדשים, מדיומים נוספים, טוטאליות והוליסטיות. חומר הוא לחלוטין רגש ורעיון עבורי, זאת התפיסה שאני מגיע ממנה. התערוכה הזאת מאוד חומרית בעיניי – שפריץ, טרצו, בוץ, גרנוליט, זכוכית, אור. אולי הווליום הרגשי, נוכחות הסאונד והתחושות הגופניות שהתערוכה מייצרת, קצת מחלישים את הווליום החומרי שלה

איך עובדים על תערוכה 23 שנים

ענבל: התערוכה מאוד חומרית ונוכחת, אבל יותר בעדינות, יש פחות דגש על הווירטואוזיות שאתה יודע לייצר בחומר והפליאה ״איך הוא עשה את זה״. איך עובדים על תערוכה 23 שנים? ידעת מראש שהעבודות האלה שנוצרו יתכנסו לתערוכה בהמשך?

חיימי: העבודות בתערוכה של המיטה והכרית מהטרצו, דיוקן הדוד בווידאו ונעלי הבוץ – נעשו בין השנים 2007-2010 לטובת התערוכה הספציפית הזאת. כמובן שלא ידעתי מתי ואיפה היא תתקיים, אבל לשמה הן נעשו. מלבד הנעליים אף אחת מהן לא הוצגה עד כה.

תהליכי העבודה שלי הם לרוב ארוכים ומתמשכים. יש כל הזמן עבודה על השולחן, עבודה על המדף ועבודה במקפיא. מפעם לפעם הן מחליפות מקום. ככה אני מצליח לייצר עשייה אינסופית וגם לשמור (קצת) על בריאות הנפש אחרי פיקים של פתיחות וסגירות של תערוכות. אני דואג שיהיה לי לאן ליפול.

העבודות של הדלת, הגרנוליט והשירה נהגו במהלך השנים והגיעו לידי מימוש ברגע שנקבעה התערוכה הזאת

ענבל: יש עוד עבודה מסקרנת שלא הזכרנו, הקוץ שהטמעת בקיר השפריץ. איך זה מתחבר?

חיימי: ב־2003, לאחר סיום לימודיי בבצלאל, גרתי במושב נופך במרכז הארץ ונהגתי לעשות טיולים בשדות שלידו. באחד הטיולים נתקלתי בקוץ גבוה ומרשים בשדה, ובתור פסל צעיר ונלהב נמשכתי לצורניות המופלאה שלו. המבניות המורכבת, העומס והעושר בפרטים קטנים, חללים נגטיביים ופוזיטיביים… כל הדברים שפסלים מתלהבים מהם.

קטפתי את הקוץ הזה ושמתי אותו אצלי בסטודיו מתוך מחשבה שמתישהו אפסל אותו. הוא ישב אצלי בסטודיו 23 שנים, ומפעם לפעם נזכרתי בו, למרות שההתלהבות הראשונית ירדה. כשהגיעה ההזמנה ממיכל שכנאי להציג תערוכה, הבנתי ביני לבין עצמי שהיא הולכת לעסוק בסיפור שדיברנו עליו. הקוץ חזר להיות רלוונטי וסוף סוף גם התנסחו המילים סביב השאלה למה החזקתי אותו כל כך הרבה שנים.

הקוץ המדובר נקרא חוח עקוד, הוא חי 8-12 חודשים ואז נובל ומת, כמו כל חי או צומח. השלד שלו נשאר עומד ניצב בשדה או בשולי הדרך שנים רבות אחרי שהוא מת – מצבה או אנדרטה שמנכיחה את קיומו של המת ולא מאפשרת לנו להתעלם ממנו. ניצב, נוכח ודוקר. המחשבה המקורית הייתה לפסל את הקוץ בפיסול בגריעה בשיש, אבל הבנתי שאם אני רוצה פיסול אחד לאחד, מדויק וראליסטי, אין אפשרות אמיתית לעשות את זה.

לראשונה בחיי המקצועיים השתמשתי במידול תלת־ממד, שעשה שי חלפון, ובהדפסות תלת ממד. העבודה כולה תוכננה ועוצבה במחשב ויצאה ל־30 הדפסות שונות שחוברו לקוץ בשלמותו. את ההדפסות צבעתי וציפיתי עם אותו החומר שממנו עשוי השפריץ ואיחיתי את העבודה כולה על גבי הקיר, כך שנוצרה עבודת תבליט של הקוץ

ענבל: ועכשיו, כשהעבודות שמנקרות בראש ובסטודיו 23 שנה יצאו ממנו, מה הלאה? נותר חלל, או שהוא כבר מלא בתכנים חדשים?

חיימי: יש תערוכה שאני עובד עליה כבר איזה 5-6 שנים והיא מחכה בסטודיו להזדמנות הנכונה; ויש עוד כל מיני תוכניות שהן בשלב מוקדם מדי כדי לדבר עליהן. אני מודה על כך. זה ממש לא מובן מאליו

---

חיימי פניכל | רק לא חיימק׳ה
אוצרת: מיכל שכנאי
הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון
נעילה: 7.2